מלחמת "חרבות ברזל" להסתעפויותיה, כמו גם מבצע "עם כלביא", הם במידה רבה חלק ממלחמה רחבה הרבה יותר המתנהלת זה כמה עשורים. אפשר לכנותה "מלחמת העולם הרביעית" (אם המלחמה הקרה הייתה השלישית), והיא נטושה בין זרועותיו השונות של האסלאמיזם הטוטליטרי – בגרסת אל-קאעידה/דאעש, בגרסת האחים המוסלמים (כולל חמאס) הנתמכת על ידי קטר ותורכיה, ובגרסת המהפכה האיראנית וגרורותיה – לבין גורמי היציבות במערכת האזורית (וישראל בכללם), כמו גם ארה"ב והמערב.
במערכה זו, שבמערב דבקו בה כינויים מטעים כמו "מלחמה בטרור" (שהרי הטרור הוא נשק בידי האויב, ולא האויב עצמו) ו-CVE, "התמודדות עם קיצוניות אלימה" (קיצוניות של מי?), היו לא מעט הישגים – חיסול הנהגת אל-קאעידה, הדחת האחים המוסלמים מן השלטון במצרים, ריסוק "המדינה האסלאמית" (דאעש) בצפון עיראק ובסוריה, ולאחרונה גם המהלומות על איראן ומערך ה"פרוקסי" שלה, אך גם מפלות (כמו באפגניסטאן) ותופעות של גישה פייסנית.
לישראל, כיום, תפקיד קריטי במלחמה זו – בהבסת חמאס ויצירת מציאות אחרת עבור האוכלוסייה בעזה, מהלך שתהיה לו השפעה מרחיקת לכת באזור כולו; בהפעלת מנופי לחץ, לצד "גזרים", הן בלבנון – כדי להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו – והן בסוריה, כדי לנסות לגרור אסלאמיסט מובהק (לשעבר?) לתוך מסלול של השלמה עם הסדר הקיים; בהמשך הדיאלוג עם ארה"ב והמערב לגבי איראן ועתידה; ובהידוק שיתוף הפעולה עם כלל השותפים ל"מחנה היציבות" האזורי, בין היתר כדי לקדם את פניהן של שאיפות מסוכנות מצד תורכיה של ארדואן.
מול מי אנחנו נלחמים?
בראייה רחבה, המלחמה הרב-חזיתית שישראל שרויה בה לא החלה ב-7 באוקטובר 2023, וגם איננה מלחמתה של ישראל לבדה. היא אומנם, במובן מסוים, המשכו של המאבק הפלסטיני והערבי נגד הציונות, שהחל לפני יותר ממאה שנים, אך המרכיב העיקרי בה, מאז אמצע שנות ה-90' וביתר שאת משנת 2000 והלאה (אירועי "גאות ושפל", המכונים בשוגג "האינתיפאדה השנייה") הוא דווקא הדומיננטיות של ארגוני הטרור המזוהים עם האסלאמיזם הטוטליטרי – חמאס, ג'יהאד אסלאמי פלסטיני – והגיבוי הן מצד איראן ומחנה שלוחותיה ("פרוקסי") והן מצד המדינות התומכות באחים המוסלמים, קטר ותורכיה.
חשוב להדגיש כי ישראל איננה היעד היחיד של איום זה, לגווניו השונים. כבר בשנות ה-90' התנהלה מלחמת אזרחים קטלנית באלג'יריה בין האסלאמיסטים – תנועת ההצלה האסלאמית (FIS) והקבוצה האסלאמית החמושה (GIA), הקטנה והקיצונית יותר – לבין המשטר (אל-סולטה) שהצבא הוא עמוד התווך שלו. באותן שנים, גם המשטר המצרי התמודד עם גל טרור אסלאמיסטי אלים; וכאשר הייתה ידם של המשטרים על העליונה, גורמים קיצוניים מרחבי האזור מצאו מקלט תחת חסות הטאליבאן באפגניסטאן.
בתגובה לפיגועי 9/11, לפני 24 שנים, מצאה גם ארה"ב את עצמה במלחמה זו. הממשל האמריקני הגדיר אותה – בראשית המערכה באפגניסטאן – במושג GWOT, "מלחמה גלובלית בטרור". אלא שבמאמר מכונן שפרסם אז (20 בנובמבר 2001 ) אליוט כהן, מגדולי החוקרים בארה"ב בתחום האסטרטגי, הוא הבהיר כי מונח זה הוא מופרך: "טרור" איננו כוח אפל העומד בפני עצמו (לדבריו, כמו "סאורון" של טולקין או "לורד וולדמורט" בסדרת הארי פוטר…) אלא אמצעי, סוג של נשק, בידי אויב מוגדר – כהן בחר לכנותו האסלאם המיליטנטי, אך עדיף המונח המדויק יותר מבחינה פוליטית, אסלאמיזם טוטליטרי. בשל מאפייניה הרחבים, הרבה מעבר לגבולות המערכה באפגניסטאן, הציע כהן לכנות זאת "מלחמת העולם הרביעית", שכן המלחמה הקרה עם הסובייטים הייתה במובנים רבים מלחמת העולם השלישית.[1]
כשם שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה "המלחמה נגד החפירות וגדר התיל", מלחמת העולם השנייה לא הייתה "המלחמה נגד הטנקים והצוללות", והאויב במלחמה הקרה לא היה הארסנל הקונבנציונלי והגרעיני, אלא מי שאיים להשתמש בו – המלחמה הנוכחית מוגדרת לא על ידי מעשי הטרור עצמם, קשים ככל שיהיו, אלא על ידי שאיפותיו האידאולוגיות והפוליטיות של האויב.
לא כאן המקום לפרוס את ההיסטוריה של התנועות ושל המנהיגים שעיצבו אותן, החל מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת – חסן אל-בנאא וסיד קוטב במצרים, מולאנא אבו אל-אעלא אל-מודודי בהודו/פקיסטאן, ח'ומייני באיראן – אך ניתן לאפיין בקווים כלליים את המשותף להן ואת זיקתן לכוחות אחרים שאתגרו את הסדר העולמי במאה השנים האחרונות. מול משבר עמוק בעולם האסלאם (חורבן האימפריה העות'מאנית וביטול הח'ליפות), תנועות אלה שאבו את השראתן לא רק מן המורשת האסלאמית אלא גם מן הדגם הפוליטי והרעיוני שהציעו התנועות הטוטליטריות שעלו בכמה ממדינות אירופה באותה עת – הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים – וחוללו מהפכות של ביטול הפרלמנטריזם, שלטון של מפלגה אחת ומנהיג אחד, ושאיפה לעוצמה.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה האפילו הכוחות הלאומיים-סוציאליסטיים (גמאל עבד אל-נאצר במצרים; הבעת' בעיראק ובסוריה) מחד גיסא, והמונרכיות השמרניות הפרו-מערביות (כמו איראן וסעודיה) מאידך גיסא, על הכוחות האסלאמיסטיים, שדוכאו ואף נתלו (כמו סיד קוטב); אך השפעתם שבה ועלתה אחרי תבוסתו של נאצר ב-1967, וביתר שאת אחרי המאורעות הדרמטיים של שנת 1979: נפילת השאה באיראן, השלום בין ישראל למצרים, והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן (שה"מוג'אהדין" הפכו לכוח הלוחם העיקרי נגדה). ברה"מ הייתה שנואת נפשם של כוחות אלה בשנות ה-80', אך לאחר קריסתה, ובעקבות ההתערבות הצבאית של ארה"ב נגד סדאם חוסיין ב-1991, "הצלבנים" (בניסוחו של אוסאמה בן לאדן) הם שסומנו כאויב העיקרי, ולצידם גם ישראל.
בגל הפיגועים שלאחר הסכמי אוסלו – ובעיקר ראשית 1996 – היה תפקיד מרכזי לארגונים אלה (בגיבוי איראני); כך גם באירועי "גאות ושפל" החל מסתיו 2000. בלבנון מילא "חיזבאללה" תפקיד דומה, תוך דחיקתם הצידה של מוסדות המדינה. בזירות מערכה אחרות, באלג'יריה התלקחה, כאמור, מלחמת אזרחים שלוחת רסן בין המשטר וצבאו לבין "חזית ההצלה האסלאמית" (FIS בראשי התיבות בצרפתית) ו"הקבוצה האסלאמית החמושה" (GIA), הקיצונית עוד יותר.
אסלאמיסטים שצברו ניסיון קרבי באפגניסטאן שבו לארצותיהם אחרי הניצחון על הסובייטים (הם לא טרחו להזכיר את חלקו של ה-CIA במערכה…) והציבו אתגר מחמיר למשטרים, אך בסופו של דבר, ידו של הממסד הביטחוני הייתה על העליונה הן באלג'יריה והן במצרים. בתגובה הפכו האמריקנים, שהעניקו תמיכה למשטר מובארכ, ליעד – הותקפו שגרירויותיהם בנאירובי ובדאר אל-סלאם, והמשחתת "קול" מול חופי תימן – אך רק לאחר אירועי 9.11 הפכה ה-GWOT, או "מלחמת העולם הרביעית", לציר מרכזי של מדיניות ארה"ב.
המערכה עד כה – הישגים, כישלונות ולקחים
מלחמת העולם השנייה הסתיימה אחרי שש שנים בכניעה ללא תנאי של גרמניה ויפן; המלחמה הקרה, אחרי 45 שנים – בקריסת הגוש המזרחי והתפוררות ברית המועצות. מאזן הביניים של המערכה נגד האסלאמיזם הטוטליטרי מזהיר פחות, למרות כמה הישגים משמעותיים, משום שהמערכה נוהלה (אם זו ההגדרה הנכונה) בהיעדר עקביות, וברמות משתנות של נחישות, בכל שלושת הממדים[2] – שימוש בעוצמה צבאית ואמצעים כוחניים נוספים; חתירה לשינוי הסדר החברתי המאפשר צמיחה של תנועות אלה; ומאמץ שיטתי לקעקע את יסודותיהן הרעיוניים – הנדרשים כדי להשיג הכרעה ארוכת טווח.
ארה"ב פעלה בנחישות ובכוח, בסיוע בעלות בריתה, להפלת משטר הטאליבאן באפגניסטאן ב-2001; איתרה וחיסלה את בן לאדן על אדמת פקיסטאן (תוך הפרת ריבונותה של מעצמה גרעינית…) עשור לאחר מכן; ותרמה באופן משמעותי – שוב בשותפות עם גורמים אזוריים ואחרים – לבלימתה וריסוקה של דאעש, "המדינה האסלאמית בעיראק ושאם" (=אזור הלבאנט, קרי סוריה, לבנון, ירדן וא"י) לאחר הישגיה הראשוניים והדרמטיים של זו בצפון סוריה ובעיראק ב-2014. היא הידקה את אמצעי ההגנה שלה, ורק פיגועים ספורים המזוהים עם הג'יהאדיסטים בוצעו על אדמתה מאז 9/11. המצב באירופה בעייתי יותר, בשל תשתיות רעיוניות וארגוניות בקרב אוכלוסיות המהגרים (ובייחוד דווקא בדור השני); אך גם שם השתפרה יכולת הסיכול של מנגנוני הביטחון. איום הטרור מצד מסגרות כמו אל-קאעידה ודאעש ירד באופן משמעותי, גם אם אין ערובה לכך שיחידים או חוליות נחושים לא יבצעו מעשי טבח מקומיים.
בה בעת, בזירת הלחימה שבה החלה המערכה – באפגניסטאן – אין מנוס מן הקביעה שארה"ב ובעלות בריתה נחלו תבוסה, שהשלכותיה האסטרטגיות ממשיכות להדהד (ואפשר שהייתה לה השפעה, ישירה או עקיפה, על שיקול הדעת של חמאס באשר לחוסן של חברה ליברלית כמו ישראל). התשה ושחיקה מתמשכת במישור הצבאי; חוסר יכולתן של הממשלות שפעלו בחסות ארה"ב להציב חלופה רעיונית איתנה, למרות גילויי האהדה ל"משחררים" בנובמבר 2001; ובעיקר, שחיתות שלטונית והעדר מענה למצוקות חברתיות – כל אלה אפשרו לטאליבאן לשוב ולשקם את כוחם, עד לנקודה שבה ארה"ב – תחילה טראמפ, בהסכם שהכיר במעמדם באפגניסטאן, ואז ביידן, בהחלטה על נסיגה חפוזה של שארית הכוח האמריקני – השלימה בפועל עם כישלונו של מהלך שהושקעו בו דם ודמים למכביר.
החזית האיראנית
יתרה מזאת, בסוגיית מפתח נוספת המשפיעה על עתיד המערכה הכוללת – שאיפתה של איראן להגמוניה אזורית, תוך הישענות על מערך של "עושי דברה" (פרוקסי) ומיזם נשק גרעיני – ידעה הנחישות האמריקנית (והמערבית) מעלות ומורדות, ותוצאותיה שיקפו זאת. יש יסוד להעריך כי ההחלטה להפיל את משטר סדאם חוסיין בעיראק (2003) נועדה, להלכה – בעיני המחנה הנאו-קונסרבטיבי בממשל בוש – להציב בבגדאד משטר שיעי פרו-אמריקני, שיקעקע מבפנים גם את הלגיטימיות של המשטר האסלאמיסטי בטהרן. דא עקא שבפועל, נסיבות המערכה, והדרך שבה הידרדר המצב הביטחוני בעיראק לאחר נפילת המשטר, רק גררו מעורבות איראנית גוברת בנעשה בעיראק, ואף תרמו לחיזוק כוחה היחסי של איראן בסביבתה האסטרטגית.
המערכה שניהלה ישראל נגד חיזבאללה (2006) הופסקה מבלי להניב תוצאה אסטרטגית באשר לכוחה הכולל של מערכת ה"פרוקסי" האיראנית, וב-2008 הידק הארגון את שליטתו הפוליטית בלבנון. הסנקציות המחריפות והולכות שהושתו על איראן, כולל החלטת מועצת הביטחון 1929 (יוני 2010), תורגמו ב-2015 להסכם בנושא הגרעין (בעייתי; אומנם היה בו כדי לעכב את ההתקדמות לעבר הפצצה, אך הוא הבטיח מסלול בטוח עבור איראן להשגת ארסנל של נשק גרעיני), שלא נלוותה לו דרישה כלשהי בכל הנוגע להתנהלות איראן במערכת האזורית. ארה"ב אף נעזרה בה, באותה תקופה, במערכה נגד דאעש, והשלימה (בפועל) עם שליטתה ברוב מיליציות "הגיוס העממי" בעיראק.
בתוך כך כבשו החות'ים בתימן, בזיקה הדוקה לטהרן, את הבירה צנעא, והלחימה (מבצע "סופה נחרצת") שניהלו הסעודים ובעלי בריתם החל מ-2015 לא השיגה את מטרותיה (גם בשל תמיכה אמריקנית מהוססת, ובהמשך – אף הסרת החות'ים מרשימת הטרור על ידי ממשל ביידן). כאשר הצטרפו החות'ים ללחימה נגד ישראל ב-2023 יזם שר ההגנה דאז לויד אוסטין את מבצע "שומר השגשוג", בסיוע כמה מבעלות הברית, אך השפעתו הייתה מוגבלת מאוד; והמערכה האינטנסיבית שפתח בה ממשל טראמפ במרס 2025 הופסקה לאחר כחודש על בסיס "הסכם" שלפיו החות'ים לא יתקפו ספינות אמריקניות, אך מבלי שחדלו מן המצור על השיט לישראל או מירי הטילים והכטב"מים.
ישראל, לא ארה"ב, היא שהנחיתה מהלומה כבדה על החוליה החשובה ביותר של מערך הפרוקסי האיראני – חיזבאללה – אם כי אזהרתו של ביידן באוקטובר 2013 – don't! – אולי תרמה לריסון מסוים במעורבותו של הארגון בעקבות מתקפת חמאס. ארה"ב ובעלות ברית נוספות סייעו בהקהיית עוקצן של המתקפות האיראניות על ישראל באפריל ובאוקטובר 2024, ובשני מקרים – חיסול סוליימאני בינואר 2020, וההצטרפות למתקפה על הגרעין האיראני ("פטיש חצות") ביוני 2025 – פעלה ארה"ב במישרין נגד יעדי מפתח של איראן.
כעת, לאחר שנכשל (19 בספטמבר 2025) ניסיונה של דרום קוריאה (דווקא!) להעביר במועצת הביטחון החלטה שתמנע את החזרה לסנקציות (snapback) של גרמניה, בריטניה וצרפת על איראן, עשויה לשוב ולעמוד על הפרק שאלת היסוד: האם אפשרי, ונכון, לתרגם את המהלומות הצבאיות, והלחץ הכלכלי המתהדק, למהלך רחב יותר – למעשה, מבצע התערבות שמטרתו הפלת המשטר (regime change, מונח שנלווית לו כיום בארה"ב נימה שלילית מאוד בשל ההתנסויות באפגניסטאן ועיראק)? יותר מכל תמורה אזורית אחרת מאז 1979, תפנית כזו – העשויה להתפתח מתוך החברה האיראנית בבת אחת, לא באופן סדור ולינארי – תהווה ניצחון ברמת אסטרטגיית-העל על האסלאמיזם הטוטליטרי לגווניו. אך כדי לממשה נדרש שילוב מושכל של איום צבאי, לחץ כלכלי, מערכה תודעתית והצבה של אלטרנטיבה שלטונית וחברתית למשטר הקיים.
חזית האחים המוסלמים
לא ארה"ב – וגם לא ישראל – היא שהנחיתה לפני למעלה מעשור עוד מהלומה כבדה על האסלאמיסטים, כאשר הודחו האחים המוסלמים מן השלטון במצרים (3 יולי 2013) ולאחר מכן דוכאו ביד חזקה (באירועי כיכר ראבעה אל-עדוויה בקהיר, באוגוסט אותה שנה, ובצעדים הננקטים מאז). בארה"ב, ובאירופה – חוץ מאשר ביוון וקפריסין, שהיו שותפות לדאגתה הגוברת של ישראל מפני התבססותו של מוחמד מורסי כנשיא – נשמעו דווקא ביטויי הסתייגות. היו אלה ערב הסעודית ואיחוד האמירויות – שלשתיהן גישה בסיסית עוינת כלפי ה"אח'ואן" והשפעתם – שתמכו במחאות הענק של תנועת "תמארוד" נגד מורסי, בחילופי המשטר, ובהתבססות נשיאותו של עבד אל-פתאח אל-סיסי, כולל סיוע ישיר למצרים תחת שלטונו (בעוד שקטר סייעה למשטרו של מורסי).
בהיבט של הפעלת הכוח, המשטר המצרי החדש לא בחל – כאמור – באמצעים ברוטליים בהתמודדותו עם האסלאמיסטים לגווניהם השונים. בכך ישראל כן סייעה לו, הן בזירה המדינית (מול הביקורת בארה"ב) ואף לעיתים במישרין, בייחוד בכל הנוגע ללחימה המתמשכת והקשה נגד גרורות דאעש בסיני, שהביאה בהדרגה לשחיקת כוחן. סיסי גם סייע ל"צבא הלאומי הלובי" (LNA) של ח'ליפה חפתר במלחמתו נגד הממשלה בטריפולי, הנתונה להשפעת האחים המוסלמים ונתמכת על ידי תורכיה; הנכונות המצרית לאיים בהתערבות צבאית חוללה בפועל תיקו (בלתי יציב) בין שני המחנות.
במקביל יזם סיסי מהלך חשוב במישור התודעתי-אידאולוגי, בנאום (1 בינואר 2015) באוניברסיטת אל-אזהר שבו קרא להתנערות רעיונית מן הקיצוניות ולשיבה לתבניות נאורות יותר ("תנויר") של האסלאם כדת וכתרבות. אלא שיוזמה זו הניבה פירות חלקיים ביותר עד כה. במידה רבה, סיכוייו להצליח במערכה זו תלויים בממד השלישי שצוין לעיל: יציבות כלכלית, רווחה חברתית, צמצום פערים ושיקום של מוקדי מצוקה.
על אף ההשקעות הכלכליות רחבות ההיקף של מדינות המפרץ, והמשך הסיוע האמריקני (יחסו של טראמפ לסיסי שונה מהותית מזה של אובמה ואח"כ ביידן), מצרים ממשיכה לעמוד בפני מצוקות כלכליות וחברתיות קשות, בראש ובראשונה בשל היקף הגידול באוכלוסייה, ויכולתה לשמש דגם מצליח לגרסה אחרת –"תנוירית" – של האסלאם מוטלת בספק. ניתן לפחות לקבוע, עם זאת, כי בכל הנוגע ליכולתם לתפוס את השלטון האחים המוסלמים במצרים עדיין מצויים בנקודת שפל, וקשה להעריך מה היקפו האמיתי של בסיסם בקרב האוכלוסייה. בכל מקרה, קצרה ידם מלהושיע את חמאס, אף שהיא מוגדרת בעיני עצמה כזרוע פלסטינית של תנועת האחים המוסלמים.
מנגד, שתי שחקניות אזוריות ממשיכות להיות מזוהות עם תמיכה האחים המוסלמים באשר הם, והשפעתן הולכת וגדלה בכמה מישורים – מדיני-אסטרטגי, כלכלי ותודעתי: תורכיה, בהנהגת טאיפ רג'פ ארדואן ומפלגתו, וקטר, על המשאבים המופלגים העומדים לרשותה. יחסו של הממשל האמריקני הנוכחי (בדגש על השגריר באנקרה והשליח המיוחד וויטקוף, ששניהם מקורבים אישית לנשיא) לשתיהן גם יחד מתעלם מהיבט בעייתי זה של זהותן ומדיניותן.
הקטרים סייעו אומנם בעסקות החטופים, אך הבחישה שלהם בעזה נועדה, בסופו של דבר, להקשות על השגת הסכם שיכלול את פירוק חמאס מנשקו. אשר לתורכיה, עמדתה באשר לעזה מזוהה למעשה עם זו של חמאס, ומעורבותה הגוברת – צבאית, אדמיניסטרטיבית וכלכלית, כמו גם במישור הרעיוני – בסוריה שלאחר נפילתו של משטר אסד היא גורם מעצב מרכזי. שאפתנותו של ארדואן במערכת האזורית, ואף הגלובלית, השלובה בתפיסת עולם אסלאמיסטית ובהאדרה של העבר העות'מאני, עשויה להפוך לאתגר הראשון במעלה במסגרת המערכה הכוללת.
מקומה של ישראל במערכה
למרות הבידוד הבינלאומי הגובר בסוגיית מאפייני הלחימה בעזה – בשלב הנוכחי שצה"ל נקלע אליו – יש לישראל עדיין חשיבות לא מבוטלת כגורם מפתח במערכה זו, להסתעפויותיה:
- מול חמאס, פעולות ישראל – בשטח, אך גם בזירה המדינית (לבניית אלטרנטיבה) – הן שתקבענה אם "הישגיו" ב-7 באוקטובר, ובהישרדות במהלך הלחימה ובעקבותיה, ידרבנו וימריצו אסלאמיסטים אחרים להעצמת פעילותם; או שלחילופין, סילוקו מן השלטון בעזה, פירוק נשקו, ובניית המודעות לאחריותו הישירה לסבל האוכלוסייה יותירו חותם מרתיע במערכת האזורית כולה. בתוך כך, נדרשת דריכות מתמדת גם מול ניסיונות של חמאס לחדש פעילות בהיקף נרחב באיו"ש, ואף בקרב ערביי ישראל.
- מול סוריה, שאובדנה היה מהלומה כבדה לאיראנים – אך זיקותיו הג'יהאדיסטיות של המשטר החדש מעוררות דאגה – ישראל צריכה לחתור לא רק להסכמים פורמליים אלא גם למציאות של תקופת מעבר ארוכת טווח שבה היא שומרת על חופש הפעולה הצבאי שלה, ושבמסגרתה יסתגל אחמד אל-שרע, על אף עברו, למקומה של סוריה כחלק מ"מחנה היציבות" האזורי, על היתרונות הביטחוניים, המדיניים והכלכליים הטמונים בכך. בהיבט זה, נודעת חשיבות רבה לשיתוף ותיאום מהלכים עם סעודיה והאמירויות, היכולות להציב משקל נגד לשאפתנות התורכית (ונגזרותיה האידאולוגיות) ולמעורבות הקטרית.
- מול לבנון, מנופי ההשפעה הגלומים בפעילות הצבאית הישראלית ובנוכחות בעמדות מפתח מעבר לגבול צריכים להיות מתורגמים הן ללחץ גובר והולך על חיזבאללה, בדרישה לפירוקו מנשקו; והן לערובות ביטחון ללבנון נגד התערבות אפשרית של ג'יהאדיסטים סוריים (כך שיישמט התירוץ של חיזבאללה לאחיזתו בנשק), לצד "גזרים" כלכליים. גם בזירת מערכה זו הכרחי לפעול במתואם עם גורמי מפתח אחרים של "מחנה היציבות".
- מול מצרים וירדן, על ישראל להתנהל בזהירות הראויה כדי להימנע מהידרדרות ביחסים שתחליש את סיסי ואת המונרכיה הירדנית ותשחק לידיה של האופוזיציה האסלאמיסטית מבית.
- מול תורכיה (וקטר – בהנחה שתקיפה ישירה בדוחא לא תחזור על עצמה) המנוף העיקרי הוא מדיני ותודעתי: בסיוע גורמים השותפים לדאגתה של ישראל, הן במערכת האירופית (יוון, קפריסין) והן בארה"ב (כולל השדולה היוונית שם), נדרש, ואפשר, להפעיל השפעה מרסנת מול הרטוריקה המסוכנת והשאפתנות הנאו-עות'מאנית של ארדואן, ולהוקיע באופן שיטתי, גם אם הדבר אינו לרוחה של ארה"ב, את משחקה הכפול (לפחות…) של קטר כמוקד גיבוי של האסלאמיזם הטוטליטרי לגווניו.
- מול איראן (וגרורותיה בתימן ובצפון עיראק) תהיה בשלב הבא חשיבות מכרעת להפעלת מנגנון הסנקציות מחדש – snapback – ולהשלכותיו על עתיד המשטר, ולהשפעתה של ישראל בזירה המדינית האזורית והבינלאומית, גם בעיצומו של "הצונאמי המדיני" בשאלה הפלסטינית, יש עדיין חשיבות. זאת, לצד שימור מה שהפך להיות ביתר שאת "איום צבאי אמין (CMT)" בעיני האיראנים עצמם.
לצד הפעלת הכוח, שהפכה למכשיר עיקרי ב"ארגז הכלים" הישראלי בנסיבות המלחמה, חשוב אפוא לא להרפות מן הממד המדיני-דיפלומטי (תוך הבלטת תפקידה של ישראל במערכה הכוללת), ולצידו גם האתגר של חיזוק רעיוני ל"מחנה היציבות", בין היתר באמצעות התווייתו של אופק עתידי בעזה שיעלה בקנה אחד עם הצורך האידאולוגי להחליש ואף להביס את האסלאמיסטים לשלל סוגיהם.
[1] ניתן אף לדבר עליה כמלחמת העולם "השישית", שכן כבר מלחמת שבע השנים (1756–1763) והמלחמות שחוללו המהפכה הצרפתית ונפוליאון (1792–1815) התנהלו על פני שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואמריקה.
[2] ערן לרמן, "מענה ביטחוני חזק, שינוי חברתי, ולוחמה אידאולוגית: אסטרטגיה רבתי שתביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 3 בנובמבר 2018.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
