באירוע שבו הציג את יוזמתו לסיום המלחמה בעזה הרעיף הנשיא טראמפ שבחים על שליטי קטר ותורכיה, והזכיר בחטף גם את תרומתן של מצרים וירדן. בפועל, שתי שותפות השלום הוותיקות של ישראל – שיחד עם קטר ותורכיה, סעודיה והאמירויות, אינדונזיה ופקיסטאן פרסמו הודעת תמיכה בתוכנית האמריקנית, שישראל הסכימה לה – הן עדיין גורם חשוב בהיבט המעשי של יצירת התנאים לשלטון חליפי בעזה לתקופת מעבר, בדגש על הכשרת כוחות שיטור מקומיים. בכל מקרה יש חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה לשימור הסכמי השלום הקיימים איתן, וליציבות בגבולות הארוכים ביותר של ישראל, ויש מקום לספק מול מי שמלבים חששות מפני כוונות זדון של מצרים, ו/או הידרדרות ביחסים עם ירדן. זהירות היא מידה ראויה, ומתארי קיצון תאורטיים (worst case scenarios) צריכים להיות מתורגמים להיבטים של הצי"ח המודיעיני, ההצטיידות ובניין הכוח, ולריענון תפיסת ההגנה המרחבית, אך יש דרכים לעשות זאת מבלי להתדרדר לפחדי סרק העלולים גם להוביל למיסקלקולציות.
אין להקל ראש בכך שהסכמי השלום עומדים בעינם, למרות הדרך שבה סיקור המלחמה משפיע זה זמן רב על דעת הקהל הערבית (והמערבית); וחשוב להמשיך ולהעביר מסרי הרגעה באפיקים העומדים לרשות ישראל, בדגש על השותף האמריקני. סוגיות בניין הכוח והתשתיות של הצבא וחה"א המצריים בסיני, בעיית ההברחות, וכן משמעותם של אירועי טרור חמורים במעברי הגבול עם ירדן, צריכות להתברר באורח דיסקרטי ברובד המקצועי. בה בעת, בתנאים שנוצרו לאחר יוזמת טראמפ, צריך – ואפשר – לשוב להידברות מול שתי המדינות בדרג המדיני העליון.
מצרים, ירדן ותוכנית טראמפ
מנהיגיהן של שמונה מדינות מוסלמיות, או נציגים בכירים מטעמן, נועדו (23 בספטמבר 2025) עם הנשיא דונלד טראמפ בניו יורק, לקראת הצגת תוכניתו לסיום המלחמה ועתיד עזה. במעמד ההכרזה על ההסכמה בינן לבין ישראל (29 בספטמבר) הוא הכביר דברים על תרומתן של המדינות, והן בתורן פרסמו הצהרת תמיכה משותפת בתוכנית 20 הנקודות. מביניהן, נראה היה לכאורה כי מצרים וירדן ממלאות תפקיד משני יחסית: קטר ותורכיה הן אלו שעליהן הרעיף הנשיא שבחים, והן האמורות להפעיל את השפעתן על חמאס; ערב הסעודית והאמירויות הן המשענת הכלכלית ההכרחית של "היום שאחרי"; ומעורבותן חסרת התקדים של אינדונזיה (שנשיאה דיבר בעצרת האו"ם על ביטחון לישראל) ופקיסטאן גם היא עוררה תשומת לב מיוחדת – בנסיבות שנוצרו – על חשבון תפקידן של שותפות השלום הוותיקות של ישראל.
מצרים, שהציעה תוכנית משלה ל"יום שאחרי", מתקשה, למרות תמיכתה הפומבית, להסתיר את מורת רוחה מכך שהועדפה התפיסה שהוצגה על ידי טראמפ, אך שתי המדינות מברכות על כך שנשללה האפשרות של גירוש אוכלוסייה מעזה. בשלב זה לא ברור אם תהיה למצרים ו/או לירדן נוכחות משמעותית, צבאית או מנהלית, במסגרת "הרשות הבינלאומית לתקופת מעבר בעזה" (Gaza International Transitional Authority – GITA – מעבר לסוגיה, החשובה כשלעצמה, של הכשרת כוחות שיטור מקומיים. מצוקותיהן הכלכליות המתמשכות של שתי המדינות גורעות גם הן מיכולתן למלא תפקיד במהלכי השיקום הנרחבים שיידרשו ברצועה, מעבר לדפוסי הסיוע ההומניטרי – כולל הצנחות מן האוויר – שננקטו על ידיהן בחודשי הקיץ של 2025.
יחד עם זאת, יש יסוד להעריך כי לא ניתן יהיה להפעיל את "חבר המנהלים של השלום" ואת ה-GITA, לגבש ביתר פירוט את המתווה של "היום שאחרי" וליישם אותו בהצלחה ללא מעורבות מצרית וירדנית פעילה ומועילה. למצרים, בדגש על המודיעין הכללי, יש היכרות מעמיקה עם המציאות בעזה ומנגנוני השפעה משמעותיים, הן מול מה שנותר מגורמי השטח של חמאס והן מול מוקדי כוח נוספים (עם זאת, האינטרס הישראלי ממוקד בתרומה מצרית במישור זה, ולא בנוכחות צבאית מאסיבית בעזה, שסכנותיה בצידה). מטבע הדברים, משעה שיחל לפעול מאמץ השיקום בעזה יהיה המרחב של צפון סיני עורף לוגיסטי הכרחי; וברמה המדינית, גם אם מעמדה של מצרים במעגלים הערבי והמוסלמי רחוק מלהיות איתן כפי שהיה, היא עדיין שולטת במוסדות הליגה הערבית ותמיכתה נדרשת לקידום מהלכים קולקטיביים.
אשר לירדן, גם אם לא תשגר כוחות לעזה (צבאה מתמודד גם כך עם סביבה בלתי צפויה, בעיקר באשר למתרחש מצפון לה, גבולות פרוצים, וחשש מתמיד מפני ניסיונות לערעור יציבותה של הממלכה), יש ביכולתה לתרום – כפי שעשתה בעבר – בהכשרת כוחות שיטור, כמו גם בסוגיה הרגישה של הדה-רדיקליזציה, קרי, הקהיית עוקצו של האסלאמיזם הטוטליטרי לא רק בדרך של דיכוי אלים אלא גם באמצעות שכנוע (ומניפולציות פוליטיות, שפיצלו והחלישו את האחים המוסלמים בירדן גופא).
מצב היחסים הבילטרליים
דא עקא ששאלות אלה עולות על הפרק כאשר היחסים המדיניים עם ישראל נמצאים בנקודת שפל, בייחוד בכל הנוגע להידברות בדרג מנהיגים. ראש הממשלה נועד עם סיסי בניו יורק באפריל 2023, אך לא שוחח עימו במישרין מאז, ונמסר כי נעזר בשר החוץ של האמירויות להעברת מסרים לקהיר; ומאז ביקורו של נתניהו בירדן בינואר 2023 לא היו מגעים גלויים בינו לבין המלך עבדאללה השני. ברובד החברתי והתקשורתי, המרחב הציבורי בשתי המדינות רווי במסרים אנטי-ישראליים חריפים, הגובלים לא אחת בנימות אנטישמיות, ויש סימנים לכך שמגמת השיפור בספרי הלימוד ובתוכני החינוך, בשנים האחרונות, שבה ונסוגה במהלך המלחמה. שאלת הסטטוס קוו בהר הבית תורמת גם היא למתיחות.
במקביל, יש גורמים במרחב הציבורי הישראלי הנותנים ביטוי, לעיתים בנימות של אזהרה מיידית, לחששות באשר לכוונותיה של מצרים – ולמשמעותו של תגבור הכוחות בסיני – ובאשר לעתיד היציבות בירדן. נוכח הלכי הרוח הרווחים בחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר, מסרים אלה נקלטים בנקל ומופצים ברשתות החברתיות, ויש להם תהודה גם בעמדות של גורמים רשמיים. בצד הערבי, העוקב אחריהם, הם נתפסים כמשקפים מדיניות ישראלית, ויש מי שמחבר ביניהם לבין אירועים סמליים (כמו מקרה "התליון של ארץ ישראל השלמה") המעידים לכאורה על מזימות התפשטות ישראליות. מעל לכול תורם למתיחות החשש הקונקרטי, בקהיר ובעמאן, מפני מה שמצטייר ככוונה ישראלית להביא להגירת האוכלוסייה הפלסטינית.
הרגעת מתחים עם מצרים וירדן נחוצה, אפוא, הן להצלחת המתווה שפרס הממשל האמריקני, והן לשימור וביסוס הנכס האסטרטגי הגלום בעצם קיומם של הסכמי השלום. עצם העובדה שאלו לא קרסו עד כה ראויה לציון; נוכח הדימויים החזותיים של חורבן ומוות בעזה, ודעת קהל זועמת ומשולהבת, מצרים וירדן – כמו גם השותפות ל"הסכמי אברהם" – עמדו עד כה איתן כנגד הלחצים לניתוק יחסים. ההסבר לכך איננו קונספירטיבי – היינו הסתרת הכוונות, לכאורה, לעוד מתקפת פתע – אלא בסיסי: עבור שתי המדינות, הידרדרות לעימות (קל וחומר יוזמה התקפית!) פירושה המעשי הוא נטילת סיכון מרחיק לכת הן במישור הצבאי והן מול החשש, הקיים ממילא, לקריסה כלכלית, חברתית – ושלטונית, על כל המשתמע מכך לעצם קיומו של המשטר.
מדיניות ישראלית שקולה
לא יהיה זה נכון להתעלם מן הסימנים לשחיקה ביסודות השלום, ומן האפשרות – גם אם סבירותה נמוכה – של התדרדרות. ההיערכות למצבי קיצון, גם אם הם תאורטיים בשלב זה (מה שמוגדר כ-Worst Case scenarios) מצריכה:
- העמקת האיסוף המודיעיני, במגבלות המתבקשות מול שותפות השלום;
- שילוב מרכיבי הסיכון בשיקולי בניין הכוח וההצטיידות;
- שינוי יסודי בתפיסת ההגנה המרחבית.
עם זאת, בהינתן מה שאדוארד לוטוואק מגדיר כהיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה – המחייב מהלכי הרגעה דווקא במצב של מענה למתיחות גוברת – חשוב שיתלוו לכך מהלכי הרגעה משמעותיים בשאלות הרגישות ביותר שעל סדר היום הבילטרלי: החשש המצרי (ובמידת מה גם הירדני) מפני מדיניות ישראלית של גירוש אוכלוסייה פלסטינית אל מעבר לגבול, שאחת מעשרים הנקודות של טראמפ נועדה להוריד מעל הפרק; והחשיבות שירדן מייחסת לשמירת הסטטוס קוו בהר הבית.
שאלות מהותיות הנוגעות לפריסת הכוחות המצריים בסיני והקמת תשתיות צבאיות, כמו גם לבעיה המחריפה והולכת של הברחות באמצעות רחפנים, מחייבות ליבון בדרג המקצועי בין מערכות הביטחון, ולא הסלמה של המחלוקות בשיח התקשורתי. כך גם לגבי ההתמודדות עם התקריות החמורות במעברי הגבול עם ירדן.
במקביל, נפתח כעת חלון הזדמנויות – על רקע הסכמת ישראל למתווה האמריקני שגם שמונה המדינות, ובכללן מצרים וירדן, תמכו בו – לחידוש ההידברות בדרג המדיני הבכיר ביותר (האפיק המסורתי מול מצרים, דרך משרד הביטחון, אינו בהכרח מתאים כעת). לא יהיה קל להתגבר על משקעי המלחמה, אבל האינטרס המשותף – ובכלל זה, התמודדות עם הנטייה האמריקנית הנוכחית להעצים את תפקידן של תורכיה וקטר – מחייב זאת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
