המלחמה הממושכת בין ישראל ליריביה באזור נמצאת כעת על "אש קטנה" יחסית, אף כי עוצמתה הולכת וגוברת, כשעיני כול נשואות לביקור ראה"מ נתניהו בארה"ב, במהלכו יוכרע כיצד מתקדמים מכאן. בכל הזירות השיגה ישראל, לאחר המהלומה שספגה ב-7 אוקטובר, הישגים משמעותיים. היא הִכתה קשות באויביה ובסיוע ארה"ב הצליחה לכפות על חמאס וחיזבאללה מהלכים שאותם סירבו לנקוט (שחרור כל החטופים תוך המשך נוכחות צה"ל ברצועה והפסקת הירי מלבנון כביטוי סולידריות עם חמאס, למרות המשך חופש הפעולה של ישראל בלבנון והנוכחות הקרקעית בחמש נקודות לאורך הגבול). בהובלה אמריקנית ובתמיכת מדינות ערב והמערכת הבינ"ל אף נוצרה תשתית להסדרים נוחים עבור ישראל בדמות תוכנית טראמפ לעזה המחייבת התפרקות חמאס מנשקו, והסכם הפסקת האש בלבנון, יחד עם התוכנית לפירוק חיזבאללה מנשקו על ידי צבא לבנון.
אולם ככל שהישגים אלה הם משמעותיים והושגו במאמץ רב, אין בהם כדי להבטיח שינוי מתמשך ובעל משמעות אסטרטגית ובת-קיימא בתמונת המצב באזור. כדי להשיג יעד זה, שמשמעותו ניצחון במלחמה, יש להביא לכך שלפחות חמאס אכן יפורק מנשקו וחיזבאללה יפורק מנשקו, או למצער לא יוכל להתעצם ולשוב לדרום לבנון. מימוש יעדים אלה קשה בהרבה מהשגת היעדים שהושגו עד כה משום שמבחינת חמאס וחיזבאללה אין מדובר עוד בתשלום מחיר כבד כדי להבטיח הישרדות והגנה על נכסים אסטרטגיים, אלא בוויתורים בעלי משמעות קיומית. זאת, הן משום שהם מחייבים את חמאס וחיזבאללה לוותר על מרכיב מרכזי בזהותם ועל שליטה בשטח, והן משום שמהלך כזה יהיה בבחינת הודאה של חמאס בכך שמתקפת 7 באוקטובר הייתה טעות והשלמה עם כך שבזיכרון הלאומי הפלסטיני המתקפה שהלהיבה את הציבור הפלסטיני תירשם כאסון ומשגה חמור.
מכיוון שחמאס וחיזבאללה מסרבים להתפרק מנשקם, ישראל מנסה להגביר את הלחץ עליהם להסכים לכך. זאת באמצעות איום בהפעלת כוח עוצמתית נגדם. כדי שהאיום יהיה אפקטיבי עליו להיות אמין, כלומר צריך להיות מובן להם שישראל מוכנה לממש אותו וכי ארה"ב תגבה מהלך ישראלי כזה. השגת גיבוי אמריקני לכך היא המשימה הדחופה ביותר של ראש הממשלה בביקורו בארה"ב. אולם בינתיים מתקבעת בשטח מציאות שבה חמאס וחיזבאללה ממשיכים לשמור על נשקם ומעמדם, ופועלים כמיטב יכולתם לשיקום יכולותיהם, בעוד ישראל, המנצלת גם היא את הזמן להתרעננות והצטיידות, פועלת באופן נקודתי, אך מסלים, לעיכוב תהליך זה (לדוגמה, חיסול טבאטבאי וראאד סעד), תוך ניצול חופש הפעולה שמאפשרים לה כללי המשחק שיצרו תוכנית טראמפ והסכם הפסקת האש בלבנון.
הרושם הוא שהממשל האמריקני טרם החליט האם לגבות מהלכי כוח עצימים של ישראל שיאפשרו להשלים את מיטוט חמאס, או להעדיף, כפי שהוא נוטה כרגע, להתחיל את יישום השלב השני בתוכנית (אולי אפילו בלי להמתין להחזרת גופתו של רן גואילי), לפחות באזור שבשליטת צה"ל, ללא פירוק חמאס מנשקו. בדרך למימוש כל אחת מהאפשרויות ניצבים מכשולים רבים, עקב העמימות של התוכנית, שיישומה מחייב הסכמות על הפרטים הקטנים, הפרשנות השונה של הצדדים באשר לכוונת התוכנית, ריבוי הגורמים האמורים להיות מעורבים (מה יהיה בדיוק התפקיד של תורכיה וקטר), ומעל הכול הלהיטות של הנשיא טראמפ להצביע על התקדמות ולחזק את המסר שהמלחמה הסתיימה, גם כאשר המצב בשטח מלמד דווקא על הקושי בקידום התוכנית.
כדי להימנע מהצורך לקבל הכרעה אסטרטגית בין השלמת העמידה במטרות המלחמה וניצול ההצלחות עד כה לעיצוב מציאות ביטחונית טובה יותר לשנים הקרובות לבין הימנעות מעימות בלתי רצוי עם נשיא ארה"ב ידידותי במיוחד, אך פועל ממניעיו (קידום הכלכלה האמריקנית, התמקדות בגזרות אחרות, פרס נובל), שאינם זהים לשלנו, גם אם יש ביניהם חפיפה לא מבוטלת, על ישראל לעשות מאמץ עליון לשכנע את טראמפ שמתן גיבוי לישראל להשלים את המלאכה הוא גם אינטרס שלו, בין השאר מכיוון שהוא עשוי להוביל להרחבת הסכמי אברהם. אחת הדרכים לעשות זאת היא יצירת חזית ישראלית רחבה בעניין זה, החורגת מעבר לממשלה. ככלות הכול, המחלוקת על נושא החטופים כבר מאחורינו.
גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה בישראל היום.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
