משפט הפתיחה הנודע של דיקנס, המתייחס לתקופת המהפכה הצרפתית – "זה היה הטוב בזמנים, זה היה הרע בזמנים" – הולם גם את מעמדה של ישראל בארה"ב בשעה זו, לנוכח מאפייניה ומגמותיה של המלחמה המתמשכת באיראן. מחד גיסא, שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני נמצא בנקודת שיא חסרת תקדים, המבססת – כשלעצמה – מציאות של זיקה עמוקה בין מערכות הביטחון (בהמשך למגמה שהלכה והתעצמה מאז עברה ישראל למרחב האחריות של CENTCOM): גורמים בזירה האמריקנית, שבעשורים הראשונים לקיום המדינה ראו בישראל נטל שיש לשמור ממנו מרחק, רתומים כיום למאמץ משותף ומתואם, Combined operations, ונחשפים ליכולות המרשימות של חה"א ושל קהיליית המודיעין הישראלית.
מאידך גיסא, במרחב הציבורי האמריקני השסוע והמקוטב, כפי שהמחישו ההפגנות הגדולות ברחבי ארה"ב (29 במרס) נגד הנשיא, תחת הסיסמה "בלי מלכים", ישראל ניצבת בפני אתגרים שגם הם חסרי תקדים, והמלחמה – שאין לה תמיכה עמוקה בדעת הקהל – מחריפה אותם. עמדות שהיו נחלת מיעוט קולני ונשמעו בקמפוסים עוד לפני 7 באוקטובר, וביתר שאת אחריו, חדרו למרחב הליבה של המפלגה הדמוקרטית; ומימין, באגף הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית, נשמעים קולות החדורים שנאת יהודים מן הסוג הישן. אלה ואלה מאשימים את ישראל בכך שגררה את ארה"ב למערכה שהולכת ומסתבכת, שאינה משרתת את האינטרס הלאומי האמריקני וסותרת את הבטחתו של דונלד טראמפ לא להיקלע עוד ל"מלחמות נצח".
לא מדובר בגזרת גורל: ידידי ישראל בארה"ב המחישו, גם במסגרת הבחירות המקדימות לקראת בחירות האמצע בנובמבר 2026, כמו גם ב-2022 ו-2024, כי השפעתם עדיין איננה מבוטלת, וביכולתם – במקרים לא מעטים – לחסום גורמים אנטי-ישראליים מובהקים. עם זאת, המערכת הישראלית נדרשת לתת את דעתה לאתגר, ואף לגבש, ברמה הארגונית, "שולחן אמריקה" שיתכלל את כלל הגופים הממלכתיים הנוגעים בדבר, ובתוך כך:
- לשמר ביתר שאת את הזיקה שנבנתה עם מערכות הביטחון האמריקניות, כך שלא תהיה תלויה בהלכי רוחו של הדרג הפוליטי, ולחתור למצב סיום שישיג את יעדי המערכה ויצדיק אותה גם בדיעבד.
- להמשיך בביצור היחסים המיוחדים עם ממשל טראמפ, אך לדבוק, למרות הקושי, בעיקרון של תמיכה דו-מפלגתית: מאמצי AIPAC בזירה הפוליטית מכוונים גם לאותת לישראל שלא לוותר מראש על המפלגה הדמוקרטית.
- לנטרל ככל האפשר היבטים המשחקים לידי אויביה בזירה הפוליטית האמריקנית, בדגש (כיום) על אלימות של קיצונים יהודים באיו"ש, ועל התבטאויות באשר לשאיפות טריטוריאליות בעזה או בלבנון.
- להימנע מניכור של הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב, ולבלום יוזמות חקיקה המכוונות להדיר אותם (כולל בסוגיית עזרת ישראל בכותל).
- להיערך, ברוח דבריו של ראש הממשלה, לשינוי במהות היחסים עם ארה"ב ולהמרת דפוס הסיוע, הכפוף לאקלים הפוליטי בקונגרס, למתכונת של שיתופי פעולה עם משרד המלחמה, קהיליית המודיעין, והסקטור הפרטי בארה"ב.
"הטוב שבזמנים" – לחימה משולבת (Combined) חסרת תקדים
בשנות קיומה הראשונות של ישראל היו אלה גורמי המערכת המקצועית האמריקנית – משרד ההגנה שזה עתה הוקם, משרד החוץ, הממסד הצבאי וקהיליית המודיעין – שלהוציא חריגים מועטים התנגדו להחלטותיו של הארי טרומן לתמוך בהקמת המדינה ולהכיר בה 11 דקות לאחר הכרזת העצמאות, והמשיכו לראות בישראל נטל ומקור לקשיים ביחסיהם עם מדינות ערב והעולם המוסלמי. התפיסה החלה להשתנות אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ארה"ב הפכה לספק הנשק העיקרי של ישראל, ובשנות ה-80' בחר הנשיא רונלד רייגן (למורת רוחו של שר ההגנה שלו, קספר וויינברגר) במושג השותפות האסטרטגית. אך ראוי לזכור שב-1991 עדיין פעל הממשל מתוך הנחה שמעורבות ישראלית בלחימה תמוטט את הקואליציה שבנה כנגד סדאם חוסיין.
כיום אנו עדים למימושו הדרמטי של מהלך שהבשיל בעשור האחרון, תחילה בדמות קשרי עבודה טובים יותר עם "פיקוד המרכז" של ארה"ב – CENTCOM – האחראי על הגנת המזה"ת, ובהמשך ההחלטה על העברת ישראל ממרחב האחריות (AoR – Area of Responsibility) של הפיקוד האירופי, EUCOM, לזה של CENTCOM. זו התקבלה בתקופת הכהונה הקודמת של טראמפ, אך יושמה על ידי ממשל ביידן. משמעותה המעשית הייתה שישראל הפכה להיות הכוח הצבאי-אסטרטגי הראשון במעלה ב-AoR כולו, ומפקדי CENTCOM (גנרל מייקל קורילה וכיום אדמירל בראד קופר) הפכו להיות אורחים תכופים בישראל.
עליית מדרגה נוספת נרשמה עם כינון ה-CMCC בקריית גת, המאגד את נציגי CENTCOM וצה"ל (לצד קצינים ממדינות נוספות, וביניהן גם מדינות ערב). אך ליבת השינוי באה לידי ביטוי במערכה הנוכחית – "שאגת הארי" / Epic Fury – המנוהלת מתוך שיתוף מלא ותיאום פרטני, כמו גם הצבת מטוסים אמריקניים בישראל (נוכחות ראשונה מסוגה מאז פריסת חה"א הצרפתי להגנה על שמי המדינה במבצע קדש, 1956; הצבת סוללות "פטריוט" בישראל ב-1991 נועדה למטרה הפוכה – קרי, לשדל את ישראל שלא להצטרף ללחימה). כעת – למעשה, מאז התקיפה האמריקנית על יעדי הגרעין האיראניים במבצע "פטיש חצות" ביוני 2025 – נקבע דפוס חדש של לחימה שכם אל שכם וברמת תיאום גבוהה. יש בכך כדי להניח יסודות למערכת קשרים שהיא בפועל בעלת מאפיינים של ברית לכל דבר (כולל הצבת כוחות קבועה?) אך ללא סממניה הפורמליים, שיחייבו שני שליש בסנאט.
"הרע שבזמנים" – שחיקה בבסיס התמיכה הפוליטי
בעוד קשרי הביטחון מתהדקים, ישראל ניצבת בפני קושי גובר בזירה הציבורית והפוליטית בארה"ב, שעלולות להיות לו השלכות ארוכות טווח על מעמדה ועל אינטרסיה. ברקע הדברים ניצב הקיטוב הפוליטי המחריף והולך, שבין ביטוייו היו ההפגנות רחבות ההיקף נגד טראמפ (בסיסמה ,No kings בלי מלכים, המכוונת כנגד מה שנתפס כנטיותיו האוטוקרטיות) – ומנגד מתחים, שגם הם החריפו בשל המלחמה, בין המחנה המרכזי במפלגה הרפובליקנית, שרובו ממשיך לתמוך בנשיא, לבין גורמי ימין קיצוני, חלקם אנטישמיים מובהקים (טאקר קארלסון טוען שישראל מחריבה כעת את ביירות כי זהו עם שמתעב כל דבר יפה…) המשקפים נטייה בדלנית מובהקת והתנגדות ל"הרפתקאות" מעבר לים.
גם בשורות הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית – כולל יהודים שהיו מזוהים שנים רבות כידידי ישראל – נשמעים כיום קולות ביקורת חריפים. בעבר היו אלה נחלת הקבוצה הקטנה של ה-Squad השמאלי-רדיקלי בהובלתן של אלכסנדריה אוקאסיו-קורטז, רשידה טלאיב ואילהאן עומר, שיש לציין כי הן עדיין מכהנות אך כמה מן השותפים לדרך הפסידו בפריימריס ב-2022, 2024 ושוב באחרונה בשל מאמצי-נגד בהובלת AIPAC. אולם כיום, התקפות חריפות על ישראל ומדיניותה – בשל האירועים בעזה, בייחוד הפגיעה (הזמנית) באספקה באביב 2025, וכן בשל היוזמה לצאת למלחמה, שאת מחירה משלם הצרכן האמריקני בתחנת הדלק – נשמעות מכיוונים אחרים. ולעיתים, כמו באחד המחוזות באילינוי, זרוע הפעולה הפוליטית של AIPAC מצאה את עצמה נאלצת לתמוך במבקר חריף של מדיניות ישראל כדי לחסום מועמדת עוינת הרבה יותר.
בסיס התמיכה בקונגרס עדיין רחב דיו, ויוזמות לפגיעה בסיוע אינן מגיעות לכלל חקיקה; אולם בעידן של מסרים בוטים ברשתות החברתיות ובחלקים חשובים של התקשורת המסורתית, גילויים של איבה (שחלקם משקפים זיהוי מובהק של ישראל עם הנשיא טראמפ, עמדותיו וסגנונו, שרבים בארה"ב סולדים מהם) קונים להם אחיזה בשיח הציבורי. משקלם עשוי להתעצם לקראת בחירות אמצע הקדנציה ולאחריהן, אם אכן, כפי שצופים משקיפים פוליטיים רבים, יעבור הרוב בבית הנבחרים, ובמקרה קיצוני גם בסנאט, לידי הדמוקרטים.
מה ניתן לעשות?
כאמור, המבנה המורכב והרב-ממדי של היחסים המיוחדים עדיין עומד על כנו, גם אם יש סדקים גלויים וסמויים בעמודי התווך שלו. עם זאת, בשל חשיבותה העליונה של ארה"ב עבור ישראל, חשוב שבליבת המערכת השלטונית הישראלית יתקיים מעקב אינטגרטיבי – "שולחן אמריקה", שמקומו במל"ל – אחר כלל ההתפתחויות ומצב היחסים המיוחדים. יש להעצים את הפעילות ברמת השטח, הקונסולרית, ואת המאמץ ההסברתי, כולל (במידת האפשר) הרחבה של ביקורי משלחות בארץ. חשוב גם לגייס דוברים שאינם מזוהים עם ישראל והקהילה היהודית כדי להעביר מסרי יסוד לגבי צדקת המלחמה גם עבור ארה"ב.
מעבר לכך, נדרשת תשומת לב לכמה תחומי פעולה חשובים:
- את תבנית העבודה המשותפת עם מערכת הביטחון האמריקנית, על כלל מרכיביה, במערכה הנוכחית יש לתרגם לכלים של שיתוף פעולה ארוך טווח. יש לקוות, בהקשר זה, שנזנחו הרעיונות שעלו בוושינגטון בדבר פירוקו של מטה CENTCOM וחלוקת אזורי האחריות שלו.
- להמשיך בביצור היחסים המיוחדים עם ממשל טראמפ, אך לא לוותר על השאיפה לבסיס תמיכה דו-מפלגתי יציב. אמירות ברוח "הדמוקרטים הם מקרה אבוד" עלולות להתברר כנבואות המגשימות את עצמן. במידת מה, יש לראות במאמציהם המוגברים של אנשי AIPAC להשפיע על הבחירות הפנימיות למועמדי המפלגה הדמוקרטית, בשורה של מדינות, מסר ברוח זו לישראל: הקרב עדיין נטוש, יש בו הישגים, אבל כדי להצליח בו נדרש גם קשב מצד ממשלת ישראל.
- בהיבט זה רצוי ונכון להימנע ממעשים, מחדלים (כמו חוסר טיפול מספיק באלימות של קיצונים באיו"ש) ומסרים פרובוקטיביים (כולל בדבר כוונות להתרחבות טריטוריאלית) המזינים את השיח של גורמים עוינים משני עברי המתרס המפלגתי, ומעמיקים את מצוקתם של ידידי ישראל במחנה הליברלי.
- בתוך כך, זה בוודאי אינו הזמן הנכון להעמיק את הניכור, המסתמן כבר עתה כבעיה פוליטית מחמירה והולכת, בין ישראל לבין הזרמים הלא-אורתודוקסיים, שהם עדיין רוב מניינה ובניינה של יהדות ארה"ב. נכון עשה ראש הממשלה כשניסה לבלום חקיקה בנושא התפילה בכותל, וגם רגישותה של סוגיית הגיור עומדת בעינה. נוכח החשיבות העליונה של היחסים המיוחדים – שליהדות ארה"ב היו ויש מניות יסוד בכינונם ובחיזוקם – כמו גם מן השיקול הערכי של אחדות בעת מבחן, לא זה הזמן להעמיק פערים.
- בכל מקרה, במבט לטווח הבינוני והארוך, נכון יהיה – ברוח דברים שכבר נאמרו כאן, והועלו גם באמירות ראש הממשלה – להיערך לעתיד (בטווח של עשור) שבו בסיס היחסים המיוחדים יומר מתלות בסיוע כספי למימון רכש לדגם של שותפות טכנולוגית, מודיעינית, ולאור לקחי המערכה – גם מבצעית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
