מבוא
שנת 2025 תיזכר כשנה הקטלנית ביותר בתולדות החברה הערבית. דו"ח סיכום השנה שהוציא המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית – איאלף, בשיתוף יוזמות אברהם – חושף נתונים מזעזעים: 252 אזרחיות ואזרחים ערבים נרצחו בנסיבות של אלימות ופשיעה, עלייה של כ-10% לעומת 230 קורבנות ב-2024. מתוכם, יותר מ-90% נהרגו מירי ונשק חם, עם דגש על אירועים מרובי קורבנות, נפגעים צעירים – כמעט 5% מהקורבנות היו קטינים – ומוקדים קבועים של אלימות שחוזרים מדי שנה בשנה. אחוז הפיענוח נותר נמוך ביותר, מתחת ל-15% מהמקרים החמורים, והתופעה מתרחבת מעבר למסגרת הפשיעה הפנימית: תקיפות בשטחים ציבוריים, פגיעה בנציגי רשויות, בני משפחה של יעדים לחיסול, ואפילו עוברי אורח תמימים. בנוסף, 23 נשים ערביות נרצחו – מספר שיא – חלקן קורבן לאלימות במשפחה, חלקן נפגעו בשל קרבתן למעגלי נקמה של ארגוני פשע.[1]
הבעיה אינה מוגבלת לחברה הערבית, היא משפיעה על כלל הציבור בישראל ומאיימת על הביטחון הלאומי. בערים המעורבות כמו יפו, לוד, רמלה ועכו האלימות הופכת לכלי פוליטי ומערערת את המרקם החברתי השברירי שישראל בנתה בעמל רב. בנגב, משפחות פשע, מרביתן מקרב השבטים הבדואיים, מנהלות אופרציה רחבה של הברחות נשק מתקדמות באמצעות רחפנים זולים, שמזינות ככל הנראה לא רק חיסולי חשבונות מקומיים אלא גם טרור ביהודה ושומרון. האיום הגדול ביותר הינו שזליגת הנשק והאלימות הזו עלולה להצית אינתיפאדה שלישית, שתשלב בין פשיעה פלילית לטרור לאומני. רק בשבוע החולף ראינו דוגמה לכך, כאשר בעקבות מבצע משטרתי להשלטת חוק וסדר בכפר תראבין דווח כי גורמים מהכפר יצאו למסע נקמה ביישובים היהודיים הסמוכים והשחיתו רכוש מכל הבא ליד.
מאמר זה סוקר את הבעיה ובוחן את השורשים התרבותיים, החברתיים והלאומניים של התופעה, את ההשפעות על הביטחון הלאומי, ואת הכיוונים למענה אפשרי. כפי שנאמר במסכת אבות: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו".[2] ללא יראת כבוד בסיסית לרשויות החברה מתפרקת, והתוצאה עלולה להיות הרסנית.
אלימות בערים המעורבות ובכלל
הפשיעה ברחוב הערבי משתוללת כשאירוע רודף אירוע לא רק בתוך היישובים הערביים, אלא גם בערים המעורבות. ביפו, למשל, שהייתה תמיד סמל לחיים משותפים בין יהודים לערבים, עם כ-35 אלף תושבים ערבים ו-20 אלף יהודים, המתח גואה עם אירועי אלימות בין ערבים ליהודים, כשבאירוע האחרון (1 בינואר 2026) הותקף הרב נתנאל אביטן, רב בישיבת ההסדר ביפו. בעודו הולך לתומו ברחוב יפת, הוא הוכה ונפצע באופן קל. שבוע קודם לכן היה אירוע חמור נוסף, שהתחיל מתלונה על הטרדת אישה ערבייה בידי יהודים, תלונה שהתבררה מאוחר יותר כמומצאת – כשבפועל האישה ואחיה תקפו צעירים יהודים שעברו בשכונה. בעקבות הפצת השמועה על הטרדת האישה יצאו תושבים ערבים רבים מיפו לרחוב, חסמו את הרחוב וקראו קריאות לאומניות וקריאות בעד אינתיפאדה ונגד המשטרה והשב"כ.
יפו אינה לבד. ערים מעורבות אחרות סובלות מאלימות דומה, שהתעצמה בשנת 2025 והפכה את חיי התושבים לסיוט. בלוד, עם 75 אלף תושבים (כמחציתם ערבים), נרשמו 12 רציחות – שיא היסטורי – והעיר הפכה למוקד חם של סכסוכי משפחות פשע. ביוני 2025 הביא אירוע ירי מרובה קורבנות ברחוב מרכזי לרצח שני צעירים והשאיר חמישה פצועים, כולל ילד בן 12 שעבר בסמוך. המשטרה קשרה זאת לסכסוך בין שתי משפחות. האלימות זלגה גם ליהודים כשעוברי אורח יהודים נפגעו מהירי, כמו גם לנציגי רשויות, ולפיצוצי מכוניות ליד בתי כנסת בעיר.
ברמלה, 15 רציחות ב-2025 הפכו אותה לזירת מוות מתמשכת. האירוע הבולט היה במרץ 2024 ובו חוסל צעיר בן 25 ברחוב, כששברי זכוכית פגעו בעוברי אורח, כולל זקנה יהודייה שפונתה לבית חולים. רבים מהקורבנות נלכדו במעגלי נקמה משפחתית, שמתחילים בסכסוך על ענייני כבוד ומסתיימים בירי. תושבים ערבים מדווחים על "עיר רדופה", בעוד יהודים מתלוננים על "פחד לצאת מהבית". עכו, עם 50 אלף תושבים, מתוכם למעלה מ-15 אלף תושבים ערבים, חוותה אף היא עלייה בתקיפות שכללו ירי לעבר בתי ספר, פיצוצי רכבים ותקיפות לאומניות. באוגוסט 2025 נורה נער בן 16 בדרך לבית הספר, מה שהוביל להפגנות אלימות נגד המשטרה. נתוני המשטרה מ-2025 מציגים 154 אירועים לאומניים בערים מעורבות – נמוך מ-2021 (השנה שבה התקיים מבצע "שומר החומות" בעזה), אך עדיין מספיק בכדי לפגוע באמון ההדדי.
יש גם לציין את ההשפעה של עליית רף האלימות, בדגש על הערים המעורבות, על התושבים היהודים. התופעה של גידול דרמטי בפשיעה הכללית: סחיטות, גנבות רכוש ותקיפות, משפיעה על התפתחות הערים הללו, כמו גם על תושבי מדינת ישראל בכלל. בלוד, מאות משפחות יהודיות עזבו בשל "אווירה של מלחמה", כפי שתיאר ראש העיר. זו בעיה לאומית כשהאלימות בערים המעורבות עלולה לאיים על היציבות הכוללת.
אם נמקד זרקור על מרחב הדרום, נגלה שהנגב הפך ב-2025 לזירת הברחות נשק מתוחכמת, המאיימת על הביטחון הלאומי. באמצעות רחפנים זולים הוברחו כלי נשק ממצרים וירדן – רובים, מקלעים בינוניים ואף רימונים – והפכו את האזור לנתיב החדרת אמצעי לחימה. התופעה התעצמה בשנתיים האחרונות, כשהקשב הביטחוני הופנה לעזה וליהודה ושומרון. מרחב הנגב מאפשר זליגה חופשית כאשר בני שבטים בדואים המתגוררים משני צידי הגבול, כמו אל-עזאזמה ותראבין, משתפים פעולה. הנשק המוברח משמש בעיקרו לחיסולים ולהעמקת הפשיעה החמורה, אך נראה שחלק ממנו זולג גם לארגוני הטרור, בדגש על יהודה ושומרון.[3]
להבנתנו, שורש התופעה נובע מתרבות עבריינית ותיקה ועמוקה. משפחות שחיו בעבר מהברחות רכוש, סמים, נשים ועובדים זרים, עברו כעת להברחת נשק והפכו לרשתות מאורגנות. הנגב אינו רק בעיה מקומית – הוא שער לפשיעה ולטרור בכל רחבי מדינת ישראל. הברחות אמצעי הלחימה ועבירות הרכוש, בדגש על עבירות הסחיטה, מספקות לאותם גורמים הון משמעותי ומתאפשרות הודות לחוסר המשילות, שהן גם מעצימות.
שורשים חברתיים, לאומניים
גם האלימות המתפשטת בערים המעורבות ובנגב אינה תופעה מקרית או נקודתית. גם לה יש, להבנתנו, שורשים עמוקים בתרבות, בחברה ובדינמיקה ההיסטורית של החברה הערבית בכלל, ובישראל בפרט.[4] כדי להכיר את היקף הבעיה חובה לצלול לרבדים אלה, שמתחילים במנהגי נקמת הדם ומגיעים עד לזליגה לטרור לאומני. התופעות הנגזרות מהתרבות הזו מחריפות על רקע חוסר המשילות והלאומנות המתגברת בקרב רבים מהחברה הערבית.
בבסיס התופעה ניצבת תרבות נקמת הדם – בראיית הערבים, נקמת דם אינה רק תגובה לאלימות, היא חובה מוסרית וחברתית שמגינה על כבוד המשפחה. בסכסוכים בין משפחות – לעיתים על רקע של מחלוקת על קרקע או כבוד אישי – נוצר מחזור של תגמול שיכול להימשך דורות. על פי דו"ח איאלף (2025), כ-40% מהרציחות שדווחו קשורות ישירות לסכסוכי נקמה, שמתחילים בירי אזהרה ומסתיימים בחיסולים. לדוגמה, סכסוך בין שתי משפחות בדואיות בעכו שהחל ב-2023 על רקע חוב כספי הסלים ב-2025 לרצח כפול, כשצעירים מהמשפחות השתמשו ברובי M-16 גנובים מצה"ל. תרבות זו מחנכת דורות של צעירים להעדיף נקמה על פני חוק, שכן "כבוד המשפחה" נתפס כערך עליון, גבוה יותר מהחוק המדינתי.
לצד נקמת הדם, כבוד המשפחה והסמליות שבאחזקת נשק מהווים מניע מרכזי העומד מאחורי התופעה. בחברה הערבית אחזקת נשק אינה רק אמצעי הגנה, היא סמל סטטוס, גבריות וכוח. ירי באוויר בחתונות ובשמחות – תופעה שנתפסת כ"מסורת" – משמשת להפגנת עוצמה משפחתית, אך היא גם מגבירה את זמינות הנשק ומעודדת שימוש בו בסכסוכים. ב-2025 תיעדה המשטרה מעל 500 אירועי ירי כאלה, חלקם הסתיימו בפציעות.
הרתיעה מדיווח לשלטונות היא גורם מרכזי שמעצים את הבעיה. פחד מנקמה משפחתית או מארגוני פשע מונע מקורבנות ומשפחות לדווח, מה שמוביל לשיעור פיענוח נמוך של פחות מ-15% מכלל הרציחות. בדו"ח איאלף (2025) מצוין כי כ-70% מהעדים סירבו לשתף פעולה עם המשטרה בחקירה, מתוך חשש שאין יכולת לגורמי המדינה לספק הגנה. תופעה זו מחזקת את חוסר המשילות, שבה החוק נתפס ככלי של "האויב" ולא כמגן. לדוגמה, בלוד, חיסול של ראש משפחת פשע ב-2024 לא פוענח עד היום, כי עדים שהיו לאירוע לא הסכימו לדבר.
משפחות הפשע מגייסות בני נוער כ"חיילים" תוך העצמת המרכיב הלאומני.[5] הפן הלאומני מוסיף שכבה נוספת: תחושת המיעוט הנרדף שמתעצמת מאירועים כמו מבצעים צבאיים בעזה, זולגת מהפלילי לטרור. צעירים שמתחילים כעבריינים קטנים – גנבת רכבים או סחיטה – עוברים בהדרגה לסיוע לטרור, כשהנשק שהם אוספים מועבר בחלקו גם ליהודה ושומרון. ב-2025 חשף השב"כ רשתות שבהן סיפקו משפחות פשע בנגב נשק לחמאס, תמורת כסף או הגנה. זליגה זו אינה מקרית, היא תוצאה של שילוב בין תרבות המעודדת אלימות לתחושת ניכור לאומי, שבה "המאבק נגד הכיבוש" הופך לכיסוי לפשע. היא גם תוצאה של פוליגמיה – ריבוי נשים, כאשר גברים בדואים מביאים נשים מעזה ומיהודה ושומרון, בשל ה"עלות" הזולה יותר (בתשלום מוהר למשפחת הכלה). בניהן של נשים אלו מזוהים יותר עם שורשיהם הפלסטיניים, ומכאן הדרך להקצנה ולמעורבות בפשיעה ובטרור גבוהה.
התעצמות הפשיעה נבעה גם מגורמים חיצוניים. בשנת 2015 הצליחה משטרת ישראל לפרק ארגוני פשע יהודיים חזקים – כמו משפחות אברג'יל ודומרני – במבצעים נחושים שהכניסו לכלא את ראשי הארגונים (פרשה 512). הצלחה זו יצרה ואקום, וזה מולא במהרה על ידי משפחות פשע ערביות. בעשור האחרון, שילוב של הזדמנות כלכלית (הברחות נשק רווחיות יותר מסמים) ותרבות המעודדת שימוש באלימות הוביל להתחזקותן.
הטכנולוגיה תרמה אף היא את חלקה. רחפנים זולים, זמינים בעלות של כ-100 דולר, הפכו הברחות ליעילות. מה שהיה פעם מסוכן ומסובך – העברת נשק דרך הגבול – הפך לאירוע פשוט, כשרחפנים ששימשו להברחות סמים מעל מכשול הגבול במצרים ובירדן הפכו לכלי יעיל וזול להברחות כלי נשק, כולל בכמויות גדולות. נעשה שימוש ברחפנים שמסוגלים לשאת מספר כלי נשק, כולל מקלעים בינוניים.[6]
בשורה התחתונה, השורשים התרבותיים והחברתיים יוצרים מערכת סגורה של אלימות, שבה נקמת דם מובילה לרצח בשל כבוד המשפחה, שמוביל להצטיידות בנשק, שעלול להוביל לזליגה לטרור. ללא התערבות משמעותית מצד רשויות החוק המצב הבעייתי יימשך, ויהפוך את ישראל לשדה קרב פנימי. על שורשי הבעייתיות בטיפול בפשיעה החמורה במגזר הערבי הרחבנו במאמר אחר, "המאבק בפשיעה הערבית החמורה בישראל",[7] ולכן לא נרחיב כאן. יחד עם זאת, ראוי לציין שנדרשת פעולה מתואמת ומסונכרנת מצד כלל גורמי האכיפה בכדי להגיע למענה טוב ויעיל יותר בטיפול בבעיה.
ההשפעה על הביטחון הלאומי – הדרך לאינתיפאדה שלישית
האלימות בחברה הערבית אינה רק בעיה פנימית של המגזר הערבי, היא משפיעה באופן ישיר ומסוכן על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, ויוצרת נתיב לאיומים חמורים. ההשפעה כפולה: מצד אחד, גידול בפשיעה הכללית הפוגעת בכלל האוכלוסייה, מצד שני, זליגת אמצעי לחימה ופעילות עבריינית לטרור, המאיים על היציבות הפנימית והאזורית. להתרשמותנו, בשנת 2025 הגיעה תופעה זו לשיא, עם השלכות העלולות להוביל לאינתיפאדה שלישית שיכולה לפרוץ בשל אירוע לאומני או פלילי. תרחיש שבו הפשיעה הפלילית במגזר הערבי, החמוש בכמויות עצומות של אמצעי לחימה מגוונים (רובים, מקלעים, טילי נ"ט ואמצעי חבלה) הופכת לטרור מאורגן – אינו תלוש מהמציאות. אם חס וחלילה יתממש תרחיש כזה בעתיד הנראה לעין – לא נוכל לטעון ולומר לא ידענו.
ההשפעה הראשונה היא גידול בפשיעה הכללית. תופעות שהיו בעבר מוגבלות למגזר הערבי ולערים הערביות זולגות לערים מעורבות, ואף לערים יהודיות. בלוד וביפו, סחיטת עסקים יהודיים על ידי משפחות פשע ערביות גדלה ב-25%, לפי נתוני המשטרה. בנגב, ירי לכיוון יישובים יהודיים, הצתות ואלימות הובילו לאובדן אמון במדינה, עלייה בנטישה של יהודים ערים מעורבות,[8] ותחושת חוסר ביטחון המערערת את החברה כולה.
ההשפעה השנייה, המסוכנת יותר, היא זליגת אמצעי לחימה לידי גורמי טרור. ההברחות מגבול מצרים וירדן, לצד גנבות אמל"ח מצה"ל, יצרו נגישות גבוהה לנשק במגזר הערבי. חלקו משמש לפשיעה ולחיסולים פנימיים, אך חלק ממנו זולג כנראה לשטחי יהודה ושומרון, שם ארגונים כמו חמאס וג'יהאד אסלאמי מחכים לו בזרועות פתוחות.
ב-2025 תיעד השב"כ מקרים רבים של העברת נשק דרך רשתות פשע בנגב ליהודה ושומרון, כולל רובים אוטומטיים ומטעני חבלה. תשתית הברחות אמל"ח אותרה גם בצפון.[9] היכולת להעביר נשק וציוד קיימת, ללא יכולת מניעה משמעותית, אלא אם יש מודיעין מקדים. הפניית הקשב הביטחוני בשנתיים האחרונות לזירת עזה וליהודה ושומרון הקלה על גורמי הפשיעה להרחיב את פעולותיהם, בין השאר משום שהקשב הנמוך בגבולות מצרים וירדן אפשר חדירות דרכם.
האיום הפוטנציאלי הוא הצתת אינתיפאדה שלישית – התפרצות אלימות נרחבת על רקע לאומני, לא ספונטנית כמו האינתיפאדה הראשונה אלא מאורגנת יותר, כזו שמשלבת בין פשיעה פלילית לטרור לאומני. ארגונים פלסטיניים, שנתקלו בקשיים ביהודה ושומרון, רואים בפשיעה הערבית בישראל "גשר" להסלמה. חמאס, מצידו, מעודד "התקוממות פנימית" במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, עם תמיכה בנשק מהנגב. אם זליגת הנשק תימשך, ניתן לצפות להתפרצויות אלימות רחבות שיכללו פיגועים ביהודה ושומרון ויזלגו לערי ישראל. ערעור היציבות ביהודה ושומרון עם רדתו של אבו מאזן מהבמה יכול להוות הזרז לסבב אלים שכזה, סבב העלול לכלול גורמי פשיעה ערביים החמושים עד צוואר.
כיווני מענה
ההתמודדות עם האלימות דורשת מענה מקיף, כזה המשלב אכיפה נחושה. אחת ההשראות המרכזיות היא מדיניות "חלונות שבורים" של ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, ששינתה את פני העיר בשנות ה-90 של המאה הקודמת. ניו יורק של אז הייתה ידועה לשמצה באחוז הפשיעה הגבוה – רציחות, מעשי שוד וגרפיטי בכל פינה. ג'וליאני, בשיתוף שר המשפטים האמריקאי, הציף את העיר ב-27 אלף שוטרים נוספים והנחה אותם לטפל בכל עבירה, קלה כחמורה, במהירות ובהחלטיות. "חלון שבור" – סיסמה שמבוססת על תאוריה קרימינולוגית – סימלה את הרעיון: אם לא מטפלים בעבירות קלות כמו גרפיטי או חלון מנופץ – הן מעודדות הידרדרות לעבירות חמורות יותר. התוצאה הייתה ירידה של 70% בפשיעה תוך חמש שנים, עם 2,000 רציחות פחות בשנה. ג'וליאני שידר אפס סובלנות, מה שהחזיר את תחושת הביטחון והמשילות.
בישראל, יישום של מדיניות דומה יכול להיות מרכיב מפתח. ראשית, אכיפה נחושה הכוללת הגברת נוכחות שוטרים בערים המעורבות ובנגב, עם יחידות מיוחדות שמטפלות בכל אירוע – מירי באוויר ועד חיסולים. מבצעים ממוקדים (דוגמת המבצע האחרון בכפר תראבין, דצמבר 2025) יכולים לתת מענה נקודתי, אבל אין בהם בכדי לספק מענה מקיף וארוך-טווח. על הפעילות להיות משולבת כך שתכלול את כל הגורמים הרלוונטיים, בהם: שב"כ, גורמי מס הכנסה, מע"מ, משטרה, משרד האוצר, משרד הפנים ומשרדים רלוונטיים נוספים. פעילות שכזו תוכל להיות התחלה של מענה.
המענה המרכזי חייב להישען בראש ובראשונה על מודיעין איכותי, והפעלה של כלים מנהליים חריפים. לדוגמה, סגירה של יישובים שלמים וחיפוש אחר אמצעי לחימה בכל הבתים (דבר שנמנע עד כה בשל עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה), החרמה של כלי רכב, מעצרים מנהליים ועוד. הגנה על עדים באמצעות הכלים המקובלים (תוכניות הגנה על עדים) תהיה בעייתית מאחר שגורמי הפשיעה מאיימים לפגוע במשפחתו המורחבת של העד. המדינה לא תוכל לספק הגנה רחבה שכזו.
בגבול מצרים וירדן, המענה חייב להיות גם טכנולוגי וביטחוני: חיזוק גדרות הגבול עם סנסורים ומצלמות, סיורים אוויריים נגד רחפנים ופעילות אכיפה מוגברת. זאת, לצד בחינת הצורך בשינוי הוראות הפתיחה באש באזור הגבול, כך שניתן יהיה למנוע הברחות וטיפול משפטי הולם שיאפשר מעצר וכליאה של המעורבים במקום "הדלת המסתובבת", שבה המבריח שנתפש היום עם רכבו חוזר אחרי יומיים לאותה נקודה. בנוסף, צריך תיאום בין כלל גופי הביטחון: משטרה, שב"כ וצה"ל, כדי למנוע זליגה לטרור. בהקשר זה, ראוי לציין את החלטת הממשלה שבאה להכיר בפעולות משפחות הפשע כארגוני טרור לכל דבר ועניין. זאת בתמיכתו של ראש השב"כ, דוד זיני, ובניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי של השירות. לצערנו, קידום התהליך מתעכב בשל התנגדות וגרירת רגליים מצד הייעוץ המשפטי לממשלה, ונדרש לטפל בהאצת הפעולה הזו. לצורך זה מתקיים תהליך חקיקה בנושא זה.[10]
אפס סובלנות, כמו אצל ג'וליאני, יכול להחזיר משילות: "אם נטפל בכל חלון שבור, לא נגיע לרציחות". מצד שני אין להמעיט בחשיבות הפעילות החינוכית בקרב הציבור הבדואי והערבי בכללותו, תוך ניסיון לרתום את המנהיגות המקומית שלהם לנושא, מה שלצערנו כרגע אינו קורה. המנהיגות הערבית מעדיפה לתפוס את עמדת הקורבן ולהאשים את ממשלת ישראל ואת רשויות החוק בחוסר טיפול ומענה. מה שבטוח הוא שללא פעולה משמעותית כפי שפירטנו לעיל, האלימות תתפשט והיא עלולה להביא להתפרצות אלימה שתגלוש לאינתיפאדה שלישית.
סיכום
האלימות בערים המעורבות כמו לוד, רמלה, יפו ועכו, והברחות אמצעי הלחימה בנגב, חושפים תמונה מדאיגה: 252 נרצחים ב-2025 הם רק קצה הקרחון של אובדן משילות, ששורשיו בהתחזקות ארגוני הפשיעה, תרבות נקמת דם, כבוד משפחתי ותחושות לאומניות. זליגה זו לטרור, דרך נשק מוברח בגבולות ופשיעה גוברת ברחבי המדינה, מאיימת להצית התפרצות אלימה נרחבת ועלולה אף לגלוש לאינתיפאדה שלישית – סכנה שמאחדת בין פשיעה פנימית לאיומים חיצוניים, ומערערת את הביטחון הלאומי כולו.
הזמן דוחק, כי אם לא נפעל עכשיו להגברת המשילות, בשיתוף כלל גורמי האכיפה, בתמיכת הקהילה ובאפס סובלנות, האש תבער ו"איש את רעהו חיים בלעו" יהפוך למציאות יומיומית. ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, חייבת להוכיח שהיא יכולה להגן על כולם: יהודים וערבים. הפעולה חייבת להיות מיידית, נחושה ומשולבת – אחרת, סיפורי האלימות האחרונים ביפו יהפכו לסיפורי העם כולו.
[1] איאלף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית, שנה נוספת של אובדן משילות והסלמה בפשיעה ואלימות בחברה הערבית – מגמות ונתונים לשנת 2025, דצמבר 2025.
[2] רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ג, משנה ב.
[3] רבקי גולדפינגר, סכנה מרחפת, מכת מדינה: מדי שנה מבריחים אלפי רחפנים אמצעי לחימה ממצרים ומירדן, והמדינה חסרת אונים, בשבע, 25.9.2025.
[4] מרדכי קידר, הגיע הזמן לומר אמת: האלימות הגואה בחברה הערבית נובעת גם מהתרבות שלה, מקור ראשון, 15.6.2023.
[5] דיאא חאג‘ יחיא, כשרעש היריות חזק יותר מפעמון בית הספר –פשיעה בקרב בני נוער בחברה הערבית בישראל, מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות, הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, אתר הכנסת, אוגוסט 2024.
https://fs.knesset.gov.il/25/Committees/25_cs_bg_5428650.pdf
[6] ג'וש בריינר, שב"כ קושר לראשונה בין נשק שהוברח ברחפנים לשני פיגועים בשטח ישראל, הארץ, 1.1.2026.
[7] גבי סיבוני וארז וינר, המאבק בפשיעה הערבית החמורה בישראל, JISS, 25.11.2025.
[8] דן עזרא, ישראל תיפרד מבאר שבע? "הרסו לנו את העיר, הגירה שלילית של יהודים", מעריב, 25.12.2025.
[9] שב״כ, משטרת ישראל וצה״ל חשפו תשתית להברחת אמצעי לחימה בצפון, אתר השב"כ, 19.22.2025.
[10] ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית: "החוק עם האיזונים הנדרשים הוא 'גיים צ'יינג'ר'", אתר הכנסת, הוועדה לביטחון לאומי החלה בהכנת הצעת החוק להכרזה על ארגון פשיעה כארגון טרור לקריאה ראשונה, 30.12.2025.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
