מאז ה-7.10 התעצם משבר כוח האדם בצה"ל, הנובע משחיקה מתמשכת במערך המילואים ומעלייה בביקוש לכוחות סדירים. לנוכח זאת, התגברה המחלוקת הציבורית סביב מודל הגיוס ושאלת השוויון בנטל. מדיניות הגיוס הקיימת אינה מספקת את צורכי צה״ל. לטענת ראש אכ״א בכנסת ב־17.9.2025, קיים מחסור של כ־12,000 חיילים, מתוכם כ־7,000 לוחמים.
כיום, מרבית המאמצים מתמקדים בניסיון להגדיל את שיעורי הגיוס במגזר החרדי (כ-15% מהאוכלוסייה), שבו שיעור המתגייסים נמוך במיוחד. עם זאת, שילוב המגזר החרדי, גם אם יאושר חוק גיוס, צפוי להיות איטי, חלקי ומדורג בשל הצורך בשינויים עמוקים בנורמות ובזהויות חברתיות, ובהתגברות על התנגדויות פנימיות משמעותיות. הצפי לגידול משמעותי ומהיר בגיוס החרדים אינו מציאותי ללא שינוי פוליטי. גם המגזר הערבי (כ-20% מהאוכלוסייה בישראל) אינו נושא בנטל הביטחון, ויש סיבות מובנות מדוע אין להטיל על האזרחים הערבים גיוס חובה לצבא. אף על פי שבישראל שיעור הגיוס בחברה הוא יחסית גבוה למדינות המערב, בסופו של דבר ישראל היא מדינה קטנה מבחינת אוכלוסייתה. לכן, אנו מציעים לבחון מקורות כוח אדם נוספים.
אחת האפשרויות לתוספת כ"א לצה"ל היא הרחבת מודל מתנדבי חו״ל (מח״ל) על ידי קול קורא לצעירים יהודים בתפוצות להתנדב לצה"ל. אף על פי שראוי להגביר מאמצים בכיוון זה, לא ברור עד כמה פנייה כזאת תגדיל את מספר המתגייסים לצה"ל. רק מאות בודדות של מתנדבי חו"ל קרביים משרתים כיום בצה"ל, וחלקם בנים להורים ישראלים.
עם זאת, המסגרת הקיימת מאפשרת כיום גיוס מתנדבים שאינם אזרחים, וניתן להרחיבה באופן זהיר ומדורג – למשל באמצעות מסלול מח"ל+, שיקים לגיון זרים בישראל. זהו שירות חוזי מוגבל לזרים – תוך שמירה על שילוב מלא בצה״ל, פיקוח ביטחוני הדוק ותמריצים מתונים שלא יפגעו בלגיטימציה של מודל הגיוס של "צבא העם".
רעיון לגיון הזרים בוודאי צורם לאוזניים ישראליות רבות אשר הורגלו לאתוס שלפיו ישראל מתגאה בכך שהיא מגינה על עצמה בכוחות עצמה. אך מדינת ישראל היא מדינה קטנה אשר נעזרה לא פעם באחרים למילוי צורכי הביטחון שלה (מעבר לאספקת נשק). סוללות פטריוט אמריקניות ניסו להגן על ישראל ב-1991 מפני טילים עיראקיים. לאחרונה ראינו השתתפות פעילה של צבאות זרים בהגנה על ישראל מפני התקפות איראניות. אין סיבה לדחות את העזרה של מתנדבים זרים להגשמת הרעיון הציוני, שמימושו עוזר גם לקיום הציביליזציה המערבית. השאיפה להילחם רק בכוחות שלנו היא נכונה ויפה, אבל המציאות מקשה על מימוש האידיאל. כמו כן, הוספת יחידה המורכבת מזרים לצה"ל אינה מבטלת את העיקרון של הגנה בכוחות עצמנו. גם כך, רוב העומס הביטחוני ייפול בסופו של דבר על הישראלים.
הקמת לגיון זרים עם יעד בהיקף מצומצם של חטיבת חי״ר מוטסת, תוך שנים בודדות, תהיה כרוכה בעלות נמוכה יחסית למדינה, ואף תחסוך על פי אומדן ראשוני (שדורש עבודת מטה) כשליש עד מחצית מהעלות הכלכלית למשק של שירות חליפי במילואים, ובכך תקל על המדינה, על משפחות המילואימניקים ועל השחיקה הגוברת במערך המילואים. יחידת הלגיון תוכל לבצע משימות ביטחון שוטף, ולאפשר ליחידות אחרות יותר זמן לאימונים. נוסף על כך, כיוון שחיילי הלגיון אינם אזרחים ישראלים, הפעלתם במבצעים צבאיים עלולה לעורר פחות לחצים פוליטיים פנימיים. בנוסף, הפעלת כוח שאינו נשען על גיוס חובה פנימי עשויה להפחית חלק מהמתחים החברתיים סביב חלוקת הנטל. כך ייהנו קברניטי המדינה מחופש פעולה רב יותר כאשר הם שוקלים פעולות צבאיות.
מוצע תהליך סינון דו־שלבי. רצוי שהמיון הראשוני ייערך בחו״ל (למשל דרך גורמי צה״ל/המדינה במרחב הבינלאומי במקומות שהחוק המקומי מאפשר זאת). בשלב השני, השלמת המיון תתבצע בישראל, והיא תכלול את הבדיקות הרפואיות, הביטחוניות והנפשיות על פי סטנדרט צה״לי מלא לחיילים קרביים. "רף הכניסה" לא יאפשר קבלת מועמדים עם עבר פלילי או עם סימנים לבעיות משמעת קיצוניות, גם במחיר הקטנת מספר המועמדים.
לתמריץ לגיוס ייתכנו מניעים מגוונים, כגון אידאולוגיה, הרפתקנות, זהות, כלכלה ועוד. אולם, הלקח הבינלאומי הוא פשוט: אנשים שמסכנים חיים צריכים לראות אופק חיובי. לכן אפשר לעצב מסלול שבו לאחר חמש שנות שירות מלאות וביצועים תקינים תינתן תושבות (ובהמשך אפשרות להליך אזרוח, בכפוף לקריטריונים של המדינה), ובתמורה לכך תהיה גם התחייבות לשירות מילואים בהיקף מוגבל לשנים מספר באופן שמצד אחד מייצר החזר השקעה למדינה, ומצד שני אינו פוגע במשיכה של המודל.
הניסיון הבינלאומי, ובראשו לגיון הזרים הצרפתי, מלמד כי התמריץ המשמעותי ביותר עבור מתנדבים לשרת ביחידה קרבית מסכנת חיים הוא האפשרות לזכות בתושבות ואף באזרחות במדינת "עולם ראשון". כמו כן, צה״ל, שהוא בעל מוניטין עולמי של צבא מקצועי ומנצח, עשוי למשוך הרבה צעירים אידיאליסטים ומבקשי אתגרים מרחבי העולם, בייחוד מכיוון שישראל נתפסת כמעוז מערבי במאבק מול הקיצוניות האסלאמית. גם קהלים במדינות מוסלמיות וערביות שותפים להתייחסות זאת, ומסר סמוי זה לא יפריע להתקרבות נוספת לישראל.
נדרש גם לתת מעטפת לתמיכה כך שהשירות יהיה בר-קיימא גם מבחינת רווחה ומוטיבציה. מוצע לבנות סביב היחידה מעטפת אזרחית, למשל עמותה/מסגרת "אימוץ" בדומה למודלים של תמיכה בחיילים בודדים, שתדאג לחיבור לקהילה, סיוע בזמן חופשות, וטיפול בצרכים חברתיים בסיסיים. בסוף השירות תהיה למעוניינים אפשרות להשתתף באולפן גיור.
ולבסוף, יש כאן גם ערך מדיני־תודעתי: מי שישרת כמה שנים בישראל, ילמד את השפה והתרבות ויחווה את המציאות מקרוב, יכול להפוך אחר כך ל"שגריר של רצון טוב" של מדינת ישראל. זה לא היעד העיקרי, אבל זו תועלת משנית שעשויה להיות משמעותית במיוחד לנוכח האווירה הנוכחית כלפי ישראל.
יחד עם היתרונות, מסלול ה"לגיון/מח״ל+" נושא סיכונים שחייבים להיות מנוהלים כדי לשמור על כשירות מבצעית ולגיטימציה ציבורית. ראשית, קיים סיכון ביטחוני־מודיעיני הנובע מקליטת זרים, ולכן נדרש סינון קפדני רב-שכבתי (בדיקות זהות, עבר פלילי, קיצוניות, קשרים במדינות מוצא). התקדמות בכלי אימות זהות ומידענות יכולה לסייע לסינון ראשוני, אך בפועל נדרש מנגנון בדיקה רב-שכבתי ומשאבים ייעודיים, בייחוד כשמדובר במועמדים ממדינות רבות. כמו כן, יש צורך בהגבלת משימות בשלבים הראשונים לתפקידים שאינם דורשים סיווג גבוה. שנית, קיים קושי משמעתי ותפקודי (פערי שפה, תרבות שירות, מוטיבציה לא יציבה), ולכן יש לבנות מסלול הכשרה ייעודי הכולל עברית/פקודות/משמעת, ליווי מפקדי קבע מיומנים, ומנגנון שחרור מהיר למי שאינו עומד בדרישות. שלישית, קיים סיכון חברתי-פוליטי: מסלול נדיב מדי עלול להתפרש כעקיפה של סוגיית השוויון בנטל או כיצירת "צבא-משנה", ולכן יש למסגר את התוכנית כפתרון חלקי משלים למודל "צבא העם", בהיקף מוגבל, עם תמריצים מתונים ושקיפות. רביעית, קיימים סיבוכי משפט ויחסי חוץ (דיני מדינות מוצא, שאלת גיוס בחו״ל, ומעמד השוהים בישראל), ולכן נדרשת הסדרה בין-משרדית ברורה ומנגנון גיוס חוקי וזהיר. לבסוף, יש שיקולי תקציב-ניהול (קליטה, דיור, רווחה, חיילים בודדים), ולכן יש לתקצב מראש מעטפת ייעודית ולהגדיר מדדי הצלחה (נשירה, משמעת, תפוקה, עלות-יחידה), ולבצע התאמות לאחר עריכת פרק הרצה (פיילוט).
אימוץ מסלול מח"ל+/לגיון צריך להיות מלווה במסע הסברה על הנסיבות המיוחדות להקמתו ולהדגיש שלגיון הזרים הוא צעד משלים, ואולי זמני, הנועד לפתור מצוקת כוח אדם חמורה לצה"ל. במקביל למסלול המשלים, יש לשקול חיזוק מנגנוני אכיפה ותמריצים כלכליים לצמצום השתמטות, למשל דרך התאמות במענקים/הטבות/מיסוי, בכפוף לבחינה משפטית ולשיקולי צדק חלוקתי. צעדים כאלה יכולים לחזק את המסר הציבורי בדבר חשיבות מודל "צבא העם".
בהתאם, ההמלצה היא ליישם את המהלך במודל פיילוט מדורג. בשלב ראשון (12–18 חודשים) יש להרחיב את ההסדר הקיים ל"מח״ל+" באמצעות יעד כמותי שנתי מוגדר, ואיוש תפקידים ראשוני לתחומים מוגדרים מבחינת סיווג. במקביל, מומלץ להקים צוות בין-משרדי (צה״ל, משרד הביטחון, משרד המשפטים, משרד החוץ, רשות האוכלוסין), ומומחים בנושאי צבא-חברה מהאקדמיה, שיגדיר את מנגנון הגיוס, את תנאי השירות, ואת מעטפת הזכויות והמענים לחיילים בודדים. יש לדאוג שהצוות יסיים עבודתו בזמן קצר. בשלב שני (לאחר הערכת ביצועים) ניתן לפתוח מסלול חוזי מוגבל לזרים בהיקף מצומצם, עם תמריץ שאינו אוטומטי (אפשרות לבחינת תושבות לאחר סיום שירות וביצועים תקינים), ותנאי "החזר השקעה" סבירים למדינה (למשל התחייבות מוגבלת למילואים). לאורך כל הדרך יש לפרסם דו״ח מסכם שנתי (כפוף לצנזורה) עם מדדי הצלחה מוסכמים: מספר מצטרפים, שיעורי נשירה, אירועי משמעת, תפוקה מבצעית, ועלות כוללת מול חלופות (ימי מילואים שנחסכו / מסגרות שאוישו). כך ניתן לבחון את התרומה האמיתית לכוח האדם הלוחם, בלי לייצר סיכונים מערכתיים ובלי לפגוע בעוגני הלגיטימציה של מודל הגיוס בישראל.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
