במהלך העימות הצבאי האינטנסיבי אך הקצר במאי 2025, המוגדר בהודו כ"מבצע סינדור" (Sindoor), שהחל בפעולת תגמול הודית נגד יעדי טרור בעקבות הפיגוע הקטלני באתר הנופש פאלהגם, ניכר כי מתהדקת הברית בין אנקרה ואסלאמאבד, ובלטה תמיכתו הפומבית של ארדואן בפקיסטאן. התפתחות זו לא התקבלה בשוויון נפש בניו דלהי, ואף עוררה זעם ציבורי נרחב במדינה. קריאות לחרם על מוצרים טורקיים הפכו פופולריות, ודמויות פוליטיות בכירות הביעו תמיכה באיתות דיפלומטי חד כלפי אנקרה. מעורבותה של טורקיה, שיש לה קשרים רבי שנים עם פקיסטאן, בקידום המערכה נגד הודו, התבטאה גם באספקת ציוד צבאי, לרבות כטב"מים מתקדמים מתוצרתה, בשיגור ספינת מלחמה לנמל קראצ'י כאמצעי הרתעתי, וכן בהובלת מאמצי לוחמה פסיכולוגית בזירות המקוונות ובאמצעות כלי התקשורת השונים. מעורבות זו המחישה את הצורך הדחוף בשינוי פרדיגמה מצידה של הודו בנוגע למדיניותה כלפי טורקיה, ובכלל זה בחינת חלופות גאו-אסטרטגיות רחבות היקף שמעבר לשיקולי הרתעה. ביקורו של ראש הממשלה נרנדרה מודי בקפריסין (15–16 ביוני 2025), ובהמשך בקרואטיה, היה אפוא במוצהר נקודת ציון מעשית וסמלית לקראת ביסוס קשרים אסטרטגיים (וכלכליים) במזרח הים התיכון, שיכללו גם את יוון. לישראל, נוכח קשריה הייחודיים עם המדינות ההלניות ועם הודו, יש מגוון הזדמנויות שיכולות להיפתח אם תהיה שותפה למהלך זה.
מתח גובר בין דלהי לאנקרה
יחסי הודו-טורקיה ידעו עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה. מחד גיסא, ניכרו ניסיונות להידוק הקשרים המסחריים; אך מאידך גיסא, שבו והתחדדו מעת לעת מחלוקות הנוגעות לפקיסטאן ולסוגיית קשמיר. נקודת השפל האחרונה ביחסים הסתמנה בשנת 2019, בעקבות ביטול סעיף 370 בחוקת הודו שהעניק אוטונומיה מיוחדת לחבל ג'אמו וקשמיר. ביקורתה החריפה של אנקרה באו"ם על פעולות הודו חוללה משבר דיפלומטי, ששיקף את יומרתו של ארדואן להגן על אינטרסים מוסלמיים באשר הם, את מורת רוחו נוכח השינוי במדיניות הודו בקשמיר, ואת נכונותו (המוכרת) לבטא עמדה לעומתית. כבר אז נקטה ממשלת מודי מדיניות של ענישה הכוללת ביטול ביקור ראש הממשלה ההודי באנקרה, הפסקת הייצוא הביטחוני, וביטול עסקה ביטחונית בשווי 2 מיליארד דולר שעמדה על הפרק.
שינוי המשוואה מול טורקיה ויחסיה עם פקיסטאן לא היו הגורם היחיד שהגביר את התעניינותם של גורמי ממשל בהודו בהגדלת המעורבות במזרח אגן הים התיכון. תרמו לכך הן הצטרפותה לפורום המרובע I2U2 (הודו, ישראל, האמירויות וארה"ב) שהוקם באוקטובר 2021 וקיים פסגת מנהיגים, חלקה בזום, בעת ביקור ביידן בישראל (יולי 2022); והן רכישת נמל חיפה על ידי הטייקון ההודי גאוטם אדאני, המקורב לממשל (ינואר 2023). מאז, ניכר כי ניו דלהי משקיעה בכמה אפיקים במסגרת הדיפלומטית החדשה, הכוללת גם חיזוק קשרים עם קפריסין ויוון, שאיתן יש לטורקיה מחלוקות טריטוריאליות ואידאולוגיות מתמשכות. הגברת נוכחותה של הודו באזור מתממשת באמצעות שיתופי פעולה צבאיים, תשתיתיים וכלכליים, שהבולט שבהם הוא חזון ה-IMEC (המסדרון הכלכלי הודו – ים תיכון), מיזם שאפתני שמטרתו לחבר את הודו לאירופה דרך המזרח התיכון ומזרח הים התיכון, כולל ישראל.
גיבוש התפיסה של הודו – ים תיכון
לצד האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים המשותפים להודו ולמדינות המפתח במזרח הים התיכון – וישראל בכללן – ממלאים תפקיד בסיסי ותודעתי גם ערכיהן המשותפים כדמוקרטיות. השילוב בין שיקולים אלה מניב אינטרס מובנה בקידום שיתוף פעולה אזורי. נכון לשנת 2024 היקף הסחר השנתי בין הודו למדינות הים התיכון עומד על כ-80 מיליארד דולר. יחסי סחר איתנים אלה הניחו את היסודות לשיתוף פעולה מעמיק יותר בתעשיות שונות, כולל בתחומי האנרגיה המתחדשת ובטכנולוגיה דיגיטלית. צעדים אלו סימנו כי הודו מוכנה להרחיב את טביעת הרגל שלה ולהציע פתרונות מועילים למדינות האזור, דוגמת ה-IMEC, אשר צפוי לשפר את הביטחון הימי של הודו, להפחית את תלותה בנתיבי סחר מרכזיים שהתבררו כפגיעים, ולהציע קישוריות מהירה יותר עם עלויות לוגיסטיות נמוכות יותר. הקמתו, כאשר תתממש, תשלב את הכלכלות הים-תיכוניות ברשת תחבורתית ועסקית רחבה יותר; פרויקט זה אף נתפס כמשקל-נגד ליוזמה הסינית – ״החגורה והדרך״ – שגם היא כרוכה בניסיון לבסס אחיזה אסטרטגית במזרח הים התיכון כשער לאירופה.
בקרב קובעי המדיניות בדלהי גוברת אפוא ההכרה בחשיבות הרעיון המארגן המכונה ״אינדו – ים תיכון״ (Indo-Mediterranean), אשר משקף את הקשר האסטרטגי בין האזורים, תוך הדגשת אינטרסים גאופוליטיים וכלכליים משותפים. בלב הדיון נמצאת "הקונסטרוקציה ההודית-אברהמית" – מודל המשקף ציר פוליטי, תרבותי וכלכלי המחבר את הודו עם מדינות המייצגות את שלוש הדתות האברהמיות העיקריות: אסלאם, יהדות ונצרות. מודל זה מהווה – על פי התפיסה המתגבשת – הן מסגרת גאופוליטית והן גשר תרבותי המעודד דיאלוג ושיתוף פעולה בין אזורים בעלי קשרים היסטוריים ענפים.
התשתית המדינית הקיימת במזרח הים התיכון
בהקשר זה, מבנה השותפות ומערך הכוחות (alignment) שיצרה ישראל עם מדינות האזור מציע קרקע פורייה להרחבת הפעילות ההודית באזור. המסגרת המשולשת של ישראל-יוון-קפריסין, שנוצרה בשרשרת של מפגשי פסגה מאז 2016, מוכיחה עד כה את יעילותה. היא מאפשרת שיתוף פעולה גדול יותר במזרח הים התיכון בתחומים שונים, כולל אנרגיה, ביטחון, היערכות לשינויי אקלים וצמצום השפעותיהם, וכן היערכות לאירועי חירום. אף על פי שהיוזמה להקמת המסגרת המשולשת ישראל-יוון-קפריסין באה מן הצד ההלני, ממשלת ישראל הכירה בפוטנציאל האסטרטגי הטמון בה ויזמה שורה של צעדים להרחבת שיתוף הפעולה במסגרתה, ולביסוסו המוסדי באמצעות מזכירות קבועה. בתחילת מאי 2025 הכריזו ישראל וקפריסין על פרויקטים חדשים לפיתוח בתחום האנרגיה במסגרת IMEC, והדגישו את חשיבותו של הפורום התלת-צדדי לחיזוק הישגיהם של ״הסכמי אברהם״. יוזכר כי האמירויות – שגם להן קשר הדוק עם הודו – הצטרפו באפריל 2021 ל"פורום פאפוס" בהשתתפות שרי החוץ של האמירויות, יוון, קפריסין וישראל.
היחסים המשגשגים עם הרפובליקה של קפריסין ועם יוון מאז 2010 נבעו במידה רבה מההתדרדרות ביחסי טורקיה-ישראל, והיו במידה מסוימת תגובה להם וחלופה למרכיבים ביטחוניים וכלכליים שקרסו עקב הקרע עם אנקרה. טורקיה, אפוא, רואה בהתבססותו של הציר איום על האינטרסים שלה במזרח הים התיכון וחסם בפני שאיפותיו הנאו-עות'מאניות של ארדואן. יש לה יחסים בעייתיים עם כל שלוש השותפות: אי-ההכרה שלה בקפריסין והקשיים בהשגת פתרון לסיום משטר הכיבוש הטורקי בצפון האי; המשך החיכוכים בין טורקיה ליוון, והתעוררותן של תביעות טורקיות מחודשות בים האגאי ולגבי גבולות ה-EEZ שלה עם יוון ועם מצרים; והיחסים המידרדרים בינה לבין ישראל מאז עלייתו של ארדואן לשלטון. הבנה זו הובילה את טורקיה למהלכי נגד באגן הים התיכון, כולל תמיכה בחמאס והתערבות בלוב.
הגיעה העת לשילוב הודו בפורום ה-3+1 (שיהפוך ל-3+2)
ארה"ב, מצידה, נתנה ביטוי פורמלי לתמיכתה במערך הכוחות החדש בכך שכוננה את "פורום השלוש ועוד אחת (ארה"ב עצמה) המתכנס מעת לעת. עד כה, על אף קריאות נשנות וחוזרות לשילובה של הודו במסגרות שונות של פורום 3+1 (רעיון שהעלה ראש ממשלת יוון כבר בספטמבר 2023), עד כה לא לקחה הודו חלק פורמלי בפגישות. במסיבת העיתונאים המשותפת, עם ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיטסוטקיס וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בניקוסיה (20 במרס 2024), אמר נשיא קפריסין ניקוס כריסטודולידס: "אישררנו מחדש את מחויבותנו החזקה לפורמט 3+1 עם ארצות הברית והסכמנו על הערך של העמקת שיתוף הפעולה 3+1, עם תוצרים קונקרטיים, גם עם מדינות אחרות – ודיברנו ספציפית על הודו״. בביקורו של נתניהו בקפריסין בחודש מאי האחרון הדגיש שוב את רצונו בשילובה של הודו במסגרת הפרויקטים הנדונים, וסיפר כי דן בנושא עם מקבילו ההודי.
התנאים לכך הבשילו כעת. התמיכה הטורקית בפקיסטאן במאי 2025 יצרה תגובות שרשרת גאופוליטיות, שמהן גם ישראל יכולה להפיק תועלת. מעורבות הודית במתכונת ה-3+1 תסייע לבסס את שייכותה של ישראל למרחב זה ולהעמיק את זהותה כמדינה ים-תיכונית, תוך עיצוב הארכיטקטורה האזורית באופן התורם לחוסנה הלאומי. זאת, כאשר מאורעות המלחמה (כולל ההסלמה מול איראן) והשלכותיהם על חשיבותן של קפריסין ויוון כעורף הלוגיסטי והאסטרטגי של ישראל ממחישים באופן מובהק את הצורך להבטיח את האינטרסים שלה באגן הים התיכון ולשמור על יציבות מדינית וביטחונית באזור.
נוכח אתגר זה נראה כי הודו, שהקשר האסטרטגי איתה היה עד לאחרונה בעיקר בהיבטי הייצוא הביטחוני הנרחב והשתתפות מזדמנת בתרגילים אוויריים, הופכת למרכיב חשוב במדיניות הביטחון של ישראל, החורג מעבר למערכת היחסים המסורתית של ספק-לקוח: היא ממלאת תפקיד פעיל ומשפיע יותר בזירות שונות, החל מהמפרץ הפרסי וכלה במרחב הים התיכון. גם קשרי הייצוא הפכו למסלול דו-סיטרי, כפי שהודגם מאז אירועי ה-7 באוקטובר. בעקבות ״מבצע סינדור״ ניצבת בפני ישראל הזדמנות ייחודית להעמיק את קשריה עם הודו ולקדם יציבות אזורית באמצעות מדיניות אקטיבית.
קידום הצטרפותה של הודו לפורום ישראל-יוון-קפריסין, מהלך שניו דלהי כבר הביעה לגביו נכונות פומבית אף שלא יזמה אותו באופן אקטיבי, עשוי להרחיב את בסיס הכוח של הברית בין השותפות במזרח הים התיכון, ובכך להוות משקל-נגד משמעותי למדיניותה של אנקרה, המתנגדת למסגרת פעולה זו. מלבד היתרונות הברורים בתחומי התשתיות והמסחר הרי שזו מסתמנת כמהלך אסטרטגי העונה על צורכי כלל המדינות.
הרובד הביטחוני של מערך הכוחות
בין ישראל ליוון יש כיום קשרי ביטחון הדוקים הכוללים אספקת נשק, תוכניות הדרכה ארוכות טווח ואימונים משותפים. ישראל מחמשת גם את קפריסין – זו רכשה בין היתר מערכת הגנה אווירית מתקדמת תוצרת התעשייה האווירית, שמסוגלת ליירט איומים בטווח של 150 ק״מ, ועד לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" גם קיימה על אדמתה באורח סדיר אימונים בהיקף גדול של הקומנדו והכוחות המיוחדים, במתארים טופוגרפיים שנועדו במפורש להכין את צה"ל ללחימה בעומק השטח ההררי הלבנוני. כשעוד היה בשיא כוחו אף הזהיר חיזבאללה, ללא הצלחה, את קפריסין לבל תשמש כחלופה אסטרטגית לישראל במקרה של הסלמה בזירה הצפונית ושיתוק הפעילות בנמל חיפה. נוכח הקרבה הגאוגרפית בין לבנון לקפריסין, שטח האי אכן היה בטווח פגיעה של רקטות, טילים וחימושים משוטטים בעלי טווח של כ-250 ק"מ (כאשר טווח של 300 ק"מ יספיק לפגיעה בחלקו הניכר של האי).
קפריסין, בהיותה מדינת-אי מבודדת, שואפת באופן תמידי לגייס בעלות ברית שתסייענה לה להתמודד עם טורקיה, יריבתה האזורית. הודו, בהקשר זה, עשויה להוות שותפה משמעותית, בפרט בתחום אספקת החימושים, נוכח מגמת הגידול בייצוא הביטחוני ההודי.
במקביל לזיקה הביטחונית ההדוקה של יוון עם ישראל, גם להודו ויוון קשרים ביטחוניים הדוקים הכוללים אימונים משותפים, המאפשרים לטייסי חיל האוויר של הודו להכיר מקרוב את הלחימה מול מטוסי 16-F שבהם מצוידת פקיסטאן.
התבססות התפיסה של "הודו-ימה"ת" יוצרת גם עניין ישיר של הודו בהגנה על נכסים בתחום ישראל הנתונים כעת תחת מתקפה: לנוכח העובדה כי נמל חיפה מצוי כיום בבעלות הודית, קיים סיכון ישיר גם לאינטרסים של הודו.
אתגר הטרור האסלאמיסטי
תחום נוסף לשיתוף פעולה רב-צדדי הוא המאבק בטרור. על אף היותה של קפריסין כיום בעלת ברית אסטרטגית של ישראל, בעבר היא נחשבה על ידי קהילת המודיעין הישראלית לחממה לפעילות טרור, וגורמים אלו עדיין פעילים בה. שיתוף הפעולה הביטחוני המתהדק בין ישראל להודו באזור זה עשוי לתרום למאבק בטרור, בייחוד נוכח מעורבותה הגוברת של איראן בשימוש בשלוחים פקיסטאניים לביצוע פיגועים נגד מטרות ישראליות, כפי שאירע במקרה שבו נעצרו בשנת 2023 שני אזרחים פקיסטאניים שתכננו פיגועי ראווה נגד מטרות ישראליות. על פי הערכות, מרבית הפעילים האלה נכנסים למדינות אירופה באופן בלתי חוקי, בעיקר דרך טורקיה.
תקרית קודמת התרחשה באוקטובר 2021, עת עצרה משטרת קפריסין חוליית טרור שכללה חמישה פקיסטאנים ואזרח אזרי, אשר תכננו לתקוף אנשי עסקים ישראלים בקפריסין. פעילים אלה פעלו תחת הנחיית גורמים איראניים, הנוהגים לגייס פעילים מעבר לגבולותיה. אירועים אלו מדגישים את הצורך בתיאום רב-צדדי הדוק, בדגש על שיתוף מודיעיני. זאת ועוד, מתקפת הטרור בפאהלגם ממחישה את הצורך להעריך מחדש את פעילות פקיסטאן ביוון, ובאירופה בכלל, כמו גם את ההשלכות המסוכנות של ההגירה הבלתי חוקית, ולזהות את הפרצות במערכת המקלט האירופית, במערכות פיקוח הגבולות ובמשטר הוויזות של אמנת שנגן.
בעקבות הביקור: הודו יכולה להקל על קפריסין ויוון לעמוד בלחצים אנטי-ישראליים
אף על פי שקפריסין לא אותתה על כוונה לבחון מחדש את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", יש להכיר במכלול הלחצים המופעלים עליה. עם פרוץ הלחימה ניצבה קפריסין בפני אתגרים מרובים, לרבות ביקורת בינלאומית על הלגיטימיות של חלק מפעולותיה של ישראל בשטחה (עורף לוגיסטי בעת חירום ונקודת מעבר לאנשים וסחורות). היו איומים מצד ארגון חיזבאללה וטורקיה סביב מתן סיוע אפשרי לישראל בהסלמה רחבה. על ישראל לגלות רגישות לאתגרים אלו ולפעול לצמצומם ככל הניתן. מעורבותה של הודו בפורום מסוג זה עשויה להקל על עוצמת הביקורת המופנית כלפי קפריסין.
השילוב בין הקריאות הציבוריות בהודו לחרם על טורקיה לבין השינויים האזוריים במזרח הים התיכון יצרו תזמון אסטרטגי שמאפשר להודו לבנות השפעה ולא רק להרתיע. באמצעות חיזוק הקשרים עם קפריסין ויוון (ובמעלה החוף האדריאטי – גם קרואטיה), בשילוב ישראל, הודו יכולה לאזן את הקרבה בין טורקיה לפקיסטאן, להרחיב את השפעתה במרחב הים התיכון, ולבצר את חלקה במסדרון IMEC. לנוכח קשריה ההדוקים הן עם הודו והן עם קפריסין ויוון, מדינת ישראל היא שחקנית מפתח בכל מהלך כזה. בנוסף, באמתחתה של ירושלים ערוצי תקשורת עם אנקרה, על רקע המצב המסוכן בסוריה, המאפשרים לה לתווך ולנהל סיכונים באופן שניו דלהי ככל הנראה תזדקק לו – בבוא העת – אם יתלקחו סבבי לחימה נוספים. הצטרפותה של הודו לפורמט 3+1 (ישראל, יוון, קפריסין וארה"ב) – פורום שטורקיה מתנגדת לו – תעביר מסר גאו-פוליטי מבלי להצית עימות ישיר, בהתאם לרוח מדיניות החוץ ההודית. במבט רחב, מדובר בהזדמנות עבור הודו לא רק להגיב למציאות, אלא גם לעצב אותה. מהלך כזה צפוי לתרום לשותפות הדמוקרטיות במזרח הים התיכון, ולחזק את סדרי העדיפויות האסטרטגיים של ארה"ב וישראל כאחת באזור.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
