התקופה שבין ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל ביולי 2017 לביקורו הנוכחי בפברואר 2026, תיזכר כפרק הדרמטי ביותר בתולדות היחסים בין ירושלים לניו-דלהי. היה זה עשור שבו הברית הביטחונית הגיחה מהמרתפים החשוכים של עסקאות חשאיות אל אור הזרקורים של שותפות אמיצה, תוך שהודו מתירה את הקשר הגורדי שכרך בין יחסיה עם ירושלים לבין המשוואה הישנה עם רמאללה. בשיאו של תהליך זה, הפכה השותפות לישות גלויה, בלתי מתנצלת וסינרגטית. תמונתם של שני המנהיגים משכשכים רגליהם בחוף אולגה לא הייתה רק רגע פוטוגני; היא סימלה את המעבר מקרתנות טכנית וצרה לשותפות אסטרטגית עמוקה, כשעליה מנצחים מנהיגים החולקים כימיה אישית.
חודשים ספורים לאחר מכן, בביקור הגומלין של נתניהו בדלהי, שודרגו היחסים רשמית לדרגת ״שותפות אסטרטגית״. כעת, תשע שנים מאוחר יותר, ביקורו השני של מודי בישראל נותן משנה תוקף לעידן שאני מכנה ״האינטימיות האסטרטגית״. כיום, כשהודו מבססת את מעמדה כמעצמה עולמית, הבשילה העת להתיק את מרכז הכובד מהזירה הביטחונית בלבד אל עבר שותפות פעילה בתהליכי הפיתוח והצמיחה של תת-היבשת. בעידן של כאוס גלובלי, בידוד מדיני ונחשול אנטישמיות גואה, הוכיחה הודו כי היא עוגן אסטרטגי יציב, שותפה הראויה לקשב המעמיק והמחויב ביותר של העם היהודי ומדינת ישראל כאחד.
אולם ישראל והודו של היום אינן עוד אותן המדינות, וכך גם הדינמיקה ביניהן. בשנת 2017, מודי ניצב בשיא כהונתו הראשונה, בעיצומו של ביסוס שלטונו לאחר המהלך הנועז והשנוי במחלוקת של החלפת שטרות הרופי. היו אלו השנים שבהן הניחה ממשלת הBJP את היסודות ל״הודו החדשה״: מהפכה דיגיטלית רחבת היקף, רפורמות מס אמיצות והשקעות חסרות תקדים בהון אנושי ובהכשרה מקצועית למיליוני אזרחים. כל זאת התרחש בצל המתיחות הגיאופוליטית הגוברת ו״משבר דוקלם״ מול היריבה האסטרטגית, סין.
מאז ועד היום, עברה תת-היבשת מטמורפוזה של ממש: מכלכלה מסורתית מבוססת מזומן, הפכה הודו למעצמת פינטק שבה מערכת הUPI היא הסטנדרט המובן מאליו. אם ב2017 הודו הייתה שחקנית שחמט זהירה המנסה להבטיח את מקומה סביב השולחן, הרי שב 2026 היא כבר ה״אדריכלית של השולחן״, זו המעצבת את כללי המשחק עבורה ועבור סביבתה. הפרדיגמה המדינית שלה עברה שינוי דרמטי מ״אי-הזדהות״ פסיבית לאסטרטגיה אקטיבית של ״ריבוי שותפויות״. בעוד שב2017 הודו עוד תרה אחר הכרה בינלאומית, ב2026 היא כבר ניצבת בגאון כראש חץ של מדינות ה״דרום הגלובלי״ וכקוטב מרכזי בעולם רב-קוטבי. צמיחתה הכלכלית הפכה עבורה לכלי של עוצמה רכה וקשה כאחד, המשלב בין גאווה עמוקה בציוויליזציה ההינדואית לבין דומיננטיות גלובלית נחושה.
בעוד שהודו תחת הנהגת מודי סללה בבטחה את דרכה אל מרכז הבמה העולמית, ישראל חוותה עשור של טלטלות קיומיות. בשנת 2017, נהנתה ירושלים מרוח גבית חסרת תקדים מצד ממשל טראמפ, שהכיר בה כבירתה הנצחית של ישראל, ציון דרך היסטורי במאבק ללגיטימציה שהחל עוד ב 1949. באותם ימים, עיצבה ישראל מחדש את האינטרסים האסטרטגיים שלה באגן הים התיכון ובאסיה, בעוד הודו החלה להפגין נוכחות צבאית גלויה, בין היתר בהשתתפותה הבכורה בתרגיל חיל האוויר הבינלאומי Blue Flag עם חתימת ״הסכמי אברהם״, נדמה היה כי ישראל נמצאת על ספו של עידן שלום אזורי חדש, חזון אחרית ימים מדיני, שהתקיים בצל פילוג פנימי מעמיק והולך.
אולם אז, עם אירועי השבעה באוקטובר והידרדרותה של ישראל למלחמה רב-זירתית, התנפצה האשליה ואיתה קרסה הקונספציה כולה. השבר העמוק חלחל אל כל רובדי הקיום הישראלי: מאובדן אמון ציבורי חסר תקדים במוסדות השלטון ובצבא, דרך חברה שסועה הנאבקת על זהותה, ועד להסבת המשק ל״כלכלת מלחמה״ תחת נטל תקציבי ביטחון שתפחו לממדי ענק. בזירה הבינלאומית, מצאה עצמה ישראל תחת מכבש לחצים חסר תקדים במוסדות ה-ICJ והאו"ם, אל מול דעת קהל עוינת, לעיתים אף מצד ידידותיה הקרובות ביותר. כל אלו לוו בנחשול אנטישמיות גלובלי המזכיר במראותיו את התקופות החשוכות ביותר של המאה ה-20.
ואולם, בתוך המערכה הקשה, התגלו גם נקודות של עוצמה והזדמנות. ציר הרשע האיראני ושלוחותיו נחלשו משמעותית, בעוד שהניסיון המבצעי חסר התקדים שנצבר בשטח, לצד פיתוחים טכנולוגיים שנולדו מתוך דחף ההישרדות הישראלי, הפכו את התעשיות הביטחוניות המקומיות למבוקשות מאי פעם בעולם. בזירה המדינית, ״הסכמי אברהם״ עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו הפגינו חסינות מפתיעה ואף התרחבו למדינות נוספות דוגמת קזחסטן, כשהם מהווים עוגן של פרגמטיזם ביטחוני וכלכלי אל מול התוקפנות האיראנית. ישראל אמנם נותרה אומה בפוסט-טראומה, המתמודדת עם רמת חרדה לאומית גבוהה, אך לצדה צמח חוסן קהילתי ואזרחי איתן, שהפך לאחד מעמודי התווך של החברה ביום שאחרי.
אירועי השנתיים האחרונות חשפו נכוחה את פניה המורכבים של הזירה הבינלאומית בה ישראל מנווטת, ובראשם את גבולות ההישענות על הסיוע האמריקני. דווקא ברגעי השפל הללו, ניצבה הודו כמשענת אסטרטגית יציבה. ראש הממשלה מודי היה מהמנהיגים הראשונים בעולם שגינו באופן חד-משמעי את מתקפת השבעה באוקטובר, ובשעה שמשלוחי חימוש חיוניים מארצות הברית עוכבו, כלי טיס מאוישים מרחוק שיוצרו בהיידראבאד כבר חגו בשמי עזה וסיפקו מודיעין קריטי. בעוד ששרים ואנשי עסקים ישראלים מצאו עצמם מוחרמים בבירות אירופה, דלהי פרסה בפניהם את השטיח האדום, והוכיחה כי שותפות אמת נמדדת דווקא בעתות משבר.
ביקורו של מודי נערך בנקודת זמן שבה היחסים בין דלהי לירושלים מצויים בשיא היסטורי. רק בשנה האחרונה נחתמו שורה של הסכמים פורצי דרך להגנה על השקעות ולייצור ביטחוני משותף, כאשר נתונים שנחשפו אך לא מכבר מעריכים את היקף העסקאות שעל הפרק מתחילת השנה בכ-8.6 מיליארד דולר. לצד אלו, ניצבת עוצמה רכה בדמות מיליוני הודים שתמכו בישראל ברשתות החברתיות, והיוו קו הגנה חיוני באחת החזיתות המאתגרות של המלחמה. בנחיתתו בישראל, מודי פוגש מדינה אחרת: חבוטה ומחוספסת יותר, אך כזו המבינה כי סוד ההישרדות היהודי בתקופות החשוכות ביותר טמון ביכולת להישיר מבט אל העתיד. לאחר שנתיים של מערכה קשה, ישראל הפנימה כי עתידה האסטרטגי שוכן, כעת יותר מתמיד, במזרח.
המאמר פורסם במקור בישראל היום
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
