במאמר שפרסמו באחרונה באתר זה אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני ותא"ל (מיל') ארז וינר הם ניסו לתת הסבר לשאלה "מה קרה לצה"ל".[1] אחד ההסברים שהוצעו לבעיות של צה"ל נדון תחת הכותרת "מעורבות גוברת בסוגיות מדיניות". ראשית, אציג את נקודת המבט של הכותבים ואת הפערים שאני מזהה בניתוח שלהם. אחר כך אציג את הגישה הטוענת כי מערכת היחסים בין הדרגים היא כפיפות, אך במרכזה יחסים דיאלקטיים רוויי מתחים טבעיים, שנדרש למצותם באופן מיטבי. אסיים בהמלצות לשיפור מערכת היחסים הבין-מדרגית.
סיבוני ווינר הציגו שתי התנהלויות של הנהגת הצבא שבעיניהם היו בלתי תקינות. הראשונה עסקה בנסיגה מלבנון, ובעיקר בהתנתקות מעזה, ובה נכתב כי גם אם התהליך ביסודו היה נכון – הדרג הצבאי הציג את השגותיו והצעותיו לדרג המדיני – "הרי שבסופו של דבר, צה"ל התיישר עם החלטות הדרג המדיני בנוגע לקביעת קו הגבול החדש ובנה תפיסת הגנה לאורך קו הגבול שאין בינה ובין התורה הצבאית כל קשר. לדוגמה, הקמת מפקדת אוגדת עזה ושתי מפקדות החטיבות המרחביות במחנה לא מוגן אחד בדרום הגזרה האוגדתית. הייתה זו דוגמה לאובדן דרך מקצועי בתכנון צבאי שנבע מניתוק מהחשיבה הצבאית ושעבוד לתפיסה פוליטית שההתנתקות תוביל להסדרה ולכן אין צורך בבניית הגנה על בסיס התורה".
בהמשך נכתב כי במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הציג הדרג הצבאי עמדות בסוגיות מדיניות שאינן נובעות רק מתובנות צבאיות, ועיקר הבעיה היה שלאחר שהתקבלה החלטה שלא מצאה חן בעיניו הוא לא ביצע אותה אלא המשיך את המאבק נגדה בתקשורת: "…צה"ל התערב בניהול המדיני של המלחמה, דרש להגיע לעסקאות, לעצור את הלחימה ולהימנע מהרחבתה ממגוון סיבות. לדוגמה, התנגדות צה"ל לכניסה לרפיח נוכח ההתנגדות לכך מצד הממשל האמריקאי, התנגדות צה"ל למבצע הביפרים ולהרחבת הלחימה בלבנון והתניית חיסול נסראללה בעדכון האמריקאים מראש. צה"ל לחץ פעם אחר פעם להגיע לעסקת חטופים גם על חשבון עצירת הלחימה, והאמירה החוזרת הייתה: נדע איך להתמודד […] כך באו הדברים לידי ביטוי בעמדת הרמטכ"ל אייל זמיר בקבינט המדיני-ביטחוני נגד חלוקת סיוע הומניטרי על ידי חיילי צה"ל, נגד הקמת 'העיר ההומניטרית' ברפיח ונגד כיבוש העיר עזה במהלך האחרון. פעם אחר פעם הצבא התנגד לכיווני הפעולה של הדרג המדיני, וכאשר נראה שעמדתו אינה מתקבלת עבר כנראה לתדרוכי כתבים והדלפות מגמתיות שמטרתן הפעלת לחץ באמצעות דעת הקהל על החלטות הקבינט".
לפי הדוגמאות שהביאו הכותבים, מפקדי הצבא שגו בשני המקרים: הן לאחר ההתנתקות, כאשר שִעבדו את התורה הצבאית לתפיסה הפוליטית (השגויה), והן תוך כדי מלחמת "חרבות ברזל", כאשר ערערו וחתרו תחת המדיניות שאושרה לאחר שהסתייגויות הצבא נשמעו. סיבוני ווינר לא ניתחו מקרים רבים נוספים, ובין היתר לא התייחסו לתקופה שבין ההתנתקות ומלחמת "חרבות ברזל" – ובכלל זה הסיוע הקטארי לרצועת עזה, שהפך למרכיב מרכזי בגישה המדינית-ביטחונית שהובלה על ידי הממשלה, הן בראשות ראש הממשלה נתניהו והן בהובלת בנט ולפיד, ותחת שרי הביטחון בנט, גנץ וגלנט, ביחס לעזה. מכיוון שמקרה זה לא תואר, גם לא דנו הכותבים בשאלה אם הצבא התנהג כאן באופן נכון או שגוי, ולכן לא נדע אם הם ציפו ממנו להביע דעה בעניין זה, ואם כן – האם להסכים או להתנגד למדיניות זו.
סיבוני ווינר גם לא הלינו על מסמך אסטרטגיית צה"ל של הרמטכ"ל איזנקוט מ-2015, שבכתיבתו היה הראשון מעורב, ובו כתב הרמטכ"ל כי המיקוד של צה"ל צריך להיות במעגל ראשון – חמאס וחיזבאללה, במעין התרסה מול ראש הממשלה נתניהו, ששם בראש סדר העדיפות את איראן (אף שהממשלה בראשותו אישרה את תר"ש גדעון, שהיה ביטוי מעשי לאסטרטגיית צה"ל). הם גם לא התייחסו למה שניתן לראות כ"מניפולציה טובה" שעשה הדרג הצבאי לדרג המדיני כדי לשכנע את רוה"מ ביממות הראשונות אחרי טבח 7 באוקטובר באפשרות הממשית לבצע תמרון מוצלח בצפון עזה, לאחר שנים של איבוד אמון מתמשך ביכולת זו, ואי רצון לממשה. מפקד פד"ם, אלוף ירון פינקלמן, הביא לדיון עם רוה"מ שנערך במפקדת פיקוד הדרום את מפקד אוגדה 162, מח"ט 401 ומח"ט גבעתי, כדי שישכנעו את רוה"מ במוכנותם. זאת, בניגוד למניפולציות בעייתיות שסיבוני ווינר מציינים במאמרם.
מה שתיארו והחסירו סיבוני ווינר הן דוגמאות עדכניות לבעיה ותיקה, הנראית לכאורה בלתי פתירה, של "פיקוח אזרחי על הצבא", מול "דומיננטיות יתר של צה"ל". אני מעדיף את גישתו של אליוט כהן בספרו "הפיקוד העליון"[2] שלפיה לא ניתן באמת להפריד "נורמטיבית" בין שני הדרגים ושני תחומי העיסוק. לכל אחד מהם יש ייחודיות, אבל הניסיונות להשפיע זה על זה הם "הנורמה", אם מקבלים את הדוגמאות של לינקולן (ומפקדי צבאו, שאותם החליף בזה אחר זה במלחמת האזרחים האמריקאית), קלמנסו (והמרשלים פוש ופטן במלחמת העולם הראשונה), צ'רצ'יל (וראשי מטה הצבא והצי, המפקדים בזירות השונות במלחמת העולם השנייה) ובן גוריון (וידין ומפקדי החזיתות במלחמת העצמאות). גיורא איילנד כתב כי זמן קצר לאחר מבצע "חומת מגן" אמר שמעון פרס, שר החוץ אז, בפני פורום מצומצם של הדרג המדיני והצבאי: "שמונים אחוז מהנושאים שאנחנו נוגעים בהם הם לא מדיניים מובהקים והם לא צבאיים מובהקים. יש בהם גם וגם, ולכן אין לנו ברֵרה אלא לשבת ביחד בתדירות גבוהה ולהבין שאנחנו מבינים את המציאות באותו אופן".[3]
הצבא כפוף לדרג המדיני, וההיררכיה ברורה. מחד גיסא, הדרג המדיני רוצה ונדרש להבין לעומק מה היכולת לבצע את מה שהוא מתעתד להנחות ומהן החלופות שדרכן ניתן לבצע את הנחיית הדרג המדיני, ומאידך גיסא, הניסיונות של הדרג הצבאי להשפיע על המדיניות מתוך שיקולים צבאיים מקצועיים חשובים כל זמן שהוא אינו מזניח את חובותיו בכלל התחומים הצבאיים, אם לשם אתגורה והצעת הצעות חלופיות, ואם לשם הבהרת היכולת הצבאית לממשה, בלי פגיעה ביחסי הכפיפות. באותה מידה חיוניות שאלות, חקירות והקשיות של הדרג המדיני, בתחומי עיסוקו של הצבא, כל זמן שהוא אינו מכתיב דרכי פעולה טקטיות. אם מקבלים גישה זו, הרי שתנאי ראשון הוא היכרות הדדית בין הדרגים. זו מתרחשת בחיי השגרה בביקורי ראש ממשלה, שר הביטחון וחברי הקבינט בתרגילי צה"ל, בגבולות בעת תקופות מתיחות וכדומה, אך עדיין העניין ספוראדי ווולונטארי.
בהקשר ההכשרה, חניכי צה"ל שלומדים במכללה לביטחון לאומי אמורים, כתת-אלופים לעתיד, להבין את השיקולים של הדרג המדיני, אך לא כולם עוברים קורס זה, וישנם כאלה העוברים רק קורס מפקדי אוגדות או קורס תא"לים, שאינם מתמקדים בהכרח בדילמות הפעלת כוח שעימן מתחבט הדרג המדיני. ההיכרות של הצד המדיני את הצד הצבאי סובלת גם היא מבעיות. ב-2016 עמד ראש המל"ל יעקב עמידרור בראש ועדה שניסתה לשפר מערכת יחסים זו באמצעות הגדרת תפקוד הקבינט. הסעיף "הכשרת שרי קבינט" כלל "תוכנית 100 ימים" לחבר קבינט חדש, שתכלול "סיורי שטח להכרת הגזרות הגאוגרפיות השונות וביקורים ביחידות הרלוונטיות. במהלך השנה יתקיימו לפחות ארבעה סיורים, ארגונם באחריות המל"ל. בנוסף, הוועדה ממליצה שהקבינט יתארח לפחות פעם בשנה בתרגיל מטכ"לי, כמשקיף. תיאום ההשתתפות כאמור הינו ביוזמת הרמטכ"ל, בתיאום עם ראש המל"ל".[4] למיטב ידיעתי, ההמלצות לא יושמו.
אם מקבלים את ההבנה כי שני הדרגים (בצבאי מדובר בכמה דרגי משנה) נדרשים לשיח מפרה ומאתגר, מומלץ ליישם מוסכמה מן העולם הצבאי שעל פיה כל דרג אמור להבין שני דרגים למעלה ולמטה. על בסיס התאמת מוסכמה זו, מומלץ להגדיר כי בהכשרות הצבאיות תא"ל (מפקד אוגדה, מפקד מערך, חיל וכדומה) נדרש להכיר שלושה דרגים מעליו – פיקוד/זרוע, מטכ"ל ודרג מדיני. מן הצד השני – נדרש ליישם את המלצותיו של עמידרור. במסגרת אילוצי זמן מובנים, יידרשו חברי קבינט חדשים לבצע לפחות ביקור מודרך בתרגיל אוגדתי העוסק בתמרון, במפקדת אוגדה מרחבית, במערך מבצעי כלשהו (לדוגמה – הגנ"א), במפקדת פיקוד מרחבי ובמפקדת זרוע, ובמוצב הפיקוד העליון במהלך תרגיל מטכ"לי. הכשרה דו-צדדית כזו תאפשר אולי שיח פורה, בין-מדרגי, שעדיין, באופן אוניברסלי ונצחי, יישאר רווי מתחים ויצרים.
מה קרה לצה"ל היא שאלה כבדת משקל המחייבת בירור עמוק ויסודי, שכן אין עוררין על מידת אחריותם של צה"ל ומפקדיו לכשלי המלחמה, כמו גם להישגיה. בשעתו כתב דה גול ספר על תולדות צבא צרפת שנעדר ממנו כל אזכור לקרב ווטרלו. אנתוני ביוור כתב כי ההשמטה זעקה לשמיים.[5] כך הדבר גם כשכותבים מאמר שמבקש לנתח כשלים אלו ומתעלמים מחלקו וממידת אחריותו של הדרג המדיני, לטוב ולרע, שכן הוא הדרג האחראי העליון. אחרי שמכירים בכך, ובהבדלים הטבעיים בין הדרגים, רצוי לתת לשניהם כלים לדיון בין-מדרגי פורה ואפקטיבי.
תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל הוא ראש תחום מחקר במרכז דדו אמ"ץ/תוה"ד, ולשעבר מפקד המרכז. בשנים האחרונות כתב סדרה בת חמישה ספרים על המפקדות הראשיות בצה"ל.
[1] גבי סיבוני וארז וינר. מה קרה לצה"ל? JISS, 23 בנובמבר 2025.
[2] אליוט כהן. הפיקוד העליון, 2003.
[3] גיורא איילנד. מלחמת לבנון השנייה – לקחים ברמה האסטרטגית. צבא ואסטרטגיה | כרך 1 | גיליון 2 | אוקטובר 2009.
[4] המלצות הוועדה לעניין עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני. דצמבר 2016.
[5] אנתוני ביוור. הפלישה לנורמנדי. יבנה. 2009, עמ' 34.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
