פסגת נאט”ו: האם פני רוסיה לעימות, והאם נאט”ו רוצה לעצור את רוסיה?

בימי כינוס מנהיגי מדינות נאט”ו יש להזכיר שוב שנאט”ו הוא ארגון צבאי ללא רצון להילחם, ולשאול האם רוסיה היא עדיין האיום המרכזי מבחינת הברית.

מדי ימים מספר מתפרסמת הערכה לגבי מוכנותה של רוסיה למלחמה מול ארה”ב, מול בריטניה, מול ארגון נאט”ו או מול המערב בכלל. השבוע הואץ קצב הפרסומים לקראת כינוסם בלונדון של מנהיגי המדינות החברות בברית נאט”ו. ההערכות לגבי רוסיה מתבססות, בין היתר, על דיווחים על פיתוח אמצעי לחימה רוסיים חדשים, שרבים מהם זוכים לתואר “נשק יום הדין” ונמדדים ביכולתם להגיע ולהסב נזק במערב. האם הפרסומים מבשרים על כוונות מלחמתיות ברוסיה? יש הגזמה רבתי בחששות שהמציאות הדינמית הבינלאומית עלולה לגרום לקרמלין לנצל הזדמנות על מנת לחזק את מעמדה הבינלאומי של רוסיה על ידי עימות צבאי עם המערב. האם, בהתאם לכך, רוסיה צריכה להמשיך ולשמש כאיום הייחוס של ברית נאט”ו בשנתה השבעים?

נראה כי אותן הערכות לגבי גישתה של רוסיה למלחמה מבלבלות בין ה”מוכנות”, לכאורה, של רוסיה מבחינה צבאית, לנכונותה, כלומר לרצונה ולכוונותיה של רוסיה בעימות עם המערב. השאלה אם רוסיה מעוניינת בהתמודדות צבאית, ולו התמודדות מקומית, עם המערב, אינה רלוונטית כלל, כיוון שאין כרגע גורם מערבי שיהיה נכון להתעמת איתה צבאית. זאת, למרות הפערים האדירים שבין יכולותיה הצבאיות של רוסיה לאלו של המדינות המובילות במערב, וארה”ב בראשן.

תקציב הביטחון האמריקאי הגיע בשנת 2018 ל-649 מיליארד דולר, ואילו התקציב הביטחוני של רוסיה הסתכם ב-61.4 מיליארד דולר בלבד, פחות מעשירית מתקציבה של ארה”ב. יכולותיהן הביטחוניות המצרפיות של מדינות נאט”ו מגמדות את יכולותיה של המערכת הביטחונית של רוסיה, שאף אינה נכללת בחמישייה הראשונה של המדינות בעלות תקציבי הביטחון הגדולים ביותר. עם זאת, אין די ביכולות אלו ללא אחדות השורות שתהפוך את היכולות להרתעה מעשית. למשל נשיא ארה”ב, טראמפ, מקדם את מדיניות ה”התכנסות פנימה”. ארה”ב בהנהגתו מאיימת להקטין את מעורבותה בברית אם שאר המדינות לא תקדשנה תקציבים גבוהים יותר לביטחון. חלק מהדוגמאות לכך הן מהעת האחרונה – טורקיה מערערת את החזית מול רוסיה ברוכשה מערכות הגנה מתקדמות נגד טילים S-400 מרוסיה, ובתגובה ארה”ב נמנעת מלספק לטורקיה, חברת נאט”ו, מטוסי 35F-; נשיא צרפת, מקרון, מגדיר את ברית נאט”ו כנמצאת במצב של “מוות מוחי”.

רוסיה ניצבת בפני ארגון נאט”ו מפולג מאי פעם. מקרון פועל להתקרב לרוסיה; גרמניה ממשיכה לקדם את פרויקט צינור הגז “נורדסטרים 2” מרוסיה ומעצימה את תלותה של אירופה במקורות אנרגיה רוסיים; לא ברור אפילו אם הצהרת הסיכום של המפגש הקרוב בין ראשי המדינות תכלול אמירה ברורה בנוגע לרוסיה כמקור איום לברית שאליו יש להיערך.

בעוד שמסורתית, רוסיה (ובמידה מסוימת סין) היא האיום המרכזי, כיום המערב מפנה את מרב משאביו להתמודדות עם הצורות השונות של איום הטרור הגלובלי. בנוסף, הברית אינה מסוגלת לתת מענה יעיל מול רוסיה על רקע הפער הקיים בין מטרות ערכיות מוצהרות ליעדים אסטרטגיים של המאה ה-21, כאשר הפער בין השניים לא בהכרח ניתן לגישור. טורקיה היא דוגמה מצוינת לכך. ארדואן פועל באופן מנוגד הן לערכים מערביים והן ליעדי ברית נאט”ו (בקרבה הגוברת לרוסיה למשל), אך הצורך בהכלה של טורקיה במסגרת נאט”ו ובשיתוף הפעולה שלה בנושא הפליטים, למשל, מונעים את היכולת לפעול להחזיר את טורקיה לתלם.

בקרמלין רואים את המצב נכוחה ומבינים כי למרות נחיתות טכנולוגית וכלכלית מובהקת מול המערב מדובר בתחרות שבה צד אחד, המערב, פשוט אינו מעוניין להשתתף. תובנה זו מבוססת, בין היתר, על דוגמאות מהשנים האחרונות שהמחישו כי גם מול פרובוקציות צבאיות מדינות המערב, וארה”ב בראשן, לא תיעננה לאתגר, בין אם מקורו ברוסיה או במדינה אחרת, כגון איראן. החל מסיפוח חצי האי קרים והתקרית הצבאית הגלויה בין אוקראינה לרוסיה במצרי קרץ’, דרך הפלת המל”ט האמריקאי בידי איראן ותקיפת מתקני הנפט בסעודיה על ידי שליחים איראניים, וכלה במשלוח חיילים ומטוסים צבאיים רוסיים לוונצואלה, חצרה האחורית של ארה”ב; כל אלו לא הצליחו, בנפרד או במצטבר, להביא לפעולה צבאית אמריקאית או מערבית. גישה זו נקלטה, עובדה ותורגמה על ידי רוסיה למדיניות אשר כוללת נוכחות ופעילות צבאית רוסית ברחבי העולם. למרות הפומביות, מעשי מוסקבה אינם גוררים עימות צבאי ישיר מול המערב אלא הצהרות לוחמניות ואיומי סרק. הרוסים הבינו שסל התגובות המערבי בעת הנוכחית אינו מסכן אותם בהתדרדרות במדרון חלקלק שסופו התלקחות צבאית בין רוסיה למערב, שאליו תגיע רוסיה מעמדת נחיתות אסטרטגית מובהקת.

קידום היעדים הרוסיים מול המערב מתנהל בהתאם לתובנה זו באמצעות זליגה לאזורים שמהם המערב מושך את ידיו, כסוריה, או למדינות שמולן המערב מתנהל באופן בררני על רקע האשמה בהפרת זכויות אדם, כממשל א-סיסי המצרי, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית. לפי אותה תובנה, מדינות נאט”ו גם, כפי שהוכח במקרה אוקראינה, לא תנקוטנה צעדים צבאיים על מנת להרתיע את הרוסים ממימוש זכויות המיעוטים הרוסיים, לכאורה, במדינות הבלטיות (ובוודאי שלא במרכז אסיה והקווקז). על מנת להגשים את יעדי הקרמלין להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את רוסיה למעצמה בינלאומית, אין לה כל סיבה לנסות ולדרדר את המצב לעימות חזיתי מול המערב שגם הוא, כאמור, אינו שש אליו.

על ישראל להניח כי רוסיה צפויה להמשיך ולהרחיב את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון ובאפריקה, ללא מענה בינלאומי לנוכחות זו. כבר כיום, הדיווחים על מעורבות רוסית גוברת בלוב ובמוקדי אי שקט אחרים אינם גורמים אף למראית עין של נכונות מערבית לחסום את רוסיה באמצעות משלוח חיילים, אמצעי לחימה וכולי. גם דריסת רגל גדלה של רוסיה במדינות יציבות יחסית, כגון מצרים, אינה מעוררת תגובת נגד בינלאומית ממשית. בנוסף, על ישראל להפנים כי כאשר ארה”ב מכריזה על מדיניות “לחץ מקסימלי”, הכוונה היא ללחץ כלכלי בלבד. בין מדינות נאט”ו יש נכונות משתנה ללכת בעקבות ארה”ב. לפיכך, מקבלי ההחלטות בירושלים צריכים לזכור כי מדינות המערב, וארה”ב בראשן, תסכמנה להכיל כמעט כל צעד, ובלבד שלא תידרשנה לנקוט פעולה צבאית בשטח.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock