יחסי ישראל-סין: שיתוף פעולה גובר במציאות של אינטרסים מנוגדים

בעשור האחרון התחזקו היחסים בין ישראל וסין בעקבות שינוי במדיניות החוץ של ירושלים, שמטרתו לגוון ולהרחיב את קשריה של ישראל עם מעצמות מתעוררות ומדינות בעלות פוטנציאל כלכלי ופוליטי נרחב, שאינן משתייכות לאיחוד האירופי ומזוהות פחות עם המחנה האמריקני. ביקורו בישראל של סגן נשיא סין, מהווה נדבך חשוב במסגרת מדיניות זו, והינו עדות נוספת להתחממות היחסים בין שתי המדינות.

ביקורו הקרוב בישראל של סגן נשיא סין, וואנג צ’ישאן, יהיה הראשון מזה למעלה מעשור של איש ממשל סיני בדרג רשמי כה בכיר בירושלים (סגנית ראש הממשלה, ליו יינדונג, ביקרה כבר פעמיים בשנים האחרונות מתוקף תפקידה כיו”ר משותף לשעבר של הצד הסיני בוועדת החדשנות הישראלית-סינית). בביקורו של וואנג, הנחשב לידיד נעורים ומקורב מאוד לנשיא ש’י ג’ינפינג, יש משום עדות נוספת להתחממות ביחסים בין ישראל וסין בעשור האחרון. התקרבות זו היא פרי תוצאה של שינוי תפישה ומדיניות שעליו החליט ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם היבחרו לראשות הממשלה ב-2009. בבסיס התפישה החדשה – מעבר מהתבססות עיקרית וכמעט בלעדית במדיניות החוץ והכלכלה הישראלית על האיחוד האירופי וארצות-הברית, לפתיחת השוק הכלכלי והדיפלומטיה של ישראל ליבשות אחרות, ובפרט למעצמות מתעוררות וכלכלות ענק: וזאת, ככל האפשר, תוך שמירה על האיזון בקשרים עם הכוחות היריבים באסיה.

נתניהו סימן את סין כיעד מרכזי להעמקת שיתוף הפעולה האזרחי, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה והכלכלה. לכן ביקר בסין כבר פעמיים מאז שהוא מכהן כראש ממשלה – בשנת 2013 ובשנת 2017. במהלך הביקור ב-2017 נחתמו 25 הסכמים לשיתוף פעולה במגוון תחומים, שלפי הערכת הסינים שוויים בפועל הוא כ-2 מיליארד דולר. כמו כן, במהלך הביקור הוסכם על זירוז הקמתו של אזור סחר חופשי בין ישראל לסין. כחלק מאותו ביקור השיקה סין קו תעופה ישיר בין שנגחאי לתל-אביב.

סין, בעלת אוכלוסייה של כ-1.4 מיליארד נפש וקצב צמיחה שנתי של 6.5%, נחשבת למעצמה עולמית וכלכלת ענק, ההולכת ומדביקה את ארצות-הברית ככוח הראשון במעלה בשוק העולמי, ואך טבעי כי לישראל יהיה אינטרס להתקרב אליה במסגרת מדיניות החוץ החדשה שלה. בינואר 2017 מלאו 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וסין. הקשר בין שתי המדינות מאז דומה במובן מסוים לקשר בין ישראל לרוסיה. האינטרסים של סין וישראל, בדיוק כמו של רוסיה וישראל, לא תמיד חופפים, ובשל כמה סיבות דומות.

1. יחסי ארצות-הברית וישראל מהווים זה זמן רב מכשול ותקרת זכוכית להעמקת שיתוף הפעולה בין ירושלים ובייג’ינג. מציאות זו נובעת מהעוינות והתחרותיות המסתמנות בעשורים האחרונים בין ארצות-הברית לסין מאז סיום המלחמה הקרה (שבמהלכה דווקא היו להן אינטרסים משותפים מול ה”הגמוניזם” הסובייטי). כפי שמזהיר גראהם אליסון בספרו “מלכודת תוקידידס”, עלייתה של מעצמה חדשה למרכז הבמה הביאה לא פעם לעימות ואף למלחמה עם מי שהחזיקה עד כה במעמד דומיננטי. בשל קרבתה של ישראל לארצות-הברית, סין מזהה אותה כמדינה המשתייכת למחנה האמריקני-מערבי. המתח המשולש בא לידי ביטוי כאשר בשנת 2000 ביטלה ישראל את מכירת מטוס הביון והשליטה “פאלקון” לסין, בשל לחצים אמריקניים בוטים – צעד שגרר כעס רב בממשל הסיני. משבר דומה פרץ ב-2005, אז ביטלה ישראל – שוב, בלחץ אמריקני, שלווה בעיצומים אישיים כלפי בכירי מערכת הביטחון – הסכם אספקה ותיקון של חלקי חילוף למזל”טים.
2. יחסי סין ואיראן – מדיניות החוץ של סין עדיין פועלת לפי חלוקה מסוימת של העולם למחנה אמריקני-מערבי ולמחנה המתייצב נגדו, גם אם לא באותה עוצמה אידאולוגית כבעבר. איראן, במקרה זה, נתפשת כמדינה אנטי-מערבית קלאסית שעוינת את ארצות-הברית. משכך, סין רואה באיראן כלי מרסן ונוגד את המדיניות האמריקנית בעולם. לאורך השנים אפשרה סין העברות טכנולוגיות צבאיות – כולל רכיבים וידע מתחום הגרעין הצבאי – מקוריאה-הצפונית לאיראן ולסוריה. לצד זאת, לסין אינטרס כלכלי מול איראן, והיא שותפת המסחר הגדולה ביותר של טהראן ויעד היצוא הגדול ביותר של נפט איראני. המסחר בין שתי המדינות עמד ב-2014 על 52 מיליארד דולר, ובינואר 2016 הסכימו שתי המדינות על הסכמי סחר בשווי 600 מיליארד דולר לעשור הקרוב. זו גם הסיבה שסין סירבה להתיישר עם הטלת העיצומים הכלכליים של ממשל אובמה נגד איראן, ומסרבת לעשות זאת גם בסבב העיצומים הכלכליים הנוכחי של ממשל טראמפ.
3. סוגיה מכבידה נוספת, אם כי שולית יותר, נוגעת לעמדת סין כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד שסין מנסה לשמור על קשרים טובים עם ישראל, ומבינה כיום שאין “משחק סכום אפס” והדבר אינו בא על חשבון יחסיה עם סעודיה ומדינות מפתח אחרות, היא עדיין לא התנערה סופית מן החשש שזיקה הדוקה לישראל עלולה להתפרש כמדיניות הננקטת על חשבון הערבים והפלסטינים. סין אומנם שומרת על ניטרליות מסוימת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך במוסדות האו”ם היא בוחרת להצביע נגד ישראל ולצד המחנה הערבי והאסלאמי, גם בשל אינטרסים כלכליים מובהקים. בשנים האחרונות סין יוזמת ומראה יותר מעורבות בנושא, מסיבות של יוקרה בינלאומית. כך, באוגוסט 2017 הפצירה סין בקהילה הבינלאומית לתמוך בהצעה שהיא גיבשה לסיום הסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית. שגריר סין באו”ם, ליו ג’יאיי, ציין אז כי המאמצים הדיפלומטיים העתידיים של סין יתמקדו בניסיון להתקדם לקראת פתרון סיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אולם, למרות המורכבות והאינטרסים השונים במספר נושאים, היחסים בין סין וישראל עדיין חשובים לשתי המדינות. ישראל מעוניינת לחזק את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם סין, במיוחד בתחום הטכנולוגי, שלישראל יש בו יתרון יחסי. הכלכלה הסינית היא הגדולה בעולם כיום, כאשר כ-10% מההשקעות הישירות הזרות בעולם הן מסין. בשנת 2017 עמד היקף הסחר בין שתי המדינות על כ-9.8 מיליארד דולר – נתון ששיקף גידול של למעלה מ-6% לעומת שנת 2016.

לישראל יש אינטרס מובהק שחלק מההשקעות והרכישות הסיניות יזרמו אליה, לצד הגדלת היצוא הישראלי למשק העצום של סין, ושסין תראה גם בה תחנה חשובה בתכנית “החגורה והדרך” (BRI) שהותוותה על ידי ש’י. כמו כן, ישראל מקווה לחתום על הסכמים כלכליים שמטרתם להגדיל את פעילות החברות הישראליות בסין. בנוסף, ישראל מסתמכת בין היתר על כוח עבודה מסין על מנת לפתח פרויקטים בתחום התשתיות, בשל מוגבלות היכולת והניסיון של כוח העבודה הישראלי.

סין, מבחינתה, מעוניינת להגדיל את השפעתה העולמית, ולכן היא פועלת גם במזרח התיכון. הקרנת העוצמה שלה נעשית בעיקר דרך השקעות של פרויקטי תשתית משותפים במדינות השונות, וכך גם בישראל. בעוד שלסין יש כוח ייצור ומשק עצום, לישראל יש הידע והאיכויות בתחומי הטכנולוגיה, מחקר-ופיתוח, חקלאות, בנייה ירוקה, סביבה, מים, פיתוח מכשור רפואי מתקדם ושירותי רפואה דיגיטליים.

בנוסף, סין רוצה להיעזר בישראל גם בתחומי האקדמיה והמו”פ. בדצמבר 2017 נחנכה לראשונה בשאנטו שבמחוז הסיני גואנגדונג אוניברסיטה ישראלית בשם “מכון גואנגדונג-טכניון”. זאת בשיתוף פעולה ישראלי עם משרד החינוך הסיני, כחלק מרפורמה רחבה שסין עורכת בחינוך. ישראל היא המדינה השנייה שמקימה אוניברסיטה זרה בסין, אחרי רוסיה.

לצד הרצון במשיכת השקעות סיניות, יש חשש בישראל כי ממשלת סין, באמצעות חברות סיניות פרטיות לכאורה, תשתלט על חברות ענק במשק הישראלי, ובייחוד על תשתיות לאומיות חיוניות. כך, בשנת 2014 זכתה החברה הסינית SIPG במכרז להרחבת נמל חיפה, שאמור בנוסף להיות מופעל על ידה למשך 25 שנה. חברה סינית אחרת זכתה במכרז להקמת נמל חדש באשדוד. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ביולי 2018 הנחה ראש הממשלה את יועצו הכלכלי, אבי שמחון, ואת היועץ לביטחון לאומי, מאיר בן-שבת, לגבש מנגנון לפיקוח על השקעות סיניות בישראל.

לצד זאת ישנו חשש מריגול סיני, העתקת ידע, מסחר בטכנולוגיות דו-שימושיות (טכנולוגיה אזרחית שיכולה לשמש למטרות צבאיות-למחצה) ופעילות קיברנטית באמצעות מכשירי טלפון חכמים של חברות סיניות. דרך פעולה כזו נחשפה החודש, כשדווח על שבב ריגול סיני זעיר שהוכנס לתוך שרתים של חברות טכנולוגיה ענקיות כמו “אמזון” ו”אפל”. אולם, ישראל היא מעצמה קיברנטית מובילה בעולם המודעת היטב לסיכונים בתחום, בעיקר מהסינים, ונוקטת בדרכי זהירות. בכפוף לאיסור המוחלט על העברת ציוד צבאי או דו-שימושי, ישראל צריכה להמשיך לטפח קשרים טובים עם בייג’ינג, כשבמקביל היא משקיעה מאמץ גדל והולך בכינון שווקים חדשים – בעיקר ליצוא הביטחוני – מול מדינות הרואות את עצמן מאוימות על ידי עליית כוחה של סין. איזון עדין זה יהיה בעתיד מרכיב מרכזי במדיניות החוץ והביטחון של ישראל.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: By Idont [CC BY-SA 3.0 ], from Wikimedia Commons