JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

הצו המוסרי העליון של אומה הוא לשרוד בג’ונגל הבינלאומי שסובב אותה. בניגוד לפרט, אין לאומה זכות מוסרית להתאבד או להמר על עצם קיומה – וזה צריך להיות השיקול המרכזי של ישראל במדיניות כלפי המלחמה באוקראינה.

הזהירות של ממשלת ישראל במדיניותה כלפי רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה מעוררת תרעומת אצל עיתונאים, אינטלקטואלים ורבנים שכול היעוד היהודי שלהם הוא תיקון עולם. הקריאות הפשטניות המלוות בצדקנות שנשמעות בארץ להיות בצד הנכון של ההיסטוריה חושפות בורות היסטורית ורלטיביזם מוסרי.

להיסטוריה אין צד נכון ואיננה פועלת על פי צווים מוסריים, אלא אם שותפים לאמונה המרקסיסטית בדטרמיניזם היסטורי המוביל לשלטון המעמד הכללי – הפרולטריון. זהו גן העדן המרקסיסטי, שאפשר להגיד בביטחון שהכזיב. הגרסה הליברלית להתקדמות אל הקדמה הנכספת מציע את “קץ ההיסטוריה.” אבל כדברי השיר “המשיח לא בא” והוא לא מטלפן. ובכל זאת, מתברר שבארץ יש עדיין אנשים שלא התבגרו ומאמינים באמונות תפלות.

אם נרצה או לא נרצה, את ההיסטוריה כותבים המנצחים במאבקים ובמלחמות. אלו המשיגים ניצחונות אינם בהכרח הצדיקים. גם המאמינים באלוהים שבינינו יודעים שיש תקופות של הסתר פנים שבהן אין מעורבות שמימית ועולם כמנהגו נוהג.

ההיסטוריה הייתה ודאי נראית אחרת אם היטלר היה משקיע את מרצו וכספו בבניית פצצת גרעין ולא טילים ארוכי טווח. האפשרות הזאת הייתה סבירה ומזלנו שלא התרחשה. כמו כן, נכונה האמרה שאת הניצחון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה יש לזקוף לחברת ג’נראל מוטורס התועלתנית אשר התארגנה למופת ליצור מכונות מלחמה. אין שום עדות לשיקולים מוסריים בסיפור הזה.  

האם רצוי להיות בצד של המנצחים? בוודאי. האם כבר יודעים מי המנצח בעימות בין מנהיג רוסיה פוטין לבין מנהיג המערב הנשיא ביידן? בכול מקרה ישראל הודיע על היצמדותה למערב ואף הצביעה אתו, למרות ששגה כאשר התעלם מצרכי הביטחון של רוסיה בהרחבת נאט”ו.

לכן, ההתנפלות על הממשלה שלא הולכת בתלם “הצד הנכון של ההיסטוריה” היא תמוהה. איך אפשר להקל ראש בעובדה שרוסיה יושבת בגבול הצפוני של ישראל ואנו זקוקים לשיתוף הפעולה שלה להלום באירן שמהווה סכנה קיומית למדינת ישראל.  הערוץ הפתוח עם מוסקבה, אפשר את מהלך התיווך (שגם זלנסקי בעדו). קשה שלא לשבח את הממשלה שבחרה במהלך התווך למנוע אולי הסלמה במלחמה. בחירה זו השאירה את ירושלים בצד של וושינגטון שישראל תלויה בה רבות, תוך כדי רכישת דרגות חופש עבור ממוש אינטרסים של המדינה.

למדינה לא קל לתמרן בין אינטרסים שונים ובין העדפות מוסריות שהן לעיתים סותרות. המבחן הוא תמיד בתוצאה. האם התוצאה היטיבה עם הישות הפוליטית או לאו. גם בדיעבד לא תמיד הדברים מתבררים.

הצו המוסרי העליון של אומה הוא לשרוד בתוך הג’ונגל הבינלאומי שסובב אותנו.

בניגוד לפרט, אין לאומה זכות מוסרית להתאבד. אין אומה רשאית להמר על עצם קיומה.

לכן ההיסטוריה היהודית, שנכתבה על ידי השורדים של האימפריה הרומית, זוכרת לטוב את רבן יוחנן בן זכאי שערק מהמלחמה נגד הרומאים וביקש את יבנה וחכמיה. האם החלטתו הייתה התגלמות המוסר? לא בטוח, אבל הוא הציל את העם היהודי מהכחדה.

תרומתו הגדולה של מקיאבלי הייתה התובנה שאין לצפות ממדינה שתנהג במערכת הבינלאומית כפי שכומר ראוי שינהג כלפי צאן מרעיתו. אנשים פועלים במסגרות אנושיות שונות על פי כללים המתאימים לתחום המיוחד. במשפחה אנו מצפים שחברי המשפחה יגלו אלטרואיזם צרוף וידאגו אחד לשני. האם יעלה על הדעת שאוניברסיטה תראה בעין יפה עזרה לנבחן על ידי חברו הטוב?! מקובל שהאדם העובר בשוק ושכל ענינו לקנות בזול ינהג באנוכיות גמורה.

במישור הבינלאומי טובת המדינה היא המדריך להתנהגות רצויה. דעתם של שומרי המוסר למיניהם היא שיקול משני.

המאמר פורסם לראשונה במעריב, 17.03.2022



תמונה: Shutterstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך