המאבק על שער הרחמים

פרופ’ אפרים ענבר על המאבק על שער הרחמים כחלק מהשליטה על הר הבית.

ערוץ 7, 9.8.2019

הפלישה הזאת תוכננה היטב, ועל אף שנראתה כמו התקוממות עממית ספונטנית, עמדו מאחוריה ממשלות וגופים רבי השפעה. מאות ערבים תושבי מזרח ירושלים, כשבראשם מנהיגי דת מוסלמים, צבאו ב-14 בפברואר על שער הרחמים והמתחם שבתוכו, פרצו את השערים והניסו את השוטרים שהופקדו על שמירתו. שלושה ימים של עימותים עם המשטרה נגמרו כשיד ההמון הערבי על העליונה. מאז אותו יום, ועד לרגע זה ממש, המתחם משמש כבית תפילה מוסלמי. אבל, כאמור, לא מדובר בהרחבת שטחי תפילה מטעמי צפיפות. הסיפור של מתחם שער הרחמים, בסך הכול כמה עשרות מטרים רבועים, הוא למעשה סיפור של מדינות ומעצמות שמתגוששות ביניהן על חשבונו של מקום המקדש.

סיפורו של מתחם שער הרחמים, המכונה בפי הערבים “באב א-רחמה”, מתחיל כבר לפני 16 שנה. עמותה מוסלמית שהשתלטה על המקום הכווינה והפעילה פעילות טרור מתוכו. בעקבות פעילות של כוחות הביטחון העמותה נסגרה, ועל המתחם הוטל צו סגירה של בית המשפט ללא הגבלת זמן. על גגו של המתחם הוצבה עמדת משטרה קבועה, במטרה לאכוף את הצו. במשך 16 שנה החוק שם נאכף, והמתחם היה ריק מאדם.

מה שהביא לשינוי הוא עסקת המאה שמקדם טראמפ כבר שנתיים. הפלשתינים והירדנים, שלא רוחשים לטראמפ אמון רב, בלשון המעטה, חוששים מאוד מפני מעמד הר הבית בעקבות העסקה. במצב הנוכחי האפוטרופסות הרשמית על ההר, כפי שנקבע בהסכמי השלום של ישראל עם ירדן בשנת 1994, נתונה בידי הממלכה ההאשמית. אך בעקבות הרוחות הנושבות מארצות הברית, והברית הטרייה שנרקמת בין טראמפ, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ונתניהו, חוששים בירדן וברשות הפלשתינית שעסקת המאה תכלול העברה של האפוטרופסות בהר הבית לידי ערב הסעודית.

משכך הוחלט בממלכה הירדנית, בשיתוף עם הרשות הפלשתינית, על מהלכים מתריסים שיאותתו מראש לטראמפ כי האפוטרופסות הירדנית על הר הבית אינה נושא לדיון. הצעד הראשון היה הקמת ‘מועצת הווקף החדשה’, שכוללת נציגים ירדניים ונציגים מהרשות הפלשתינית והפת”ח, שתוביל מהלכים מתריסים נגד עסקת המאה. זמן קצר אחרי שנוסדה, מטרתה הראשונה הייתה ברורה: פלישה למתחם שער הרחמים וקביעת עובדות בשטח. הפעולות הוכוונו ונתמכו על ידי עבדאללה מלך ירדן.

ישראל הרשמית גוררת רגליים

ישראל, מצידה, הקפידה לגרור רגליים ולמעשה לאפשר את ההשתלטות על המתחם. בימים הראשונים משטרת ישראל עוד ניסתה לסלק את הפולשים, כשהשר ארדן מתחייב שלא יקום מסגד בשער הרחמים. אך כעבור זמן קצר הרפתה מהקרב, והמצב נותר על כנו. המדינה פנתה לבית המשפט בבקשה לחדש את צו הסגירה, ולבסוף אף קיבלה את מבוקשה, אך גם משקיבלה לא טרחה לאכוף אותו. “לא היה שום צורך בצו חדש”, טוען יוני בן מנחם, לשעבר מנכ”ל רשות השידור וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שעוקב בקפידה אחר המתרחש בשער הרחמים. “הצו משנת 2003 עדיין בתוקף, רק צריך לאכוף אותו. מדינת ישראל מתעלמת למעשה מהוראות בית המשפט שלה. נשמע מוכר ממקרה חאן אל-אחמר”.

במהלך החודשים שחלפו מאז, הגישה תנועת רגבים כמה עתירות לבג”ץ, בבקשה למתן צו ביניים שיחייב את פינוי הפולשים ממתחם שער הרחמים. כאן החליפה המדינה פתאום גרסה, והיא זו שדווקא ביקשה לדחות את מתן צו הביניים. הטענה: מתנהלים מגעים עם ירדן, ואין טעם לפעול לפני שימוצו הדיונים. מסתבר, שאותו מלך ירדן ששלח את מועצת הווקף החדשה לפלוש למתחם שער הרחמים ולהפר את הסטטוס קוו בהר, הוא גם זה שנושא ונותן עם ישראל מה לעשות עם אותה הפלישה. לפני שלושה שבועות פרסם ירון אברהם בחדשות 12 כי הושג הסכם, לפיו המתחם ישופץ ויהפוך למתחם מינהלי של הווקף. ירדן הכחישה את הדיווח, ומאז לא נשמעו עוד דיווחים שמאשרים את המידע הזה.

“לנתניהו יש רגישות מוגברת למעמד ירדן בהר הבית”, מנסה פרופ’ אפרים ענבר, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, להסביר את מדיניותו של ראש הממשלה. “הוא רואה חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה לירדן כחיץ בינינו ובין הכוחות האלימים והברברים שמסתובבים בעיראק ובדרום סוריה. אני אישית לא סבור שצריך לגלות כזאת רגישות. הוא סבור שניתן יהיה לשכנע את מלך ירדן ולהגיע להסכמות, אבל למען האמת בלי הפגנת כוח אין לזה שום סיכוי”.

אבל אם מדובר בהפרה מפורשת של הסטטוס קוו, מדוע זה לא ברור שירדן צריכה לכבד את הסכם השלום?

“ההסכם עצמו לא ברור דיו. הוא קובע שלירדן יש מעמד בהר הבית, אבל זו הגדרה שאפשר לפרש אותה לכמה פנים. באופן כללי, ישראל מפגינה מורת רוח בכל השייך להר הבית ורואה בזה חבית חומר נפץ. אני לא שותף לתפיסה הזאת. מדינת ישראל חייבת להציג משילות, לקיים צו של בית משפט. נותנים לשקט משקל סגולי גבוה בהרבה מהדרוש, חוששים יותר מדי מרגישויות בינלאומיות”.

בהקשר הזה מזכיר ענבר כי גם בעולם הערבי האינטרסים השתנו, והחשיבות של אל-אקצה פחתה אל מול איומים אסטרטגיים דחופים יותר. “הר הבית חשוב בעיקר לעולם הסוני, שברובו מעדיף היום את שיתוף הפעולה עם ישראל וארצות הברית נגד איראן על פני מלחמה על אל-אקצה. זה מאפשר לנו חופש פעולה נרחב בהרבה ממה שהממשלה מתארת”.

ההיסטוריה נכתשה והושלכה

מלבד שאלת המשילות, בן מנחם מחבר את הפלישה הזאת לכרסום בקשר ההיסטורי של העם היהודי למקום. “לפני כמה שנים הייתי בסיור באורוות שלמה. יש שם מסגד ענק, 3,000 מקומות, מתחת לקרקע. לצורך השיפוץ האדיר הזה הם כתשו מאות ממצאים מימי בית ראשון והשליכו אותם בהרי אשפה. רק מהפסולת הזאת מצאו ארכיאולוגים ממצאים נדירים שקושרים אותנו למקום. עכשיו בשער הרחמים הווקף רק מחכה לשעת הכושר שבה הוא יתחיל גם בשיפוצים. יש במתחם הזה עתיקות מאותה תקופה, אנחנו מכירים קורות עץ שמתוארכות לבית ראשון. אם מדינת ישראל תיתן לזה לקרות אנחנו נאבד את הנכסים האלה”.

“לא ייתכן שמדינת ישראל לא תשלוט במקום הכי קדוש לעם היהודי”, ממשיך בן מנחם, ברוח הימים. “שני מקדשים קבורים כאן, לפי המסורת יש לנו כאן ארון ולוחות וצנצנת המן. מה המשמעות אם אנחנו לא שולטים כאן? אפילו אהוד ברק, שנחשב לשמאל, התעקש בקמפ דייוויד על בעלות בחלק מהר הבית, אז שממשלת ימין כזאת תוותר על הר הבית?”

ובתוך כך, מהצד היהודי של הר הבית, המשילות והאכיפה דווקא נוכחות ומתפקדות היטב. ימים ספורים לפני תשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש שעמדו על הר הבית, ובמשטרת ישראל מסרבים ליידע את ציבור העולים להר אם יתאפשר להם לעשות זאת גם ביום הצום. הסיבה: חג מוסלמי שחל באותו מועד. מצב דומה היה ביום ירושלים האחרון, שחל במהלך ימי הרמדאן. אז, ברגע האחרון ולאחר לחץ ציבורי רב, נפתח ההר ליהודים באופן חלקי בלבד.

“אנחנו נגיע בכל אופן להר הבית בתשעה באב”, קובע תום ניסני, יו”ר תנועת סטודנטים למען הר הבית. “גם אם לא ייתנו לנו להיכנס, אנחנו נעמוד שם במחאה. לצערי כבר התרגלנו ליחס המפלה כלפי יהודים בהר הבית, כאשר למוסלמים מבליגים ואת צעדינו מצרים. גם בתקופת השר ארדן, הגם שהיו כמה שיפורים, המצב בהר ממשיך להיות גרוע, כשלעולים לא נותנים להתפלל או לשיר את המנון המדינה, מתוך מדיניות תבוסתנית”. בימים אלה, מבקש ניסני להוסיף, מקיימת תנועתו מבצע התרמה גדול לטובת המשך הפעילות בנושא ההר.

ערוץ 7, 9.8.2019