המאמץ האסטרטגי של אירן מתבטא בניסיון ליצור תחושת לחץ בסביבת הנשיא ביידן, כאילו המשא ומתן נמצא תחת מצוקת זמן. ההכרזה על העשרת אורניום לרמה של 60% הגיעה לאחר הפיצוץ המסתורי בנתנז, שמעכב את תוכנית הגרעין ומחזק את מנוף ההשפעה האמריקני במשא ומתן. עכשיו העת לנצל ביעילות את עצמאות הפעולה של ישראל.
ההכרזה האירנית על תחילת העשרת אורניום 235, החומר הבקיע, לרמה של 60% מלמדת אותנו, או מזכירה לנו, שלושה דברים:
1. מדובר בתוכנית שמטרתה אחת ויחידה והיא הפצצה האטומית. אין כל מטרה אחרת להעשרה ברמה זו, מאשר לקרב את אירן לצבירה של חומר בקיע באיכות צבאית (93%). המסכה האזרחית הפיקטיבית הוסרה: אין, ולעולם לא הייתה, “פתווה” של המנהיג נגד נשק גרעיני. העולם יודע, והאירנים לא טורחים עוד להסתיר את העובדה שהסכם הגרעין מ-2015 הוא שקרי מיסודו.
2. אמירת האמת הצרופה איננה, ולא הייתה, נר לרגליו של המשטר האירני. אחת הדרכים בהן הוא מתמודד עם מהלומות היא להמציא הישגים שלא היו, כדי לטשטש את משמעותן. כך עשו כאשר טענו, בעקבות המבצע הנרחב של חיל האוויר נגד יעדים אירניים בסוריה שנקרא “בית הקלפים” במאי 2018, כי גרמו לאבדות כבדות בשורות צה”ל. כך, כנראה גם עתה: בין ההצהרה על ההעשרה לבין מימושה בפועל נפער בור, פשוטו כמשמעו, שלא במהרה ייסגר.
3. מטרתם של האירנים בפעולה הפרובוקטיבית הזו ובכל המהלכים שלהם היא להעצים את התחושה “במערב”, כלומר במעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות בממשל ביידן, כי אנחנו נמצאים במצוקת זמן. אם לא יושגו בהקדם הבנות על שיבה להסכם הגרעין (JCPOA) של 2015, כפי שהיה, אירן תגיע בקרוב לטווח פריצה לנשק גרעיני. בפועל, מרגע שיוסרו הסנקציות, תאבד ארצות הברית את מנוף ההשפעה שלה, והסיכוי להגיע למה שאנשי ממשל ביידן ונשיא צרפת מקרון סימנו כיעד – הסכם “ארוך יותר וחזק יותר” – יהפוך לאפסי.
מכאן מתבטאת חשיבותה בפועל של הפגיעה הקשה במתקן ההעשרה בנתנז. אותו מתקן, על פי ספרו של העיתונאי דייויד סאנגר ‘Confront and Conceal’, היה יעד לפעולות שונות, כולל אלו שהוכנו בתקופת בוש ומומשו בימי אובמה ובשיתוף פעולה הדוק עם ישראל. אם הקרב הוא על זמן, ארצות הברית צריכה להיות אסירת תודה על כל חודש, ובוודאי על תקופה ארוכה יותר, שבה ההתקדמות האירנית לקראת הפריצה לנשק הגרעיני מתעכבת. את הזמן שהושג יש לנצל בצורה יעילה ולהמשיך בלחץ על אירן עד להשגת הסכם טוב יותר, שידחה את ההגעה לנשק הגרעיני אל מעבר לאופק.
אין ספק שהממשל האמריקני הנוכחי אינו רואה באהדה פעולות עצמאיות של ישראל, המעכירות את האווירה ומשבשות את לוח הזמנים של המשא ומתן. בפועל, עצמאות הפעולה של ישראל היא נכס אסטרטגי עבור ארצות הברית, ונותנת בידיה יתרונות קריטיים לקראת המשך המגעים עם אירן.
באשר לצורך להרוויח זמן, חשוב ונכון – גם לישראל – לחתור לכך ולשפר היערכות לקראת התמודדות עתידית, אולם אסור לעשות זאת במחיר ויתור על עקרונות יסוד ועל מנופי השפעה עיקריים. למי שבקיא באירוע ההיסטורי, או קרא את הרומן הרב-עוצמה של ריצ’רד האריס, “מינכן”, שכדרכו, משלב בידיון מרתק עם עובדות ותובנות מתוחקרות היטב, זהו הלקח העמוק והנוקב של ההסדר עם היטלר ב-1938, על חשבון הצ’כים. צ’מברליין, שדווקא כן הבין “עם מי יש לו עסק”, רצה להרוויח זמן, ואולי התפתה להאמין כי הרוויח זמן רב. בפועל, אילו היה מוכן להילחם כבר אז, המלחמה כולה הייתה כנראה נמנעת, כי הצבא הגרמני היה מוכן לפעול לסילוקו של היטלר. “פסק זמן” של שנה אחת נקנה במחיר של כשישים מיליון חיי אדם, חורבן אירופה ושואת העם היהודי.
אין דמיון רב בין המשל לנמשל, חוץ מאשר בנקודה מרכזית אחת: מהרגע שהרצון להרוויח זמן הופך עילה לכניעה לדרישותיו של משטר טוטליטרי שלוח רסן, התוצאות הטרגיות הן בלתי נמנעות. חשוב להנחיל תובנה זו לידידינו מעבר לים – הן במישור הציבורי והתקשורתי, הקהילה היהודית וארגוניה, חברי קונגרס וכמובן לבכירים הממשל ובראשם הנשיא ביידן.
פורסם ב-N12 בתאריך 18.04.2021
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים