אמור מעט

חיסול מדען הטילים הסורי עזיז אסבר יוחס לישראל, וירושלים הגיבה כרגיל בשתיקה. ד”ר ערן לרמן: “דיווחים מהסוג הזה רק מעצימים את האגדה על ישראל ויכולותיה.”

מאת אריאל זיגלר

בערך “המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים” בוויקיפדיה, תחת הכותרת “פעולות המיוחסות למוסד” נוספה בשבוע שעבר שורה חדשה לרשימה הארוכה. “4 באוגוסט 2018: חיסול מדען סורי בכיר, ד”ר עזיז אסבר, שעבד במכון מחקר לפיתוח נשק כימי וטילים, ופיקח על מחסני נשק של איראן וחיזבאללה בסוריה”. ישראל לא קיבלה אחריות על הפעולה בשום שלב, אך אין חולק על כך שחיסולו של אסבר היה אינטרס ישראלי מובהק.

ד”ר עזיז אסבר היה אחד ממדעני הטילים החשובים בסוריה. האיש, שהיה בעל ערוץ ישיר לממשלות בטהרן ובדמשק ועמד בקשר עם מדענים איראנים וצפון־קוריאנים, היה מעורב על פי הדיווחים בפיתוח טילים לטווח ארוך ובינוני. ד”ר אסבר עמד בראש “מחלקה 4” – מחלקת פיתוח נשק סודית ביותר במרכז הסורי למחקרים מדעיים, במידה מסוימת המקבילה הסורית ל’רפאל’. לאחרונה היא פעלה להקמת מפעל נשק תת־קרקעי, שנועד להחליף מפעל שהושמד בתקיפה אווירית לפני שנה – תקיפה שיוחסה אף היא לישראל. מהדיווחים עולה שמחלקה 4 הייתה מופקדת על פיתוח ומחקר של כל תוכניות הטילים הבליסטיים והרקטות בסוריה, וכי אסבר עסק בפיתוח טילים שיוכלו להגיע לעומק שטח ישראל. ד”ר אסבר היה מהבכירים ביותר במרכז הסורי למחקרים מדעיים, ובין היתר שימש כמתאם בין סוריה ל’כוח קודס’ של משמרות המהפכה ולחיזבאללה.

בשבת האחרונה חוסל ד”ר עזיז אסבר באמצעות מכונית נפץ. הפיצוץ התרחש כמה דקות אחרי שאסבר יצא מביתו במחוז חמה שבמערב המדינה, וכתוצאה ממנו נהרג גם נהגו. ישראל והמוסד לא קיבלו אחריות, אבל בסוריה ובחיזבאללה מיהרו להצביע עליה כאשמה. אבל הפעם, מלבד האשמות מהכיוונים הצפויים, הגיע גם מידע מבוסס לכאורה. ביום שלישי פרסם ה’ניו־יורק טיימס’ כתבה שבה נטען כי המוסד הישראלי הוא שעמד מאחורי החיסול בסוריה. הכתבה מתבססת על עדותו של בכיר בסוכנות ביון מזרח תיכונית, שסוכנותו עודכנה בפרטי המבצע. העיתונאי הישראלי רונן ברגמן, שהשתתף בהכנת הכתבה בעבור העיתון האמריקני, סיפר: “הבאנו מקור של אדם בכיר מאוד בסוכנות ביון במזרח התיכון, סוכנות שקיבלה דיווח מהמוסד על מה שהתרחש בשבת בלילה, והמוסד דיווח לאותה סוכנות ביון שישראל היא שעמדה מאחורי ההתנקשות במדען הטילים הסורי”.

ישראל מקיימת כיום שיתופי פעולה רבים עם גופי מודיעין במדינות ערב. כפי שנהוג לומר, המציאות הזו איננה נובעת מאהבת מרדכי אלא משנאת המן, לאחר שישראל ומדינות אחרות באזור מוצאות עצמן מול אויבים משותפים. המדינות הללו אינן ידידותיה הטבעיות של ישראל, אבל כמותה הן חוששות מהתפשטות איראן ושלוחותיה. בראש המדינות הללו עומדת סעודיה, שנוקטת עמדה נחרצת נגד איראן. בסעודיה נשמעו באחרונה קולות שכינו את האיראנים “הנאצים של המזרח התיכון”.

לא מדובר בעניין חדש. מאז ומתמיד היו לישראל קשרים מודיעיניים טובים עם חלק ממדינות האזור, כתוצאה מזהות אינטרסים כזו או אחרת. שיתוף פעולה כזה התקיים בתקופת המלחמה הקרה וגם אחריה, מול איומים משותפים. אלה הביאו לשיתוף מידע מודיעיני, לעתים ברמת פירוט גבוהה.

בשנים האחרונות, האיומים המשתנים והמשותפים הם גורם מרכזי שמוביל לשיתופי פעולה, ויוצרים את מה שיש המכנים “מחנה היציבות במזרח התיכון”. אפשר למנות בו את סעודיה, איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ומרוקו. ראש המוסד לשעבר, דני יתום, מסביר: “מכיוון שאנחנו רואים יחד עם אותן מדינות שני איומים מרכזיים, אנחנו מגיעים לשיתופי פעולה. ראשית, האיום של איראן. ישראל היא לא המדינה היחידה שמאוימת על ידה. ושנית, הטרור. בעבר היה אל־קאעידה, לאחר מכן דאעש, ועכשיו הטרור הבינלאומי שעדיין מחפש מטרות גם במדינות ערביות מתונות. סביר להניח שמתקיימים קשרים מודיעיניים עם אותן מדינות”.

בכיר לשעבר במערכת הביטחון אמר למקור ראשון: “לא בטוח אם זהו באמת המקור של ה’ניו־יורק טיימס’ או שזו הסוואה למקור, אבל לגופו של עניין נראה אפשרי וסביר שמשהו כזה יכול לקרות, מפני ששיתופי הפעולה הללו אכן מתקיימים”.

אפשרות אחרת היא הדלפה מתוך ארה”ב: “בזירה האמריקנית יש אנשים שמתעקשים משום מה להציף דברים שישראל עושה”, אומר הבכיר לשעבר. “קורים שם גם הרבה דברים שקשורים למאבקי כוח פנים־אמריקניים. יש גורמים שעינם צרה בתפקיד הפעיל והבולט שישראל ממלאת היום במערכת האזורית. ישראל מבססת את השותפויות שלה עם שכנות באזור, ולא לכולם זה נוח. יש פה הרבה אינטרסים. גם כאלו שיש להם עמדות אנטי־ישראליות, וגם כאלו שרוצים לקדם את בנות החסות שלהם. דברים כאלה התרחשו גם בזמן הממשל הקודם, וזו לא פונקציה של ממשל טראמפ. נראה שהמקור להדלפות הוא בדרגי המקצוע”.

אם נקבל בכל זאת את דברי הניו יורק טיימס, שטוען כי ההדלפה הגיעה מגוף ביון מזרח־תיכוני, יש להתייחס ברצינות לאפשרות שסוכנות מודיעין שכנה הדליפה מידע ששותף עמה על ידי ישראל. האם פרסום הכתבה בשבוע שעבר בארה”ב הוביל לטלפונים זועמים מלשכת ראש המוסד יוסי כהן לעמיתים בסביבה?

“אם מישהו התנהל בצורה חסרת אחריות, ברור שיעברו מסרים”, אומר הבכיר הביטחוני לשעבר. “לפעמים אולי אפילו יידרש בירור. אבל לא נראה שלאירוע נקודתי כזה או אחר תהיה השפעה ארוכת טווח על היחסים. זה יכול להביא להקפדה רבה יותר על נהלים, אבל זה לא משנה את הדינמיקה הבסיסית שמאחוריה עומדת מחויבות שמעוגנת בצרכים קיומיים של שני הצדדים”.

תקרית דומה הייתה הדלפת מידע מודיעיני ישראלי לרוסים על ידי נשיא ארה”ב דונלד טראמפ. על פי דיווחים, בנובמבר בשנה שעברה העביר טראמפ לרוסים מידע שאסף המודיעין הישראלי ואף חשף בפניהם מבצע של סיירת מטכ”ל בלב סוריה. אך גם כאן, האינטרסים המשותפים גוברים על משבר אמון נקודתי.

ישראל פועלת בשנים האחרונות בסוריה כמעט ללא הפסקה, במסגרת מה שבצבא מכנים “מב”מ” – המערכה שבין המערכות. כמעט בכל שבוע מדווחים מקורות זרים על תקיפות של חיל האוויר נגד מטרות בסוריה, רובן איראניות. אם הייתם שואלים את הרמטכ”ל גדי איזנקוט, הוא היה אומר שכל דיווח כזה מזיק, ואפילו כל חזרה עליו בישראל. הוא מעדיף להמשיך לפעול ולתקוף מאות ואלפי יעדים בסוריה, בלי שצה”ל יקבל את הקרדיט. צה”ל לא זקוק לקרדיט הזה, ונוח לו יותר לפעול בלעדיו. אותה הנחה נכונה לכאורה גם בעניין החיסול בסוריה.

“אני בכלל לא יודע לומר שישראל עומדת מאחורי זה, למרות הפרסום ב’ניו־יורק טיימס'”, אומר דני יתום. “זה לא עדות לשום דבר. יש כל כך הרבה אויבים לסורים גם בתוך סוריה וגם מחוצה לה, וכל כך הרבה גורמים שרודפים אחרי לא מעט סורים. בסוריה עצמה נמצאות קבוצות לא מעטות של מה שקרוי מורדים”.

באשר להשפעת הפרסום על המוסד, מציין יתום: “לא משנה מי עומד מאחורי זה, כל פרסום של דבר כזה יכול רק להזיק לאותו ארגון ביון שביצע את הפעולה. לא להועיל. כל פרסום שמייחד פעולה עלומה שצריכה להישאר עלומה, לפחות בכל מה שקשור למי שעומד מאחוריה – הוא מזיק. פרסום כזה של ה’ניו־יורק טיימס’, אפילו שייתכן שהוא משולל כל יסוד – יכול רק להזיק”.

במבט רחב יותר, יש החולקים על יתום. “יש כאן פרדוקס”, אומר אל”מ במיל’ ד”ר ערן לרמן, לשעבר סגן ראש המל”ל וכיום סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים. “כל מיני גורמים במערכת האזורית רוצים לדעת שישראל היא מדינה חסונה ואפקטיבית שאפשר לסמוך עליה, ושהיא מוכנה לעשות פעולות כדי להגן על עצמה ולקדם פעולות נגד אויב משותף. דיווחים מהסוג הזה רק מעצימים את האגדה על ישראל ויכולותיה. היו עוד דברים לאחרונה, כולל כמובן הארכיון באיראן, שמסמנים לאנשים שרוצים לדעת למה ישראל מסוגלת, שהיא מסוגלת די הרבה”.

מלבד התרומה של חשיפת פעולות כאלו לחיזוק האמון של פרטנרים שונים בישראל, יש כאן גם משחק דיפלומטי. “פעולות המב”מ הן גם איתות למדינה כמו רוסיה. זו אסטרטגיה של דיפלומטיה בגיבוי של כוח, שמאפשרת לנו להראות לרוסים ולסורים מה יקרה אם הם לא ימלאו את תפקידם בדיפלומטיה שנועדה להגן עלינו. הפעולות שאנחנו עושים הן גיבוי לטענה שלנו על היכולות”.

האם אסד עלול להגיב על הפעולות בשטחו? “אם אסד היה מחפש סיבות לתקוף אותנו, כבר הצטברו לו די הרבה”, אומר ד”ר לרמן. “אבל יש בקרבתו אנשים שעזרו לו לשרוד, ושיודעים להסביר לו בערבית טובה עם מבטא רוסי למה מבחינתו זה יהיה שקול להתאבדות, שלא הוא ולא הם מעוניינים בה”.

בעיני ד”ר לרמן, פעולות כאלה הן אמצעי להעברת מסרים רחבים יותר. “אפשר להגדיר את השימוש בכוח כמוזיקת רקע, שלכאורה רק מלווה אבל היא הכרחית כדי להעביר את המסרים לרוסים, לסורים ואפילו למצרים בהקשר העזתי. מסר לכל אלו שאנחנו רוצים לשכנע שאנחנו רציניים לחלוטין. זה בעיקר בא לומר שהמשך ההתבססות האיראנית יוביל לתוצאות קשות וחמורות. להמחשה של זה במעשים יש משמעות. לא שאנחנו פותרים את הבעיה באמצעים צבאיים, אלא משתמשים באמצעים צבאיים כדי לסמן את החשיבות של הנושא בעינינו וכדי להביא בסופו של דבר לתוצאה מדינית”.

פורסם ב-מקור ראשון 10.08.2018