בכל תרחיש אפשרי, חשוב שישראל תשמר בידיה מול הממשל והקונגרס את כל אמצעי ההשפעה האפשריים.
הן ארה”ב והן ישראל מיעטו עד כה להתייחס לתוכן שיחותיהם של יוסי כהן ומאיר בן שבת עם נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, וראשי הממשל בוושינגטון,[1] ובצדק. בלב הדיון בין שתי המדינות ניצב מידע רגיש ותמונת מודיעין שגובשה בשיתוף פעולה מתמשך באשר ליכולותיה ולכוונותיה של איראן. “אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין”. במגבלה זו, מה ניתן לומר על תוצאותיה של השליחות, שהתממשה בעיתוי קריטי ובהעדרו של השותף השלישי, הרמטכ”ל אביב כוכבי, שביטל את נסיעתו על רקע המתיחות מול חמאס?
מסריו של הממשל מצביעים באופן חד משמעי על כך שאין בכוונתו להרפות מן החתירה לחידוש “עסקת” הגרעין מ-2015. חלק מן המינויים לעמדות מפתח בדרג המקצועי הבכיר, כולל רוברט מאלי כמופקד על “תיק” המו”מ עם איראן, מצביעים גם הם על מחויבות לנתיב שהתוו שר החוץ דאז קרי ואנשי צוותו בקדנציה השנייה של אובמה. בה בעת, אין להקל ראש בעצם הנכונות להאזין במפורט למסר הישראלי. הנשיא ביידן שוחח גם עם יורש העצר של האמירויות, מוחמד בן זיד, ופקידים אמריקנים בכירים יצאו לסבב תדרוך במדינות האזור. יש יסוד להניח שאין הבדל מהותי בין עמדותיהן של מדינות אלו לבין עמדותיה של ישראל בסוגיה האיראנית.
על רקע זה, חשוב להצביע על כמה נקודות אחיזה למדיניות ישראל. שלב קשה ומורכב עדיין לפנינו, שבמהלכו ישאפו ישראל ושותפיה לדעה להחמיר ככל הניתן את הדרישות מאיראן, ולצמצם ככל האפשר את ההקלות בסנקציות. זאת כדי לשמר מנופי השפעה לשלב הבא שהנשיא ביידן מבקש לממש, הסכם “ארוך יותר וחזק יותר”. כמה מרכיבים בהידברות עם הממשל מקנים לישראל מעמד, לא כ”פוסק אחרון” אך כגורם משפיע.
- ראשית, הממשל טורח להדגיש שוב ושוב, בעקבות הביקור, כי הוא מחויב ללא סייגים לעיקרון שעל פיו זכותה של ישראל להגן על עצמה. גם הנשיא אישית מדגיש זאת, באמצעות דוברות הבית הלבן. ישראל, מצידה, מקפידה להבהיר כי לא תקבל על עצמה כל מגבלה על חופש הפעולה שלה, גם אם ארה”ב והמעצמות יחדשו את ההתחייבות הגלומה בהסכם מ-2015 שלא לבצע פעולות לפגיעה בפרויקט הגרעין האיראני. בין היתר, נכונות זו לפעולה היא אחד מעמודי התווך של השותפות עם מדינות אחרות באזור הנשענות במידת מה על יכולותיה של ישראל.
- שנית, ארה”ב מבינה (ככל הנראה) כי פעולותיה של ישראל משרתות את האינטרס האמריקני והעולמי בעיכוב תוכנית הגרעין, ונטרול מנופי הלחץ של איראן. זו קיוותה, באמצעות האצת ההעשרה והתנעת מרכיבים אחרים של פרויקט הגרעין, כולל המסלול הפלוטוגני, לסחוט ויתורים מרחיקי לכת, שאם לא כן “לא תהיה ברירה אלא לעצור אותה במלחמה”, שהמערב אינו רוצה בה. אולם מאורעות החודשים האחרונים מעידים שיש דרך שלישית בין כניעה לבין עימות חזיתי כולל.
- כל זאת על בסיס תובנה שקיבלה ביטוי במסריו של הממשל בעת האחרונה, בכל הרמות, שעל פיה אין הוא שוגה באשליות לגבי כוונותיה של איראן, או לגבי תפקידה ההרסני במערכת האזורית. הממשל גם אינו נחפז להסיר את הסנקציות ולתת אמון בכך שאיראן תעשה את חלקה. הוא דורש מנגנון שיוודא “ציות תמורת ציות”, וניכר כי עמדתו מטרידה את האיראנים. היא מטרידה גם את החוגים ה”פרוגרסיביים” בארה”ב הלהוטים לקעקע כל מרכיב ממורשתו של הממשל הקודם. נראה כי עד כמה שהדברים תלויים בביידן עצמו, היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבאן ושר החוץ אנטוני בלינקן, ארה”ב מתכוונת לעמוד על דרישות המינימום שלה בשיחות העקיפות המתנהלות בווינה. על פי תפיסה זו, השיבה להסכם הגרעין לא נועדה לבנות את איראן ככוח אזורי לגיטימי ו”אחראי”, השקפה שהיו לה למרבה הצער מהלכים בממשל אובמה, אלא לבלום באמצעים לא-צבאיים את “דהרתה” לנשק גרעיני. ישראל מציבה, והדין עימה, סימני שאלה לגבי סיכויי ההצלחה של מהלך כזה. אבל ניתן לומר, לפחות, שהדיון מתנהל על בסיס עמדה ערכית משותפת כלפי המשטר בטהראן ויעדיו, שיש לה עוגנים גם בעמדה של גורמי מפתח בקונגרס משני עברי המתרס הפוליטי.
- חשוב לא פחות: ישראל איננה מבודדת באזור כפי שהייתה (או לפחות הצטיירה) ב-2015. ראש המוסד והיועץ לביטחון לאומי מעורים היטב במהלכים שחיברו בין ישראל לגורמים נוספים באזור, לפני ואחרי “הסכמי אברהם”. במובן זה אין הם מדברים רק בשמה של ממשלת ישראל, וגם הניסיון להציגם כשליחי האינטרס האישי של ראש הממשלה במצוקתו הפוליטית אין לו יסוד במציאות. גם במערב יש גורמים שאינם נחפזים להיענות לתכתיבים איראניים, מה גם שמצבה הכלכלי של איראן, ערב בחירות לנשיאות, רחוק מלהיות מזהיר. יש אפוא תוחלת לדיון של ישראל ושל השותפות לעמדותיה מול ממשל ביידן על שימור, ולו חלקי, של מנופי הלחץ הנדרשים.
לצד כל אלה, יש מקום גם לדיון ראשוני על “ארגז הכלים” שיידרש לישראל כדי לעמוד על המשמר ולקיים את היכולת “להגן על עצמה בכוחות עצמה”. סוגיה זו בעיקרה צריכה להידון בין הדרגים הצבאיים הבכירים בשתי המדינות.
בכל תרחיש אפשרי, חשוב שישראל תשמר בידיה את כל אמצעי ההשפעה מול הממשל והקונגרס. אמצעים אלה כוללים הן את אלה הנובעים מכוחה הצבאי, מנכונותה להפעילו וממעמדה האזורי המתבסס והולך, והן את אלה המעוגנים בדינמיקה הפוליטית הפנים-אמריקנית, ובכלל זה עמדותיה והשפעתה של יהדות ארצות הברית. במערבולת הפוליטית שישראל מצויה בה, חשוב לתת את הדעת גם על שיקום ושימור של נכס אסטרטגי זה, שהייתה לו חשיבות מכרעת בכמה מנקודות המפנה בתולדות המדינה.
[1] דוברות הבית הלבן בחרה להתייחס רק לפגישה חטופה במהלך פגישתו של ראש המוסד עם היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבאן, שנועדה לגרסתם להביע תנחומים על אסון מירון. אך נראה כי התקיימה גם פגישת עבודה מלאה בנוכחות ראש ה-CIA, ביל ברנס.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים