נראה כי המלחמה באוקראינה עדיין רחוקה מסיומה. עבור ישראל, התמורות המתחוללות הן ברמה הבינלאומית והן בסביבה האזורית עקב המלחמה משפיעות באופן מרחיק לכת על כמה ממרכיבי היסוד של הביטחון הלאומי. העולם המערבי התעורר בחטף למציאות של איום צבאי, והאפשרות של עסקה נרחבת עם גרמניה בנושא ההגנה נגד טילים היא חלק ממגמה רחבה המעצימה את מעמדה של ישראל ככוח חשוב בתחומי התעשייה הביטחונית. נלווית לכך גם הבנה גוברת למניעיה של ישראל בסביבה רווית סיכונים. בתוך כך, התייצבותה של איראן לצד רוסיה מקלה על המלאכה בכל הקשור לאזהרה מפני שאיפותיה של טהרן, ואילו ההישגים האוקראיניים בשדה הקרב מחזקים את המחנה הפרו-מערבי, וישראל בכלל זה. כמו כן, היקף העלייה לארץ, מאוקראינה ומרוסיה גם יחד, גדל מאוד.
המלחמה באוקראינה כאירוע היסטורי מכונן
שבעה חודשים לאחר שהחלה, ניתן כבר לומר בוודאות כי מדובר במלחמה המשמעותית ביותר באירופה מאז 1945 ואירוע מעצב ברמה העולמית במבט לעתיד. היא מציבה שורה ארוכה של שאלות ואתגרים. מעבר לאובדן העצום בחיי אדם, לוחמים ואזרחים, וההיקף הבלתי נתפס של הנזק החומרי (הנאמד במאות מיליארדים, ויחייב שנים של מאמצי שיקום בבוא העת) היא מעמידה במבחן כמה מסוגיות היסוד של הסדר העולמי במאה ה-21:
- הפרדוקס הרוסי – קיים פער מחריף והולך, שסכנותיו בצידו, בין יומרותיה של מוסקבה למעמד ייחודי בזירה העולמית לבין יכולותיה בפועל. הפדרציה הרוסית היא אומנם מעצמה מן השורה הראשונה במרחביה הגאוגרפיים, בהיקף הכוח הגרעיני שלה, ובמידת מה, עדיין, כגורם מרכזי במשק האנרגיה העולמי. מנגד, מסתבר כי כוחה הצבאי הקונבנציונלי ויכולותיה הטכנולוגיות והמודיעיניות מרשימות פחות מכפי שמקובל היה להניח, ומכפי שוולדימיר פוטין ציפה כשיצא למערכה. במישור הכלכלי המובהק, מדובר במעצמה מן השורה השלישית: התל”ג הרוסי, עוד לפני נזקי המלחמה והסנקציות, היה קטן מזה של דרום קוריאה, וגדול רק פי ארבעה מזה של ישראל. כל זה רק מעצים את השלכותיו האפשריות של המשך הלחימה, ובתוך כך גם את החשיבות שמוסקבה מייחסת להישגים אסטרטגיים דוגמת אלה שעלה בידיה לממש בסוריה מאז 2015, היינו ניצול ההזדמנות שנוצרה עקב רתיעת המערב מלהתערב, וביסוס יוקרתה של רוסיה כמי שהצילה את משטר אסד מקריסה.
- התחדדות המבנה הדו-קוטבי – סין ורוסיה מציבות אתגר משותף, לפחות לכאורה, הן להגמוניה האסטרטגית האמריקנית והן לערכים שביסוד המערך המדיני המערבי. הן מתייצבות, אפוא, כנגד עקרונות היסוד הדמוקרטיים, שאותם ממשל ביידן בוחר להדגיש, בניגוד לקודמו, בין היתר כהנמקה לתמיכה רחבת ההיקף של ארה”ב והמערב בעמדתו של נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי. בין היתר, “ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה” – שאיראן הצטרפה אליו לאחרונה – מסתמן כפורום המגלם חלופה למערב, אם כי שותפות בו גם הודו ומדינות במרכז אסיה שאינן מעוניינות בהכרח להיגרר אחר פוטין. חשוב לציין שמדינות לא מעטות במה שמכונה “העולם השלישי” אינן שותפות לתחושות הזעם במערב נוכח הפלישה לאוקראינה, ונזהרות מפני זיהוי-יתר עם עמדות, והחלטות או”ם, אנטי-רוסיות.
- התעוררות התודעה הצבאית-ביטחונית במערב –עד לא מכבר יכול היה אינטלקטואל ישראלי בעל שם עולמי לטעון ששלוש הקללות עתיקות היומין של הקיום האנושי – רעב, מגפות ומלחמות – הן במידה גוברת והולכת נחלת העבר. אלא שהסתבר, למגינת ליבו, שהאפשרות של מלחמה הרסנית על אדמת אירופה היא ממשית, לא פחות מן המגפה של השנתיים שחלפו, ומן הרעב, שעל פי תחזיות קודרות, בין היתר של מקור מוערך כמו ה”אקונומיסט”, עלול לפקוד אזורי עולם גדולים עקב השיבוש בשרשראות האספקה. השלכותיה של תובנה זו הן דרמטיות, גם אם לא תמיד קל לתרגם אותן להכרעות פוליטיות ותקציביות. מעיד על כך הלך הרוח של ממשלת ה”רמזור” בגרמניה (סוציאליסטים, ירוקים וליברלים) שבמפנה חד, ביחס לעמדות שהרכב זה היה צפוי להחזיק בהן, מובילה כעת מהלך להגדלת תקציב ההגנה במאה מיליארד יורו, ולהגעה, בטווח השנים הקרובות, ליעד ההיסטורי של נאט”ו (שדווקא טראמפ התעקש עליו!) של שני אחוזים מן התל”ג לצורכי ביטחון. גרמניה אינה היחידה שהגיעה למסקנות אלה. הצטרפות שוודיה ופינלנד לנאט”ו, כמו גם ההיקף העצום של הסיוע הצבאי האמריקני והאירופי לאוקראינה, הם תסמינים לשינוי תודעתי עמוק, גם אם לחימה בפועל לצד האוקראינים אינה עומדת על הפרק, נוכח האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני כנגד כל מדינה שתיטול חלק ישיר בלחימה.
- טלטלה בשוק האנרגיה –במקום ההערכות האופטימיות שלפיהן צפוי בעשורים הקרובים מעבר סדור לשימוש באנרגיות מתחדשות, שהוזלו מאוד עקב התקדמות טכנולוגית, באו כעת בעקבות המלחמה, הסנקציות ותגובת הנגד הרוסית בכל הנוגע לאספקת הגז חששות, או אף חרדות, מפני “חורף קר” באירופה, ומחסור עולמי שיזניק את מחירי האנרגיה וגם את האינפלציה. גם אם מדובר, לא אחת, בהפרזות מגמתיות שאינטרסים ספציפיים עומדים מאחוריהן, שהרי המלחמה נמשכת אך מחירי הנפט שבו וירדו, עומדת בעינה הקביעה שבטווח השנים הקרובות, לפחות, אין מנוס משיבה להישענות על גז טבעי ומקורות אנרגיה פוסיליים אחרים, ועל כורים גרעיניים.
העצמת מרכיבים במשוואת הביטחון הלאומי של ישראל
לכל אחת מן המגמות שתוארו לעיל יש השלכות ישירות, חלקן ארוכות טווח, על ישראל ועל מעמדה העולמי והאזורי. לצד היבטיו הטרגיים של המשבר ורגשי ההזדהות שהעֲמידה האוקראינית ודמותו של זלנסקי מעוררים בישראל, גם אם יש מי שתוהה על שיקול דעתו בגישתו הלעומתית מול פוטין, כמעט בכל ההיבטים העצים המשבר מרכיבים של משוואת הביטחון הלאומי של ישראל, וחיזק את מעמדה בזירה הבינלאומית.
העלייה
מרכיב שאי אפשר להפריז בחשיבותו, בראייה לאומית וציונית, גלום בגידול ניכר בהיקף העלייה לישראל, נוכח המצוקה הקיצונית בשתי המדינות הלוחמות. מספרים ניכרים עלו מאז סוף פברואר 2022 הן מאוקראינה, שמיליונים מתושביה הפכו לפליטים אבל ליהודים מקרבם יש בית לבוא אליו, והן מרוסיה, נוכח ההידרדרות המהירה במצב הפוליטי-פנימי והכלכלי וההכרזה על גיוס חלקי של כוחות מילואים. ייתכן שגם על רקע זה בחרו השלטונות במוסקבה להתאנות לנציגות הסוכנות ברחבי רוסיה. על פי נתוני משרד העלייה והקליטה נרשמה בחמשת חודשי המלחמה הראשונים הגעתם של למעלה מ-12 אלף עולים מאוקראינה וכמעט 19 אלף מרוסיה, גידול של יותר מפי ארבעה בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2021. לכך יש להוסיף גם את תרומתם של פליטים שאינם זכאי חוק השבות אך נקלטו בישראל כמחווה הומניטרית. גם אם החובה הציונית בנסיבות אלה שורשה בערכי יסוד, לא באינטרסים קונקרטיים, הרי שניסיון העבר מלמד שכל ביסוס דמוגרפי נוסף של הציבור היהודי בישראל הוא גם בעל חשיבות אסטרטגית עבור המשק הלאומי לטווח הארוך.
הממד הדיפלומטי
המלחמה יצרה (אומנם רק בשלביה הראשונים) הזדמנות חריגה וחסרת תקדים לראש ממשלת ישראל דאז, נפתלי בנט, להתייצב כמתווך, או לפחות כמעביר מסרים, באירוע שניצב במוקד תשומת הלב העולמית. במובן מסוים היה בכך משום מוצא חלקי מן הדילמה הנובעת מן הצורך לקיים אפיק הידברות עם רוסיה, בשל רגישות המצב בסוריה והתעצמות הפעילות הישראלית במסגרת “המערכה שבין המלחמות”, ובה בעת לסייע לאוקראינה בניסיונותיה, באותו שלב, להגיע להידברות עם פוטין. מניעיה של ישראל ושיקול דעתה זכו למידה של הבנה הן בוושינגטון והן במוסקבה, גם אם זלנסקי נתן ביטוי לביקורתו על כך שישראל נמנעת מלספק לארצו נשק ומסתפקת באמצעי הגנה, כמו קסדות, ובסיוע הומניטרי.
חלון ההזדמנויות לתיווך, ולהתמקמות מדינית המקובלת על שני הצדדים, נסגר מאז, ולאו דווקא בשל הבדלי הנימה, והיו כאלה, בין בנט לבין מחליפו בראשות הממשלה, יאיר לפיד. אין לישראל, בנסיבות שנוצרו, אפשרות ללכת בנתיב של אי-הזדהות כאשר עמדת ארה”ב והמערב היא של גיבוי חד-משמעי לאוקראינה במאבקה, וכפי שיודגש להלן העיצוב הדו-קוטבי של המערכת הבינלאומית יש בו גם יתרונות לישראל, כל עוד היא ממשיכה להיתפס כשייכת למערב.
יתרה מזאת: לא רק אפיקי מגע אישיים ודיפלומטיה ידידותית מול מוסקבה הם שאפשרו את קיום הסדרי ה-deconfliction עם הנוכחות הרוסית בשמי סוריה, אלא גם, ובעיקר, היכרותם רבת השנים של הרוסים עם יכולותיו של חיל האוויר הישראלי והבנתם את התוצאות האפשריות של עימות רחב היקף גם לגבי עתידו של משטר אסד, לנוכח השקעתם הרבה כל כך בהישרדותו. לגופו של עניין, ההסדרים, ואפיק התקשורת בין מטה חיל האוויר לבין הבסיס הרוסי בחמיימים, החזיקו מעמד גם כאשר המתח המדיני התחדד וישראל הצטרפה לביקורת על ההתנהלות הרוסית במלחמה.
עם זאת, אין סיבה לבחון “מתי ייקרע החבל” מול רוסיה, וראוי להמשיך לנהוג זהירות בכל הנוגע לאספקת אמל”ח לאוקראינה, מה גם שארה”ב ובעלות בריתה בנאט”ו הן שלקחו על עצמן את הנטל, בהיקף שכבר עלה על 15 מיליארד דולר מאז פרוץ המלחמה.
הייצוא הביטחוני ושיתופי פעולה צבאיים
בתוך כך, המסד התעשייתי-ביטחוני, שגם הוא מרכיב חשוב במשק המשאבים האסטרטגיים של ישראל, מושפע גם הוא באורח דרמטי עקב המלחמה. הוא מתעצם באורח חסר תקדים בשל ההחרפה בתפיסת האיום במערב. התעשיות הביטחוניות של ישראל, המעלות תרומה שאין לה תחליף הן לכלכלה הלאומית והן ליכולתו של צה”ל לשמר את יתרונו האיכותי, נמצאות בנקודת פריצה לשווקים שכמעט לא היה ניתן להעלותה על הדעת לפני פרוץ הקרבות. האפשרות שנדונה בביקור של ראש הממשלה לפיד בברלין של עסקה עם גרמניה למכירת טילי “חץ 3” נגד טילים, בשווי של למעלה משני מיליארד דולר, היא רק חלק ממהלכים נרחבים הצפויים להביא את היקף הייצוא הביטחוני הישראלי לכ-15 מיליארד דולר בשנה.
מעבר לביסוס הכלכלי החשוב, וגם זה מקור עוצמה, בתקופה שבה ישראל ממילא נמצאת בתנופת צמיחה, תעסוקה מלאה ועודף הכנסה ממיסים, יש לקשרי הרכש הביטחוני גם משקל מדיני. הוא אומנם לא תמיד מכריע; למרות שיתוף הפעולה הצבאי המעמיק עם ישראל חלפו שנים לא מעטות עד שהודו שינתה באופן חלקי את דפוסי הצבעתה נגד ישראל באו”ם. עם זאת, פנייתן של כמה ממדינות אירופה לרכש טכנולוגיות מתקדמות יוצרת הזדמנות להשפיע על יחסן הכולל לישראל, ולנטרל את ההטיה הפרו-פלסטינית המקובעת של מדיניות החוץ האירופית.
ברקע ניצבת השפעה נוספת – מוחשית פחות, אך עדיין חשובה – של המלחמה באוקראינה על מעמדה של ישראל: אירועים ביטחוניים מטלטלים, כמו 9/11, גל הטרור באירופה שבא לאחר מכן, וכעת המלחמה באוקראינה, יש בהם כדי לחולל מידה של הבנה הן למצוקות שבפניהן ישראל ניצבת, והן לדרכים שבהן היא בוחרת להתמודד מולן.מונחים שליליים כמו “מיליטריזם” ומושג ה-securitization (הטענה כי מדינות כמו ישראל נוטות לראות כל נושא כ”ביטחוני וחסוי”, ולהשתמש בכך להצדקת עוולות) נדחקים הצידה לטובת השיח הביטחוני והמודיעיני, שבו יש לישראל משקל החורג מממדיה הדמוגרפיים והגאוגרפיים.
הביקוש לאנרגיה
העלייה התלולה במחירי הנפט והגז, והחרדות מפני חורף קר באירופה, השפיעו באופן כמעט מיידי על מעמדה של ישראל כיצואנית אנרגיה (אומנם מן השורה השלישית).התעורר מחדש הדיון, שנראה היה שכבר הוכרע לשלילה, באשר לכדאיותו הכלכלית לאורך זמן של צינור ה-East Med, ועלו על הפרק גם דרכים אחרות לאספקת גז לאירופה, בדגש על פתרונות קיימים כמו מתקני ההנזלה במצרים. ההסכם הישראלי-אירופי-מצרי, גם אם הדיונים לקראתו החלו לפני פרוץ המלחמה, הוא מסימני הזמן.
הציפיות להכנסות משמעותיות מייצוא גז (ונפט?) חוללו גם דינמיקה חדשה המשרתת את האינטרס הישראלי בדיון הפנים-לבנוני על פיתוח משאבי האנרגיה במים הכלכליים במזרח הים התיכון, מה שיצריך הסדר פשרה עם ישראל בתיווך אמריקני. להצעה ישראלית נדיבה יש יתרון כפול. היא עשויה להקל על השגת הסכם, שיפגע מאוד בלגיטימיות של עימות עתידי עם ישראל, שכן הסלמה תבריח משקיעים ותמנע את מימוש הפוטנציאל בעידן שבו לבנון ניצבת על סף תהום כלכלית. היא גם מציבה בפני חיזבאללה אתגר לעצם ההצדקה לקיומו. אם ישראל איננה שוחרת את רעתו של העם הלבנוני – איזו הצדקה יש לקיומה של מיליציה חמושה המתיימרת “להגן” על לבנון? האפשרות שדווקא בשל כך יבחר חסן נצראללה בנתיב של עימות עדיין עומדת על הפרק, אך נכונותה של ההנהגה הלבנונית, כולל הנשיא מישל עון, המזוהה עם “מחנה ה-8 במרס” הכולל את חיזבאללה, להתקדם במו”מ מול השליח עמוס הוכשטיין מעידה על רוחות חדשות המנשבות בלבנון.
המלחמה באוקראינה וסוגיית הגרעין האיראני
תמונת המצב מורכבת יותר בכל הנוגע להשלכות המלחמה על סוגיית הגרעין האיראני ועל כישלונם, עד כה, של המאמצים האמריקניים והאירופיים להגיע להסכמות שתאפשרנה שיבה ל-JCPoA של 2015. יש יסוד להניח כי ההנהגה האיראנית בוחנת את לקחי המלחמה גם בהיבט של יתרונות האחיזה בנשק גרעיני, שרוסיה השתמשה בה ללא היסוס כדי להרתיע את המערב מלהתערב במישרין בלחימה, מול המחיר שאוקראינה משלמת על כך שוויתרה, בהסכם בודפשט ב-1994, על הנשק הגרעיני שהיה מוצב בשטחה בעידן הסובייטי. המשמעות עבור איראן ומדינות אחרות באזור היא ברורה, וייתכן שהיא הניצבת ביסוד תרגילי ההתחמקות של טהרן שנועדו להותיר את הדרך פתוחה להתחמשות גרעינית בטווח השנים הקרובות.
בתוך כך באירופה, ובמיוחד בצרפת, אך גם בעיני הצוות המוביל בממשל ביידן, נראה היה שמשבר האנרגיה שחוללה המלחמה יוצר עבור המערב אינטרס דוחק להגיע בהקדם להסדר, כך שהנפט האיראני יחזור לשווקים ויסייע במניעת מחסור ובהורדת מחירים. מדובר בחשבון קצר רואי ביותר, שהרי איראן כמעצמה אזורית הנשענת על הרתעה גרעינית עלולה בעתיד הלא-רחוק לקעקע את יסודותיו של הסדר הקיים במשק האנרגיה, ולהכתיב את הכללים לשכנותיה במפרץ ובים הכספי. אך כאשר מחאה ציבורית בדבר “חמישה דולר לגלון בנזין” צברה תאוצה בארה”ב, השלכותיה הפוליטיות השפיעו על סדר העדיפויות של הממשל. איראן, מצידה, זיהתה את נקודת התורפה ופעלה למנף אותה לתועלתה במשא ומתן.
מנגד, ובנקודה זו יש משקל למסרים הישראליים, למידע המודיעיני ולמערכה התודעתית, הלחימה המתמשכת גם תרמה להעמקת הזיקה בין המשטר באיראן לבין רוסיה (וסין), זיקה העשויה להגדיר מחדש גם את יחסו של המערב לסוגיה האיראנית בכללותה. כבר עתה ניתן לקבוע שהתפוגגו האשליות שנלוו, לפחות אצל חלק מאנשי ממשל אובמה, להסכם המקורי ב-2015 על מגמת שינוי באיראן. הנשיא הוא ראיסי, “הקצב מטהרן”, ולא רוחאני, שנתפס כרפורמיסט. ההתקפות על מדינות המפרץ ממחישות את כוונותיו של המשטר. שנים של חתרנות איראנית ושל טרור, גם מעבר לגבולות האזור, הותירו חותם ביחסה של וושינגטון, ובייחוד של הממסד הביטחוני האמריקני, כלפי איראן, וספציפית כלפי משמרות המהפכה, שביידן החליט כי לא יוסרו מרשימת הטרור.
לכך מתווספת כעת, בהקשר של מערך עולמי מקוטב כפי שתואר לעיל, גם ההזדהות המובהקת של איראן עם הצד הרוסי במלחמה. בראשית הדרך נשמעו בטהרן גם קולות אחרים, מה גם שרוסיה, עקב לחץ הסנקציות, פעלה לדחוק את רגלי איראן משוק האנרגיה הסיני. אולם מה שהכריע את הכף היה השיקול האידאולוגי. בהנחייתו של המנהיג, עלי ח’מנאי, וברוח עמדתו האנטי-אמריקנית החריפה המנוגדת באורח גורף למערב ולערכיו, בחרה איראן לא רק לתמוך ברוסיה, אלא אף לספק לה אמל”ח – מל”טים תוקפים – שיש לו השלכות על מאזן הכוחות בשדה הקרב. עבור איראן זו גם הזדמנות להתהדר בהישגיה הטכנולוגיים, אם כי נפוצו גם שמועות על איכותם הירודה של המל”טים, אך בעיקר זהו מנוף אסטרטגי הקושר את גורלה עם הכוחות המתייצבים נגד ארה”ב.
אם תשכיל ישראל לפעול נכון מול הממשל, הקונגרס ומקבלי ההחלטות במדינות המפתח באירופה – אולאף שולץ, עמנואל מאקרון וליז טראס – יש להכרעה איראנית זו משמעות מרחיקת לכת. בוושינגטון ובבירות אירופה היו מי שראו בסוגיית הגרעין האיראני מטרד שולי שיש לפתור אותו בהקדם כדי להתפנות לעיסוק בסוגיות החשובות באמת – האיום הרוסי, ובעיקר האתגר הסיני. אלא שאם איראן רואה עצמה כשייכת, למרות מתחים לא מעטים ואינטרסים סותרים, למחנה האנטי-מערבי המתגבש בצל המלחמה, יש לכך השלכות על הדרך שבה צריכה עסקת הגרעין להתפרש: לא כהישג מדיני לדיפלומטיה האמריקנית, אלא כסממן של חולשה מול שחקן עוין.
אם אכן אפסו הסיכויים לפריצת דרך לפני הבחירות לקונגרס (8 בנובמבר 2022), פירוש הדבר הוא שהיבט זה של ההתנהלות האיראנית יזכה לליבון פוליטי וציבורי בזירה האמריקנית. גם מבלי להתעמת עם הממשל, ישראל יכולה וצריכה לחדד את המסר. עסקת גרעין גרועה עם איראן איננה מחיר שיש לשלם כדי לפנות את הדרך למאמץ העיקרי מול רוסיה וסין, אלא היא בחזקת “מטען צד” שיש בו כדי לפגוע פגיעה ניכרת, לאורך זמן, באינטרסים של המערב מול יריביו. הזדמנות לאיראן לחלוש על צומתי ההכרעה באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, בצל איום גרעיני ותוך כדי פעילות חתרנית נרחבת המוזנת בכספי ייצוא האנרגיה, תיתן לסין ולרוסיה מנוף השפעה מרחיק לכת.
ניהול סיכונים
מטבע הדברים, עמדה ישראלית הממוקדת באיום האיראני, ובהשלכות הזיקה האיראנית לרוסיה, פירושה גם החרפה נוספת ביחסים עם פוטין, אך נראה שבכל מקרה אין מכך מנוס. בנוסף לציפיותיהם של ממשל ביידן ומנהיגי המערב, יש לתת את הדעת גם על הלכי הרוח בקרב יהדות ארה”ב, שרובה ככולה מגלה הזדהות עם המאבק האוקראיני, למרות עברה ההיסטורי של הלאומיות האוקראינית, שאינו מרנין. כך, למשל, בחר הוועד היהודי האמריקני לצבוע את הלוגו שלו בצבעי הדגל האוקראיני כאות הזדהות. ניתן לשמוע בקרב ידידי ישראל משני עברי המתרס הפוליטי בארה”ב ביקורת, אומנם מדודה, על העמדה הישראלית ה”פושרת” כלפי ההתנהלות הרוסית. יש “סיכון מוסרי” בהתייחסות ישראלית שתקל ראש במעשים מסוג אלה שנחשפו תחילה בבוצ’ה, וכעת באיזיום.
בה בעת, מדיניות מושכלת של ניהול סיכונים מחייבת, כאמור לעיל, לנהוג זהירות בכל הנוגע לאספקת אמל”ח התקפי לאוקראינה. נדרש גם מאמץ מתמשך לקיים אפיקי מגע עם מוסקבה, למרות הכול, וראוי להזכיר כי גם מעצמות המערב שומרות על ערוצי קשר. בזירה הסורית, שבה הפעילות הישראלית רק הולכת ומתעצמת, המסר לרוסים צריך להיות ברור: לא מדובר בסנטימנטים אלא בחשבון קר. לא לנו ולא להם יש אינטרס בחיכוך. מצידם, ייטיבו לעשות אם ירסנו את אלו בשורות משטר אסד המחפשים הזדמנות להיפרע מישראל על הפגיעה בשדות התעופה בדמשק ובחלב ועל האבדות המצטברות בצד הסורי. יכולותיה הצבאיות של ישראל מוכרות היטב לדור קודם של אנשי צבא רוסיים, ומכאן התובנה, העומדת בעינה מאז 2015, שעדיף להניח לישראל לפעול נגד איראן בשטח סוריה מאשר להגיע למצב של עימות כולל בין המשטר הסורי לבין צה”ל. יש דרכים להמשיך ולתחזק תובנה זו, במגעים ישירים ובמסרים עקיפים, וגם להותיר פתח לשיקום היחסים “ביום שאחרי”.
בשורה התחתונה, המציאות הגלובלית והאזורית שיצרה המלחמה מחזקת את ישראל ותורמת לביסוס מעמדה הבינלאומי והאזורי. ההימור האיראני על הידוק הזיקה לרוסיה עשוי להתברר כמקח טעות, ובכל מקרה, פותח בפני ישראל אפשרויות במערכה המדינית וההסברתית. עם זאת, כרוכים במצב שנוצר גם סיכונים, בראש ובראשונה עקב חוסר היכולת לחזות מה תהיינה תגובותיו של פוטין אם ייקלע למצוקה אסטרטגית.
תמונה: IMAGO / NurPhoto
- בניית אתרים