ד”ר יוסי מנשרוף: מחליפו יזדקק לתקופת הסתגלות כדי להיכנס לנעליו.
מקור ראשון, 10.01.2020
מיליוני בני אדם ליוו השבוע את ארונו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה שחוסל בידי האמריקנים. במסע שנמשך על פני שבוע ימים כמעט, והתפתל על פני מאות קילומטרים, הניפו הצועדים בשיירות את דגלי איראן לצד דגלים אדומים המורים על שאיפה לנקמת דם. תמונותיו של סולימאני, “השהיד הטהור” כפי שכונה בפי בכירי המשטר, נישאו אל־על. על מגדל החירות בכיכר אזאדי שבטהרן, המסמל את שער הכניסה אל העיר, הוקרן דיוקנו של המת. ההמונים לבושי השחורים קראו “מוות מוות לאמריקה, מוות מוות לישראל”. בתקשורת האיראנית דווח על כחמישים הרוגים שנדרסו למוות בשל הצפיפות והדוחק הרב.
מאז הלווייתו של מחולל המהפכה האסלאמית רוח’אללה חומייני, שמת בשנת 1989, לא נראתה באיראן הלוויה עתירת משתתפים כזו. המסע החל בעיר נג’ף שבעיראק, המקודשת לאסלאם השיעי, עבר דרך כמה ערים באיראן, שבחלקן התקיימו רק לפני חודש הפגנות נגד המשטר, והתכנס לעצרת מרכזית בטהרן. באירוע הזה השתתף המנהיג העליון עלי חמינאי, שנשא תפילה על האדם שהיה קרוב אליו כל־כך. בעיצומם של הדברים פרץ חמינאי בבכי, וההמונים הצטרפו אליו. מסע ההלוויה הראוותני הסתיים בכרמאן, עיר הולדתו של סולימאני. שם הוא החל את הקריירה שלו כפקיד שמארגן הפגנות נגד משטר השאה, ושם נקבר.
לצד גופתו של המפקד הנערץ וטרוריסט־העל נטמנו גם הטבעת האדומה שנהג לענוד בקביעות, ושעל פי הפרסומים שימשה לווידוא זהותו לאחר החיסול; גלימה של המנהיג העליון חמינאי, ושני מכתבי המלצה, חתומים בידי חמינאי ומזכ”ל חיזבאללה חסן נסראללה, בדבר סגולותיו ומעשיו הטובים של סולימאני, שבגינן הוא זכאי להיכנס באופן מיידי לגן העדן של השהידים.
בתקשורת האיראנית הוגדר סולימאני כאישיות השלישית בחשיבותה בהיסטוריה של המהפכה האסלאמית, אחרי המייסד חומייני והמנהיג הנוכחי חמינאי. בעיני תומכי המשטר הוא נתפס כסוג של אל עוד בחייו, על אחת כמה וכמה לאחר מותו. כדי לבטא את מעמדו הרם הומצאה בשבילו דרגה חדשה לאחר מותו, גבוהה מזו של הרמטכ”ל האיראני. בעיתונות בשפה הפרסית פורסמו איורים המציגים אותו מתקבל בשמיים על ידי האימאם עלי, בן דודו של מוחמד והדמות המקודשת ביותר באסלאם השיעי אחרי הנביא.
“המשטר טיפח את סולימאני כדמות של גיבור לאומי, מי שמגן על איראן מפני השתלטות אמריקנית כמו בימי השאה, ושומר על האינטרסים של הרפובליקה האסלאמית”, מסביר ד”ר יוסי מנשרוף, חוקר איראן ומליציות שיעיות במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון ובמרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה. “בעיניהם הוא האדם שהבטיח את הדבר הבסיסי ביותר, שעליו צריך לשמור גם במחיר של חרפה כלכלית: עצמאות לאומית. מ־2013 אפשר היה לראות את הדמות שלו בכל מקום. הוא הגיע ללבנון, לעיראק ולסוריה, הופיע כמעט בכל יום במקומות ציבוריים ולא ממש שמר על עצמו. הוא לא האמין שהאמריקנים יחסלו אותו, בטח לא עכשיו. הלך הרוח הזה התבטא גם בדבריו של מפקד חיל האוויר האיראני בנובמבר האחרון, שאמר ‘נכנסנו למרחב החסינות’. הוא הסביר שאיראן לא תותקף בשנת הבחירות של טראמפ, שלא ירצה לבצע בתקופה כזו מהלכים התקפיים מול איראן. התברר שהוא טעה”.
קאסם סולימאני נולד בכפר קטן במחוז כרמאן, כבן למשפחת חקלאים. היו לו חמש אחיות, וכן אח ששירת כמנהל הכללי של בתי הסוהר בטהרן ונאשם לימים בידי האמריקנים בהתעללות באסירים. סולימאני שירת יותר מעשרים שנה כמפקד כוח קודס. הוא היה מפקד שטח, שאהב לחוש את האנשים מקרוב. כישרונו ביצירת קשרים והובלת לוחמים, וכן שליטתו בשפה הערבית, סייעו לו להקים ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון. הוא היה חובב ספורט וכושר, והיה בעל חגורה שחורה בקראטה. בהתחשב במקצוע שבחר, קשה להאמין שהוא עצמו חשב שיגיע לגיל המופלג 62.
לאחר מותו הפך מעונו של סולימאני בטהרן למוקד עלייה לרגל. בדומה לבתו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה שחוסל על ידי ישראל ב־2008, נבחרה כעת זינב, בתו של סולימאני, לשמש דוברת המשפחה. הצעירה האלמונית בת ה־29 הפכה לכוכבת. “מי ינקום את מות אבי?” שאלה את המנהיג העליון חמינאי בבואו לביקור תנחומים. “כולנו”, הוא השיב לה.
בנאום שנשאה בטלוויזיה האיראנית הממלכתית, אמרה זינב כי “שמו של אבי יעיר את חזית ההתנגדות ויביא לאמריקה ולציונים ימים אפלים”. בריאיון לרשת אל־מנאר פנתה למנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, האיש שלדבריה יכול ליישם את נקמת הדם המתבקשת. “אני יודעת שהדוד היקר חסן נסראללה ינקום את דמו של אבי. העולם צריך להבין שמות אבי לא ישבור אותנו, וארה”ב צריכה לדעת שדמו לא נשפך לשווא”.
הטלוויזיה האיראנית הכריזה על פרס בסך 80 מיליון דולר למי שיביא את ראשו של דונלד טראמפ. הבת זינב כינתה את נשיא ארה”ב “המלוכלך”, והכריזה כי “הוא יודע שהפשע שביצע לא ימחק את זכרו של אבי, ומותו יעורר השראה לאחרים. לא יכולתָ להתמודד עם אבי פנים אל פנים, ולכן החלטת לירות עליו טילים”.
הלוויית הענק של סולימאני לא הייתה מפגן ספונטני של אבל והוקרה למפקד הנערץ, אלא אירוע שהופק ותוזמר במידה רבה על ידי השלטונות, למטרה ברורה. “היה פה ניסיון לנצל את מותו של סולימאני כדי להראות מעין מפגן כוח של המשטר”, אומר רן עמרני, מנהל ‘רדיו רן’ בפרסית. “הם הביאו אוטובוסים והסעות, וקראו לאנשים לבוא לכבד את סולימאני כדי שכל העולם יראה שבאיראן העם עם השלטון”, מתאר עמרני, העוקב אחר ההתרחשויות בארץ הולדתו ומשוחח עם אזרחיה. “אבל המציאות שונה. רוב העם סובל ממצב כלכלי גרוע, אנשים חיים על הקצה ונמאס להם מהשלטון הנוכחי. רק לפני חודש היו קולות של המונים שרוצים להפיל את השלטון והתקיימו הפגנות בכמה ערים באיראן. אפילו מפקדים במשטרה האיראנית קראו קריאות בגנותו של חמינאי ובעד מהפכה”.
עמרני איננו מתרשם ממספר המשתתפים בהלוויית סולימאני. “צריך להבין, באיראן חיים היום 80 מיליון איש. גם אם היו באירועי ההלוויה מיליון או שניים, זה אחוז אפסי מהסך הכללי”, הוא מציין, ומציע לי לצפות בסרטוני ההפגנות נגד המשטר בשנת 2009 (“המחאה הירוקה”), ואלה שהתקיימו בדצמבר האחרון. “היו שם הרבה יותר אנשים מבהלוויה של סולימאני”, הוא אומר.
אזרחים איראנים ששוחחו עם עמרני והתכתבו איתו הביעו את שמחתם לאחר מותו של סולימאני, וביטאו את זעמם על האיש שהיה שותף להרג מאות איראנים רק לפני חודש. עם זאת, עמרני מספר גם על התכתבות מסוג אחר, שקיים עם איש משמרות המהפכה. “הוא האשים את ישראל בחיסולו של סולימאני, והבטיח לנקום את דמו. השיחה הייתה מלאה בביטויים אנטישמיים, ובטענות שהיהודים עומדים מאחורי כל דבר רע שקורה בעולם. אמרתי לו שסולימאני לקח את המשאבים של העם האיראני ורוקן אותם לטובת טרור. הוא ענה שסולימאני היה מגן המולדת, ובלעדיו ישראל הייתה מגיעה לגבול איראן ומממשת את שאיפותיה להקים את המדינה היהודית הגדולה שמשתרעת מהנילוס ועד נהר הפרת. זה הראש שלהם, ככה מלמדים אותם, זו שטיפת המוח שהשלטון מחדיר בהם”.
במסע הקבורה ובבית האבלים נראו לצד המנהיג העליון חמינאי גם סגן מזכ”ל חיזבאללה נעים קאסם, וראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה. דגלי הארגונים השונים שהתנוססו שם – הירוקים של חמאס, האדומים של הג’יהאד האסלאמי והצהובים של חיזבאללה – צדו את עיניו של מנשה אמיר, מומחה לאיראן שניהל בעבר את שידורי קול ישראל בפרסית ואת אתר משרד החוץ בפרסית. “הדגלים של הארגונים האלה ממחישים לכולם שהמשטר הנוכחי באיראן לא מייצג את אזרחי איראן”, הוא אומר. “זה משטר דתי שיעי שמקריב את האינטרסים של המדינה כדי לממש את האידאולוגיה הדתית שלו – החזרת הח’ליפות האסלאמית, הפעם בהנהגה שיעית.
“האזרחים מביעים את הכעס הזה בדרכים רבות, ולכן המשטר השתמש באסטרטגיה ותיקה שלו – להפוך כישלון צורב לניצחון תעמולתי גדול. ארה”ב הצליחה לעשות משהו יוצא מהכלל, היא השפילה את איראן בחיסול האדם הבכיר ביותר מבחינה צבאית. התגובה האיראנית הייתה הלוויה שהחלה בעיראק ועברה דרך חמש ערים באיראן, כדי ליצור אחדות שיעית. מפגן הכוח של מסע הלוויה נועד לנטרל את ההישג הצבאי והמודיעיני של ארה”ב ולהראות לאמריקנים, ‘אתם רציתם להשפיל אותנו, אנחנו נשתמש בחיסול כמנוף לחיזוק המשטר האיראני'”.
לא רק מסע ההלוויה ההמוני אלא גם תגובתה הצבאית של איראן לחיסול, לפחות נכון למועד כתיבת השורות, נועדה בעיקרה לצרכים תעמולתיים, וכן כדי לרצות את משפחת סולימאני ואת ההמונים הזועמים. תחת הקוד “מבצע השהיד סולימאני” שיגרה איראן בלילה שבין שלישי לרביעי טילים לעבר בסיסים אמריקניים בעיראק. בכלי התקשורת האיראניים מיהרו לדווח על מתקפה חסרת תקדים, שכללה עשרות טילים והביאה להרג 80 חיילים אמריקנים. בניגוד לדיווחים המופרזים הללו, הפנטגון הודיע על כ־15 טילים, שרובם החטיאו את מטרתם, ועל אפס נפגעים.
ובכן, מצג השווא שיצרו תצלומי ההמונים המלווים בערי איראן את ארונו של סולימאני, מנוגדים למציאות בשטח, שבה תמיכת העם במשטר האייתוללות מצויה בנסיגה משמעותית. “למרות הצנזורה והגבלת השיח התקשורתי במדינה, ישנה ביקורת גדולה על המשטר הנוכחי בכלל ועל סולימאני בפרט”, אומר ד”ר מנשרוף. “סולימאני קיבל תקציבי ענק כדי להשאיר את בשאר אל־אסד בשלטון. הוא העביר אמצעי לחימה ומשכורות לאנשי כוח קודס, לפעילי הבסיג’ שהם כוח סמי־צבאי, ואפילו לשוטרים איראנים ששוגרו לסוריה. האזרח הקטן, שאיבד את תחושת ההתגייסות למהפכה האסלאמית, שואל את עצמו מדוע ארצו צריכה להשקיע מיליארדים בסוריה ובעיראק. הוא מרגיש שהוא משלם פעמיים – גם את הוצאות הענק על המלחמות המיותרות ברחבי האזור, וגם את מחיר הסנקציות האמריקניות. הרבה אנשים מעוניינים להביא את השאלה הזו לדיון, אבל המשטר בולם אותם בכל הדרכים. פרופסור מאוניברסיטת טהרן העז לתהות על התמיכה הכלכלית בפלסטינים, ושאל למה איראן רוצה להשמיד את ישראל שאין לה איתה בכלל גבול; ראש עיריית טהרן לשעבר מתח ביקורת על הסיוע לאסד, ונכנס לכלא. ביקורת פומבית על סולימאני יכולה להסתיים היום במוות”.
אלינור רחימי, צעירה ישראלית המפעילה את דף הפייסבוק “מילה פרסית ביום”, מרבה גם היא לשוחח עם תושבי איראן ברשתות החברתיות. גם היא מדווחת על ביטויי שמחה בעקבות חיסולו של סולימאני, והבעת תקווה לשינוי שלטוני באיראן. “האיראנים שאני משוחחת איתם מאושרים מאוד”, היא מספרת. “הם מביעים אהבה ואהדה לטראמפ וגם כלפי ישראל, וממש שמחים שסולימאני חוסל. העליתי בפייסבוק אפילו תמונה של גרפיטי שכתבו בו ‘טראמפ, סחתיין עליך’.
“מבחינת האיראנים, חיסולו של סולימאני הוא עוד שלב בדרך להפיכה השלטונית באיראן. התקווה היא שבלעדיו אולי תהיה התפוררות מהירה יותר של משמרות המהפכה והצבא, שנמצאים כעת לצד המשטר אבל יעזבו את השלטון המושחת ויעברו לייצג את רוב העם. רק במקרה כזה, האפשרות של הפיכה עשויה באמת להתממש. אף שהמתנגדים למשטר יוצאים לרחובות במיליונים ושורפים בנקים ותמונות של חמינאי תוך כדי סכנת חיים ממשית, הם לא מצליחים להפיל את השלטון בגלל הכוחניות של המשטר שלסולימאני היה בה חלק מרכזי”.
מנשה אמיר: “האיראנים יכולים לבצע פעולות כירורגיות קטנות ביעדים בעולם, תוך שימוש בארגוני פרוקסי, כדי לפגע באמריקנים גם בלי לקבל אחריות. כך הם יכולים להצהיר שהם לא מעוניינים במלחמה, ולהפעיל אחרים בשבילם”
אמיר, המנהל כיום תחנת שידור בפרסית בשם ‘בשורת ישראל’, מספר כי מיד לאחר החיסול נתקל בעיקר במאמרים אוהדים לסולימאני, אבל עד מהרה המצב השתנה והחלו לצוף תגובות־נגד. כותביהן הזכירו שהאיש מילא זה עתה תפקיד מרכזי בדיכוי הרצחני של המרד האזרחי באיראן. “רבים ציטטו באירוניה את המנהיג העליון של איראן, חמינאי, שאמר שמותו של סולימאני מבורך כי הוא מגיע לגן עדן. הם בתגובה ייחלו לחמינאי ולשאר בכירי המשטר להצטרף לסולימאני, כדי שגם הם יגיעו במהרה לגן עדן”.
האם החיסול אכן מקרב את סופו של המשטר הנוכחי? “קשה מאוד לענות על השאלה הזאת”, משיב אמיר. “המשוכנעים מראש יתרברבו ויאמרו שדמו של סולימאני ישקה את עץ ההתנגדות לאמריקנים, יגביר את המאמץ ויביא לגירושם מעיראק ומהמזרח התיכון. אבל חלק גדול מהאוכלוסייה באיראן רואה בחיסול המפקד הבכיר סולימאני ביטוי לחוסר אונים של המשטר הנוכחי, שמתרברב ומבטיח לנצח את מתנגדיו אבל נכשל פעם אחר פעם”.
בין הראשונים שגינו את חיסול סולימאני היו ראשי הקהילה היהודית באיראן. בכירי הקהילה בראשות הרב יהודה גראמי, רבה של טהרן, השתתפו במסע ההלוויה ובאו לביקור תנחומים בבית המשפחה האבלה. עמרני, שעלה לישראל מאיראן לפני עשרים שנה בהיותו בן 17, מסביר את הסיטואציה הקשה שהם מצויים בה. “בבית הספר היינו צועקים יחד עם כולם ‘מוות לישראל’ ו’מוות לארה”ב’, אבל בפנים היינו תומכי ישראל ציונים”, הוא מספר. “זה אקט הישרדותי. היהודים חייבים להראות בחוץ תמיכה במשטר ושנאה לישראל, גם אם בפנים הם חושבים אחרת. האפשרות שיקום איזה משוגע ויחליט שהיהודים אשמים במותו של סולימאני, ייכנס לבית כנסת ויעשה פוגרום, היא מאוד ממשית. הקהילה היהודית באיראן מוכרחה להראות שיש הבדל בין יהודים לציונים. אין להם ברירה”.
היחס של משמרות המהפכה ליהודים אמביוולנטי. מצד אחד ישנו חשד תמידי בקיומם של קשרים לישראל, אך מצד שני נוח להם גם להפגין מדי פעם סובלנות ופתיחות לדתות אחרות ולצבור נקודות בדעת הקהל העולמית. “משמרות המהפכה מאפשרים ליהודים לקיים את השבת ואת החגים, אבל הם רחוקים מחופש דת. מצבם של היהודים באיראן גרוע מאוד. אמנם יש להם נציג בודד בממשל, אבל הם לא יכולים להתקדם בצבא, במשרות ממשלתיות ובאקדמיה. יש כמה יהודים עצמאים שיש להם חנויות ועסקים, אבל היהודי הממוצע באיראן סובל. כשהייתי נער סבלתי המון מאנטישמיות”.
לאחר חיסול סולימאני התנהלה בטוויטר מלחמת ציוצים ואיומים בין הנשיא טראמפ לבכירי המשטר האיראני, שהבטיחו נקמה כואבת. מנשה אמיר מציין כי “השנאה כלפי ארה”ב היא אבן יסוד במדיניות החוץ של המשטר באיראן, והוא מנסה לטפח את האיבה הזו כמה שיותר. מבחינתם זה עניין דתי אידאולוגי. המהלך הראשון שחומייני עשה לאחר המהפכה ב־1979 היה השתלטות על השגרירות האמריקנית כדי להוכיח לעולם שארה”ב היא נמר של נייר ושהיא חלשה מהאסלאם. מעבר לכך, ארה”ב הייתה עמוד התווך של המשטר הקודם, ושורשי האיבה ההיסטורית נעוצים גם שם. מנגד, האזרחים באיראן רואים בארה”ב סמל נכסף של קדמה ודמוקרטיה ואוהבים את התרבות והמוזיקה האמריקנית, והמשטר יודע זאת ונאבק בכך”.
מאחורי הסיסמאות הלוהטות על איבה לארה”ב, “השטן הגדול”, מסתתרת צביעות רבה של צמרת המשטר. רבים מבכירי המשטר למדו לפני המהפכה במוסדות אקדמיים בארה”ב, וחלקם עד היום שולחים לשם את ילדיהם. אידאולוגיה לחוד ופרקטיקה לחוד. שר החוץ האיראני, ג’וואד זריף, למד 15 שנה בארה”ב, ומכאן האנגלית המצוחצחת שלו. קיימת גם שמועה שלפיה בתו של הגנרל קאסם סולימאני שהתה לא מעט בארה”ב, ואפילו מחזיקה באזרחות אמריקנית. לא ברור אם השמועה הזו אמיתית, אבל הגרעין האמיתי הוא רשימה של ילדי בכירי המשטר האיראני ששוהים בארה”ב, בקנדה ובאירופה.
הבטחתה של איראן לנקום את חיסול סולימאני מעוררת בקרב העם חששות כבדים מתגובת הנגד האמריקנית. “אני מדברת איתם וזה החשש הכי גדול שלהם”, מתארת אלינור רחימי. “הם יודעים שבמקרה כזה ארה”ב תיכנס חזק באיראן, ומצבם יהיה רק קשה יותר. מי שיסבול יהיו אנשי מעמד הביניים, חמינאי והחברים שלו יישארו בטוחים”.
“איראן וארה”ב הבהירו שאין להן אינטרס במלחמה הדדית, אבל יש לזכור שטראמפ דיבר על רצון לפתח קשרים חיובים עם טהרן, זמן קצר לפני שנתן אור ירוק לחיסולו של הגנרל החזק ביותר באיראן”, מנתח מנשה אמיר. “כך שאי־אפשר לדעת לאן הדברים הולכים. אבל מתרחשים שני דברים שמקרבים אותנו למלחמה – העוינות הגוברת בין וושינגטון לטהרן, והניסיון של האיראנים להכניס מכה כואבת בצורה מדודה. הם יכולים לבצע פעולות כירורגיות קטנות בכמה יעדים בעולם, תוך שימוש בארגוני פרוקסי, כדי לפגע באמריקנים. לחיזבאללה יש סניפים פעילים ותאים רדומים במדינות רבות. יש ארגונים נוספים וגופי גרילה, באפריקה למשל, שנהנו מתמיכתו של סולימאני. איראן יכולה לגייס אותם כדי לפגוע ביעדים אמריקניים כמו שגרירויות, מועדוני תרבות ועוד, גם בלי לקבל אחריות ישירה. כך הם יכולים להמשיך להצהיר שהם לא מעוניינים במלחמה, וברקע להפעיל ארגוני פרוקסי שיעשו את העבודה בשבילם”.
ד”ר מנשרוף מבקש להזכיר שהאדם שהוביל עד היום פעולות כאלה חוסל, ומחליפו יזדקק לתקופת הסתגלות כדי להיכנס לנעליו. “חיזבאללה עוד לא הצליחו למלא את מקומו של עימאד מורנייה שחוסל ב־2008, ואיסמעיל קאאני, מפקד כוח קודס החדש, לא נהנה מהכריזמה והיוקרה של סולימאני. האקטיביות שהאמריקנים הפגינו בחיסול החזירה את ההרתעה של וושינגטון. הם הוכיחו שאם מעצבנים את האמריקנים, דמות מרכזית עלולה לשלם בחייה. נסראללה, מפקדי המיליציות השיעיות בעיראק ובכירים איראנים אחרים שמסתובבים במזרח התיכון, מסתכלים עכשיו כל הזמן למעלה ולצדדים מחשש לחייהם”.
אסף גבור, מקור ראשון, 10.01.2020
- בניית אתרים