מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

דוד וינברג: קראוטהמר אמר לי שאם חלילה מדינת ישראל תיעלם – כל מה שעשה בחייו יהפוך לחסר ערך

מקור ראשון 29.06.2018

מאת אריאל שנבל

 

ב־3 באוקטובר 2005 הטיל נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פצצה פוליטית. באופן בלתי צפוי, הוא הכריז על החלטתו למנות את הארייט מאיירס לשופטת בבית המשפט העליון. מאיירס שימשה אז כיועצת המשפטית של הנשיא, ורק כמה ימים לפני כן התבקשה על ידו להמציא רשימת מועמדים לתפקיד החשוב. כעת, ברגע אחד ובהחלטה של הנשיא לבדו, הפכה למועמדת בעצמה. הבעיה הייתה שמאיירס אמנם אחזה בתואר עורכת דין, אך מעולם לא עמדה כמשפטנית בפני בית המשפט העליון, שלא לדבר על כך שהייתה נטולת ניסיון שיפוטי כלשהו. המינוי ספג ביקורת חריפה מקיר לקיר, כולל בקרב הרפובליקנים. בשלב מסוים היה ברור כי דרוש לנשיא מוצא של כבוד מהתסבוכת, רק שאחד כזה לא נמצא.

ואז הגיע צ'רלס קראוטהמר. ביושבו כפאנליסט באחת מתוכניות 'פוקס ניוז', הציע הפרשן השמרני את הנוסחה הבאה: "כחלק מתהליך המינוי", כתב, "הסנאט הרי יהיה חייב לנתח מסמכים משפטיים שמאיירס כתבה. אופי עבודתה בבית הלבן איננו מאפשר את חשיפתם של מסמכים מסווגים אלה. לכן, כדי לשמור על כבודם של שני המוסדות המכובדים – הבית הלבן והסנאט – מאיירס תפרוש מהמועמדות, וכך גם שמה יצא מהעניין נקי וללא רבב". את הנוסחה פרסם קראוטהמר בהרחבה גם בטורו ב'וושינגטון פוסט', תחת הכותרת "מאיירס: אסטרטגיית היציאה היחידה". ימים ספורים לאחר מכן הודיעה המועמדת כי החליטה לפרוש. בדברי ההסבר שלה היא חזרה כמעט מילה במילה על דבריו של קראוטהמר.

זוהי דוגמה אחת מני רבות להשפעה הרבה שהייתה לצ'רלס קראוטהמר על וושינגטון. לאורך כמעט ארבעים שנה הוא הביט מהצד והשקיף על הנעשה, בהתחלה מכיוון שמאל ואז יותר ויותר מימין, עד השלמת המהפך האידאולוגי שעבר. הוא כתב יותר מ־1,700 טורים ב'וושינגטון פוסט' ועוד רבים אחרים במגזינים כמו 'ניו ריפבליק', ובשנותיו האחרונות כפרשן כול־יכול בערוץ הבית של השמרנות האמריקנית, 'פוקס ניוז'. בסוף השבוע שעבר הוא נפטר, כשהוא מותיר אחריו חלל גדול בשדה הפרשנות הפוליטית השמרנית בארה"ב ובכלל.

קראוטהמר נולד בניו־יורק למשפחה יהודית אורתודוקסית שהיגרה מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. כשהיה בן חמש עברו הוריו למונטריאול שבקנדה, ושם גם למד כלכלה ומדעי המדינה. כשחזר לארה"ב למד במקביל פוליטיקה ורפואה. גם בלחץ הוריו, שהעדיפו את התחום המדעי, הקדיש את לימודיו לפסיכיאטריה.

בשנתו הראשונה בהרווארד אירעה לקראוטהמר תאונה מחרידה שתשנה את חייו. יחד עם חבר הוא קפץ לאחת מבריכות השחייה בקמפוס, וראשו נחבט בקרקעית הבריכה. בריאיון אישי נדיר שהעניק ב־2013 ל'פוקס ניוז', לרגל צאת ספרו 'הדברים החשובים', סיפר כי ברגע הפגיעה הבין בדיוק את השלכותיה – שיתוק מהצוואר ומטה לכל החיים.

קראוטהמר לא נתן לתאונה לשנות את מסלול חייו. יחד עם מי שהפכה לאשתו, רובין, הוא החליט להמשיך כמעט מיד בלימודים, בעודו שוכב בבית החולים, וסיים את התואר ברפואה כסטודנט מצטיין. הוא החל להתמחות בבית חולים במסצ'וסטס, אבל משיכתו לפוליטיקה ולמה שסביבה גרמה לו לעשות שינוי. ב־1978 החל בעבודה ממשלתית בוושינגטון, כאחד ממקימי המכון הלאומי לרפואת הנפש. כאן כבר היה קראוטהמר קרוב למוקדי קבלת ההחלטות, ודרכו לעמדת הפרשן הבכיר החלה להיסלל.

הפרסום הראשון של קראוטהמר היה במגזין חדש שהוקם אז וחיפש כותבים – 'ניו ריפבליק'. המגזין החזיק בתפיסת שמאל פוליטי, שהתאימה לדעותיו אז. המאמר הראשון שפרסם, ושהיה יוזמה של רעייתו, שילב בין תחום התמחותו לפוליטיקה, וניסה להוכיח כיצד ניתוחים פסיכיאטריים זוחלים לשיח הפוליטי. המאמר זכה לפרסום מחדש ב'וושינגטון פוסט', וקראוטהמר הפך כמעט בן־לילה לכותב ליברלי מבוקש. סגן הנשיא דאז בממשל קרטר, וולטר מונדייל, ביקש ממנו לכתוב בעבורו נאומים, ולמשך כמה חודשים היה קראוטהמר חלק מהצוות בממשל הדמוקרטי העומד להשלים את כהונתו.

אלא שלאחר בחירתו של דונלד רייגן לנשיאות ארה"ב ב־1981, קראוטהמר חש כי ליבו ודעותיו הולכים ונוטים יותר לכיוון הנשיא הרפובליקני מאשר לקוראיו או לממשל הדמוקרטי הקודם. כמה מאמרים שלו שתמכו במדיניות החוץ של הנשיא החדש גרמו לביטולי מינויים רבים, אך אלה לא הרתיעו אותו. לקראת מערכת הבחירות ב־1984 התמודדו הנשיא המכהן רייגן והבוס לשעבר של קראוטהמר, וולטר מונדייל. לדבריו, זו הייתה הפעם היחידה שבה לא הצביע עבור אחד המועמדים לנשיאות. "מצד אחד היה רייגן, שרציתי שייבחר מחדש, מצד שני היה הבוס שלי לשעבר שאהבתי אישית", אמר בריאיון. "אבל אם הייתי הקול האחד שמכריע את הבחירות – הייתי מצביע לרייגן".

הכיר את היריב

בנקודה זו השלים קראוטהמר את המהפך המחשבתי שלו ועבר לימין האמריקני. עד יום מותו יתמוך ויסנגר כמעט על כל המהלכים שעשו נשיאים שמרנים ורפובליקנים, ויתקוף כמעט כל יוזמה וצעד של נשיאים דמוקרטים. בין השאר תמך קראוטהמר בפלישה לעיראק שהוביל הנשיא בוש הבן, והתנגד בחריפות להסכם הגרעין עם איראן שהוביל אובמה. בכל הנוגע לישראל, הוא פרסם אינספור מאמרים שבהם הדגיש את זכותה של מדינת היהודים לעמוד על נפשה ולהתנהל ככל מדינה נורמלית אחרת. עם זאת, המילה "כמעט" חשובה כאן. קראוטהמר תמך בנסיגה מרצועת עזה ב־2005, ונתן בכך גב מוסרי משמעותי לראש הממשלה דאז אריאל שרון. בפן הפנים־אמריקני, קראוטהמר היה ונותר מתנגד חריף למועמדותו, בחירתו ונשיאותו של דונלד טראמפ. טראמפ מצידו כינה את קראוטהמר "ליצן המוערך יתר על המידה".

אמנון לורד, מבכירי העיתונאים ב'ישראל היום' ועד לא מכבר פרשן בכיר ב'מקור ראשון', ממחיש בלשון ציורית את החלל שנפער בשמרנות האמריקנית עם מותו של קראוטהמר: "נבחרת הפרשנים וההוגים של הניאו־שמרנות בארה"ב עולה למגרש עם שמונה שחקנים במקום אחד־עשר, ואיתה היא אמורה לקחת את גביע העולם. אין ספק שהקול של קראוטהמר יהיה חסר. קול שפוי, חזק ותומך – בייחוד לגבי ישראל. השנה האחרונה, שבה קולו נשמע פחות ופחות, המחישה את הקושי של השמרנים למלא את מקומו. קשה להעריך מה הוא היה אומר בשנה האחרונה על טראמפ, אני מניח שהוא היה מתייחס אליו בצורה מאוזנת יותר. הוא מאחרוני הנפילים של דור ההוגים הראשון בניאו־שמרנות האמריקנית. אמנם לא שייך לגל ההתחלתי של ארווינג קריסטול ונורמן פודהורץ, אבל בהחלט דור ראשון. ומה לעשות שהדור של הבנים – ביל קריסטול וג'ון פודהורץ – לא נכנסים מספיק טוב לנעליים של אבותיהם. קראוטהמר, כמי שהכיר טוב מאוד את היריב האידיאולוגי מבפנים, ידע לבטא את ערכן של אמריקה וישראל טוב יותר מאנשים שנולדו לשמרנות".

כמי שבעצמו עשה דרך דומה מהשמאל הישראלי לימין, אתה מבין מה עבר עליו במהלך שנות המהפך האידיאולוגי?

"הניאו־שמרנים המקוריים, כמו קראוטהמר, אכן הגיעו משורות השמאל, והמציאות התנפלה עליהם בסמטה חשוכה. ואם בארה"ב הנבחרת הזאת עולה למגרש עם שמונה, כאן אנחנו עולים עם חמישה. כמי שעשה את המסלול הזה בישראל תמיד הקשבתי לדיבורים של בני הדור הזה על תחושת המיעוט והצורך לנקוט שיטות גרילה – לקפוץ ממחסה למחסה, לירות מכל הכיוונים ולעשות הצגה כאילו אתה חלק מכוח גדול, למרות שבפועל אתם מקסימום שלושה בחוליה".

יש כיום מי שיכול להיכנס לנעליו?

"עובדתית, לא. יש כותבים שמרנים טובים מאוד, אבל הכתיבה ההגיונית והבהירה שלו השפיעה ברמה כזו שקשה למצוא לו תחליף. ביל קריסטול היה יכול להיות אחד כזה, אבל הוא מתעסק כל הזמן במה שקורה בתוך ארה"ב ובתוככי המפלגה הרפובליקנית. לקראוטהמר היה גם משקל מוסרי עקב השיתוק בגופו, ובנוסף הוא כתב על הרבה דברים אחרים, כמו בייסבול. הוא היה דמות גדולה מהחיים, וקשה להיכנס לנעליים של דמות כזו".

עידן המאמרים

קרוליין גליק, עיתונאית בכירה ב'ג'רוזלם פוסט' ומומחית לענייני ארה"ב, התווכחה לא מעט עם קראוטהמר. בשיחה עמה היא מבקשת לחדד דווקא את המחלוקת של העולם השמרני עם הפרשן שנחשב עמוד האש של המחנה: "חשוב שלא נייפה את הדברים. קראוטהמר תמך בנסיגה מעזה וסירב להקשיב לכל דעה נגדית, לא משנה כמה הייתה רציונלית והתבססה על עובדות. אני מודה שיש לי עדיין בטן מלאה עליו ועל חבריו ה'שמרנים', שהלכו שבי אחרי שרון ובעצם ביצעו בגידה אינטלקטואלית בכל מה שהאמינו בו עד אותה נקודה. רובם, אגב, כולל קראוטהמר עצמו, הפכו לקולות הכי אנטי־טראמפ".

ולמרות זאת, גליק איננה מפקפקת בחשיבותו ובמשקל הסגולי של הפרשן האמריקני: "אין ספק שלפני הקרע הקשה הזה עם הימין הישראלי, החשיבות שלו הייתה גדולה מאוד, לישראל ולארה"ב. היכולת שלו לנתח ברציונליות את המצב הגיאו־אסטרטגי והנפשי של החברה האמריקנית ובזירה העולמית האירה את הדרך להרבה מאוד אמריקנים – גם אזרחים פרטיים וגם מחוקקים שהקשיבו לו. קראתי אותו כנערה בתיכון בארה"ב בשנות ה־80, וכמוהו היו מתי מעט שבנו את הבסיס האינטלקטואלי של הברית האמריקנית־ישראלית. זה מעשה מאוד חשוב שהוא עשה".

מותו של קראוטהמר מבשר סוף עידן?

"העידן הזה של מסות ומאמרים משפיעים־מאוד נגמר מזמן. הסיבה שמספידים אותו היום היא פחות בגלל הכתיבה ויותר בגלל ההופעות ב'פוקס'. הוא נתפס שם כמבוגר האחראי, קול שקול שדעותיו לא נגזרות מכיוון הרוח, ושידע להסביר בצורה בהירה עמדות מסובכות".

דוד ויינברג, סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים ובעל טור שבועי במהדורה האנגלית של 'ישראל היום', השתתף באחד הסמינרים האחרונים שבהם דיבר קראוטהמר. היה זה סמינר של 'קרן תקווה' בוושינגטון ב־2016, שם לדבריו הוא נחשף לצד פחות מוכר של קראוטהמר, שנוגע לתחושות האמוציונליות העמוקות שלו כלפי העם היהודי ומדינת ישראל.

"הוא הבין שהיהדות בתפוצות הולכת ודועכת", מתאר ויינברג, "וששום דבר לא יבלום את שקיעת יהדות המערב, וזאת עקב התבוללות ונישואי תערובת. לכן הוא ראה את כל עתיד היהדות במדינת ישראל, והפחיד אותו שהאיראנים מאיימים עלינו בנשק גרעיני. הוא הביע נקודת מבט קצת פסימית בנוגע להישרדות של המדינה ושל העם כולו, מול האיומים על מדינת ישראל".

וינברג, שהשתתף בסמינר כמשקיף, העז לערער בפני קראוטהמר על דבריו: "אמרתי לו שאלה מתוכנו שעלו לישראל עשו זאת מתוך אמונה שהמדינה הזאת לא תיפול, ושנעשה כל מה שיידרש כדי להצליח. בלי להרהר אפילו רגע, הוא השיב לי בעברית מצוינת – 'נצח ישראל לא ישקר'. הוא דיבר על המחויבות שלו, ואמר שכל מה שעשה בחייו היה על מנת שהעם היהודי לא ייעלם ושאין דבר חשוב מכך. הוא הוסיף שאם חלילה המדינה תיעלם, כל מה שעשה בחייו יהפוך לחסר ערך. לאחר מכן הוא שאל אותי איך התחושה לגדל ילדים במדינה מאוימת כל כך, והאם אני חושש מירידה מהארץ במקרה שלאיראן יהיה גרעין. השבתי שלתחושתי החברה שלנו דווקא נהיית מסורתית ואידיאולוגית יותר, גם החילונים, ושאנחנו מעמיקים את השוחות לטווח ארוך ושום צל לא יבריח אותנו. הוא שוב ענה לי בעברית – 'כל הכבוד'.

"הוא לא האמין בבורא עולם במשמעות היהודית הקלאסית של הביטוי, אלא בכוח טרנסצנדנטלי כלשהו שמניע את העולם. מבחינתו, הידיעה שהעולם בכל מקרה לא נוצר יש מאין, הביאה אותו לבית הכנסת שלוש פעמים בשנה, לעמוד שם 'מתוך רעדה וחשיבה על נפלאות הבריאה' כלשונו. בקרב בני דורי, אין ספק שהתובנות שלו והתמיכה האיתנה שלו יחסרו מאוד", מסיים ויינברג. "אני כבר מתגעגע".

מקור ראשון, 29.06.2018

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *