JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

ההחלטה ההיסטורית של טראמפ בעניין הגולן מאששת את חוק התשואה הפוחתת: ערבים המסרבים לעשות שלום עם ישראל מאבדים זכויות ונכסים ככל שהזמן עובר. אבו מאזן: לתשומת ליבך.

להכרה של נשיא ארה"ב השבוע בריבונותה של ישראל על רמת הגולן יש השלכות מגה-חשובות על הדיפלומטיה הישראלית-פלסטינית בהמשך הדרך.

ההחלטה ההיסטורית של טראמפ בעניין הגולן מאששת את חוק התשואה הפוחתת: ערבים המסרבים לעשות שלום עם ישראל מאבדים זכויות ונכסים ככל שהזמן עובר. אבו מאזן: לתשומת ליבך.

במשך 50 שנה הייתה לחאפז אסד ולבשאר אסד הזדמנויות לחתום עם ישראל על הסכם שלום שיבטיח את הריבונות הסורית על הגולן. האסדים יכלו להגיע לעסקה גם אחרי שישראל סיפחה את השטח באופן רשמי ב-1981 וגם אחרי שנתניהו נכנס לתפקיד ב-1996, אלא שהם נסוגו פעם אחר פעם. בהמשך התפורר המשטר העלאווי במלחמת אזרחים עקובה מדם, והאיראנים נכנסו פנימה. ויתור מצד ישראל על הגולן בשלב זה גובל בטירוף.

השאלה האם למבנה הצרפתי-קולוניאליסטי הנקרא סוריה הייתה תביעה איתנה יותר על הגולן מאשר לישראל, במונחים היסטוריים, תרבותיים וגאו-פוליטיים – הייתה נתונה בספק לכל אורך הדרך. אבל הייתה נוסחה בשם "שטחים תמורת שלום" שצברה תמיכה בינלאומית, ועשויה הייתה לפעול לטובת משטר אסד, אילו רק היה מוכן לעשות שלום. אלא שהאסדים העדיפו מלחמה קרה, ונוסחת ה"שטחים תמורת שלום" הלכה והעלתה עובש עד שאיבדה כל רלוונטיות.

לזכותו הנצחית של טראמפ ייאמר שהוא נטש כעת את נוסחת "השטחים תמורת שלום" והעמיד כנגדה לוגיקה פוליטית פשוטה: לאחר שוויתרה על הזדמנויות רבות לשלום ואיבדה כל לגיטימציה מוסרית כישות מדינתית, לא מגיע לסוריה דבר, ולהפך – לישראל מגיע ביטחון וצדק דיפלומטי. לישראל מגיע לקבל את הגולן.

החבורה הרגילה של מומחי המזרח התיכון באמריקה מיהרה לבקר את טראמפ. ההכרזה על הגולן "גוזרת דין מוות על תוכנית השלום הישראלית-פלסטינית המיוחלת כל-כך של ג'ראד קושנר", קבעה תמרה קופמן וויטס ממכון ברוקינגס. "המהלך מסכן את תוכנית השלום של הממשל", הזהירו ריצ'רד האס מהמועצה לקשרי חוץ ודניס רוס ממכון וושינגטון. המומחים האלו הבינו את העניין בדיוק הפוך! ההכרזה הנועזת של טראמפ על הריבונות ברמת הגולן משפרת עד מאוד את הסיכויים להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני ביום מן הימים, משום שהיא טומנת בחובה אזהרה לאבו מאזן: כניסה למשא ומתן או הפסד צורב.

שהרי זה כבר למעלה משני עשורים, מאז לידתו של תהליך אוסלו, שוררת כאן דינמיקה מסוכנת: הפלסטינים נוטשים שוב ושוב את שולחן המשא ומתן, ובאופן עלום כלשהו עלות העסקה רק הולכת ומאמירה מבחינת ישראל דווקא. הרשות הפלסטינית אינה משלמת כל מחיר על סרבנותה, ואילו ישראל מתבקשת לשלם מחיר הולך וגדל רק כדי לשדל את הפלסטינים לחזור לתהליך ולספק את דרישותיהם.

כך היה בכל אחד מסבבי המשא ומתן: אוסלו א', אוסלו ב', וואי, קמפ דייוויד, טאבה, אנאפוליס וקרי. בכל פעם התבקשה ישראל להסכים ליותר ויותר ויתורים. וושינגטון לחצה על ישראל לתגמל את אבו מאזן ללא הרף על הגעתו, והישארותו, סביב שולחן המו"מ. דינמיקה זו הזינה את התיאבון הפלסטיני ואפשרה לאבו מאזן לסחוט את ארה"ב וישראל פעם אחר פעם כדי לקבל "ממתקים" (דוגמת שחרור מחבלים פלסטינים מבתי הכלא הישראליים) וויתורים נוספים (40 אחוזים, ואז 80, ואז 92, ואז 95, ואז 97 אחוזים משטחי הגדה המערבית, וכן הלאה).

בכל פעם שלשלו הפלסטינים לכיסם את הוויתורים הישראליים מבלי להראות כל נכונות לפשרה על סוגיות קונקרטיות; ואחר כך הכשילו את השיחות או השתמשו בחמאס שיביא את הקץ לשיחות, תוך שהם רצים למוסדות הבינלאומיים כדי להאשים את ישראל, ואז מפרים כמעט כל מחויבות קודמת שלהם.

כך קרה שתביעות הפלסטינים לא התמתנו במהלך השנים; להפך, הן התקשחו והקצינו תוך שהן ניזונות מאספקה יציבה של ציפיות מנופחות מצד ממשלי קלינטון, אובמה והאיחוד האירופי. הדינמיקה הדיפלומטית שנשענה על עקרון "שטחים תמורת שלום" המקודש עבדה תמיד לרעת ישראל.

עד עכשיו.

כעת, אומר ממשל טראמפ, אנחנו הולכים לנקוט גישה קצת שונה בדיפלומטיה הישראלית-פלסטינית, ולבסס דינמיקה בריאה יותר.

קודם כול, אמריקה אינה סוגדת עוד למתכון בן חצי המאה של "שטחים תמורת שלום". שלום ושגשוג הם רווח כשלעצמם. ובאשר לשטחים, ובכן, הבה נראה אילו הסדרים יהיו הוגנים, מציאותיים ובני קיימא במצב הנוכחי. אין שום דבר קדוש בקו שביתת הנשק של 49' ("הקו הירוק").

שנית, אמריקה תיישם, בגדר הסביר, את חוק התשואה הפוחתת, דהיינו מי שאינו מוכן להתפשר יפסיד. אם אבו מאזן לא ייכנס לדיון על מה שמכונה "עסקת המאה" של טראמפ, ויחשוב שהוא יכול לחכות לעסקה טובה יותר שממשל אמריקני עתידי בעל נטיות יותר פרו-פלסטיניות יכפה על ישראל… שיחשוב שוב!

הזמן לא יעמוד מלכת. כמו משטר אסד, גם "הרשות" של אבו מאזן עלולה לאבד את הלגיטימציה המוסרית והפוליטית שלה כסמי-מדינה אם תמשיך לנקוט מדיניות איומה הכוללת "תשלום עבור רצח" (מתן תמריצים לפעולות טרור נגד ישראל) וניסיונות להפליל את ישראל במוסדות בינלאומיים, ותסרב לנהל משא ומתן לפשרה הגיונית ומאוזנת עם ישראל.

סירוב כזה עלול לגרום לממשל טראמפ להחיל את תקדים הגולן גם על הגדה המערבית. הוא עשוי להכיר בריבונות הישראלית על חלקים מיהודה ושומרון (למשל, מירושלים רבתי עד יריחו ובקעת הירדן, או ברוב שטח C); או לחלופין לסגת לחלוטין מתמיכתו בעצמאות פלסטינית ולחזור להשקיע באופציה של חסות ירדנית על חלקים מהגדה המערבית.

בקיצור, היבטים של ריבונות פלסטינית שהרשות עשויה לקבל כיום בעסקה עם ישראל על חלקים מסוימים ביהודה ושומרון לא בהכרח יהיו בני השגה גם בעוד שנים מספר. מוטב לו לאבו מאזן שימהר לקפוץ על העגלה או שייאלץ לשלם את המחיר הכואב עד מאוד של החמצת ההזדמנות.

המהפך שעשה ממשל טראמפ בדינמיקה הפוליטית בכל הנוגע לישראל ולפלסטינים, דינמיקה שהשפעותיה המזיקות מורגשות כבר זמן ארוך, הינו בעל ערך עצום. הוא הופך על פיו את מגרש המשחקים הדיפלומטי במזרח התיכון ויוצר לחץ לתנופה ולהתקדמות של ממש, משום שהוא מעביר את המסר שהזמן פועל נגד האינטרסים הפלסטיניים.

אני מקווה שתוכנית השלום של טראמפ תעשה עוד צעד נוסף קדימה. יהיו אשר יהיו הרעיונות שיוצגו בתוכנית ביחס לגבולות, אני סבור שחובה על ארה"ב להתנגד להכחשת ההיסטוריה היהודית בירושלים ולהתנהלות הצבועה, האלימה והמקוממת של הוואקף בהר הבית.

התוכנית של טראמפ צריכה לעמוד על זכויות התפילה של יהודים בהר הבית, הן משום שהדבר יעשה צדק עם העם היהודי והן משום שהוא יאלץ את הפלסטינים להכיר בעל כורחם בקשר העמוק של העם היהודי לאתר הקדוש ולארץ הקודש.

ניתן לאפשר תפילה יהודית במקום שבו עמד בית המקדש הראשון והשני (ולא רק מתחת להריסות המקדשים הללו, מחוץ לחומה החיצונית של הר הבית, במקום הקרוי הכותל המערבי), מבלי לגלות חוסר כבוד כלפי האסלאם.

אחת האפשרויות היא הסדר חלוקת זמן באתר, בדומה להסדרי התפילה המופעלים במערת המכפלה בחברון. לחלופין, ניתן יהיה להקים בית כנסת צנוע בשולי הרחבה העצומה והבלתי מנוצלת ברובה של הר הבית, באופן שלא יאפיל על שני המבנים המוסלמיים הגדולים הניצבים על ההר או יערער על אולמות התפילה הענקיים שמתחת למסגד.

אפשר לקרוא לזה חוק התשואה הגוברת: הנעת הפיוס בין ישראלים לפלסטינים באמצעות ערעור על אמיתות בלתי ניתנות לשינוי והתמודדות עם הבלתי נמנע.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *