הדיונים על עתיד רצועת עזה ירדו מסדר היום התקשורתי עקב המלחמה האמריקנית-ישראלית נגד איראן. עם זאת, נראה שהתוכנית היומרנית של טראמפ לשיקום עזה אינה הולכת לקרום עור וגידים. כוח הייצוב הבינלאומי (ISF), שאמור היה להיכנס לפעולה בעזה ולספק ביטחון פנים, עדיין לא הוקם, ואילו חברי ממשלת הטכנוקרטים, המתוכננת לשלוט לתקופת ביניים, נרתעים מכניסה לרצועה כל עוד החמאס אוחז ברסן השלטון. יתרה מזו, ניקולאי מלאדנוב, הנציג הבכיר של "מועצת השלום לעזה", דיווח למועצת הביטחון של האו"ם כי הקמת רשות המעבר האזרחית בעזה אינה אפשרית, וכי המאמצים הדיפלומטיים להביא לפירוק הנשק של החמאס, תנאי להתקדמות, לא הצליחו עדיין להתגבר על התנגדות הארגון.
עם זאת, ישראל עשויה לשוב ולהידרש לסוגיה זו כשתסתיים המלחמה נגד איראן. בעקבות כך תועבר תשומת לב רבה יותר לזירות האחרות. שליח איראן בלבנון, חיזבאללה, נחלש, אך נותר חמוש היטב ומחזיק בזכות וטו על החלטות הממשלה הלבנונית. באופן דומה, החמאס בעזה עמד בפני הלחצים להתפרק מנשקו ונותר השליט למעשה על השטח שבשליטתו – למעלה מ-30 אחוז מהרצועה (אם כי צה"ל ממשיך "לכרסם" באזורי השליטה שלו) ועל הרוב המכריע של האוכלוסייה. אין זה מפתיע שצבאות טרור כמו חיזבאללה וחמאס אינם ניתנים לחיסול כאשר האידאולוגיה שלהם זוכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסיות שבתוכן הם פועלים, ובייחוד כל עוד הם ממשיכים לקבל סיוע צבאי מחו"ל.
בישראל הציג צה"ל תוכניות לחידוש המתקפה על חמאס במטרה לפרקו מנשקו ולממש את "הניצחון המוחלט" שחלק מהפוליטיקאים דורשים. ברם יעד זה אינו מציאותי, והסתפקות במצב הקיים היא תוצאה סבירה. ראוי לציין כי ישראל לא הצליחה לחסל או לפרק את חמאס ביהודה ושומרון, שטח הנתון תחת שליטה צבאית ישראלית מאז 1967. בינתיים, סקרים מצביעים באופן עקבי על כך שחמאס נותר פופולרי בקרב הפלסטינים, חרף הסבל העצום שגרם הטבח שביצע ב-7 באוקטובר 2023 בישראל. יתרה מכך, לחמאס נשאר עדיין נשק רב ממה שהיה בידו לפני המלחמה. נראה שהארגון שיקם את רשתות ההברחה של אמצעי לחימה כדי להתאושש מן המכות שהנחית עליו צה"ל. הוא גם מגייס ומאמן לוחמים חדשים כדי לבסס את שלטונו ולהתכונן לקראת מתקפה ישראלית.
אין ספק שצה"ל יוכל לכבוש את כל רצועת עזה, ומשימת "הניצחון המכריע" עשויה להיות מפתה, אך "סיום העבודה" בעזה מוטל בספק מכמה טעמים.
כיבוש כל רצועת עזה יהפוך את אוכלוסייתה דלת האמצעים, המונה כשני מיליון נפש, לנתונה לאחריותה הישירה של ישראל. שימור המצב הקיים – עזה מחולקת – פוטר את ישראל מנטל זה, שכבר הפך לאתגר עבור הקהילייה הבינלאומית בעקבות אימוץ תוכנית טראמפ לעזה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. אומנם גם במצב הקיים ישראל נתפסת כאחראית להכנסת הסיוע ההומניטרי ולתנועת האוכלוסייה אל הרצועה וממנה, אך זו אחריות פחותה.
כיבוש שכזה יהפוך גם את צה"ל, השולט גם כיום בכ-60 אחוז מן הרצועה – אזורים שברובם ריקים מאוכלוסייה עוינת – לצבא כיבוש הפועל בתוך אוכלוסייה אזרחית, שחמאס חינך אותה במשך שנים לשנוא ישראלים. אוכלוסייה מסוג זה מהווה קרקע פורייה לחמאס לניהול לוחמת גרילה נגד הכוחות הישראליים. אסטרטגיה שנועדה לקנות את ליבם של התושבים, הנהוגה לעיתים במלחמות נגד לוחמי גרילה, אינה אפשרות מציאותית עבור ישראל בעזה, וכל מיזם שאפתני לדה-רדיקליזציה סיכוייו להצלחה דלים ביותר, שכן מסגרת הזמן הנדרשת היא רב-דורית. עדיף לכוון את האנרגיה הישראלית למקומות אחרים.
המלחמה הרב-חזיתית מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא המערכה הצבאית הממושכת ביותר בתולדות מדינת ישראל. בעוד שהחברה הישראלית הפגינה חוסן חברתי יוצא דופן וכלכלת ישראל הוכיחה חוזק ניכר, ישראל תשמח להפוגה. הפריסה הנוכחית בעזה – המספקת הגנה על יישובי עוטף עזה – דורשת מספר קטן יחסית של חיילים. סביר שחידוש המלחמה בעזה לצורך כיבושה ידרוש גיוס מילואים נרחב, ויהיה יקר הן בדם והן בכסף. הצידוק לכיבוש מלא של עזה אינו מספיק משכנע בעת הזאת כשהישראלים כמהים לשגרה כלשהי.
עזה מחולקת – כזו שמותירה את חמאס בשליטה על חלק מן השטח וממשל צבאי ישראלי בשאר השטח – גם שומרת על השסע בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית, היריבה המרכזית לטווח ארוך של ישראל, שאינה מגלה כמעט כל סימן לריכוך עוינותה העמוקה כלפי המדינה היהודית. גישה זו משקפת את אסטרטגיית ישראל בעזה מאז גירוש הרשות הפלסטינית מעזה על ידי חמאס ביוני 2007. מדיניות הבידול בין עזה ליהודה ושומרון החלישה את התנועה הלאומית הפלסטינית וכרסמה בדרישה להקמת מדינה פלסטינית – שאליה מתנגדים כיום רוב גדול של הישראלים, המשוכנעים כי הפלסטינים לא יוכלו להפוך לשכן טוב בעתיד הנראה לעין.
ה-7 באוקטובר 2023 לא היה עדות לכישלון של מדיניות הבידול כשלעצמה. הכישלון נעוץ בשאננות מחפירה של אגף המודיעין של צה"ל ובדבקות בתפיסה ש"חמאס חלש ומורתע". מעל לכול, ישראל טעתה כאשר החזיקה במדיניות הריסון וההכלה לאורך זמן רב. במסגרת מדיניות הבידול, ישראל אימצה בטעות גישה של "שקט תמורת שקט", תוך סובלנות כלפי מתקפות טילים חוזרות ונשנות על האוכלוסייה האזרחית שלה, ובעת שהיא אפשרה לחמאס להרחיב באופן משמעותי את יכולותיו הצבאיות. ישראל לא פעלה בנחישות מספקת כדי למנוע את בניין הכוח של ארגון החמאס. בסכסוך ממושך ועמיד, פתרון "כיסוח הדשא" – שימוש בכוח צבאי באופן תקופתי לשם גריעת יכולות האויב, בניית הרתעה זמנית, והארכת הפרקים שבין סבבים אלימים – הוא הגישה הסבירה היחידה לטיפול באויבים, בין שמדובר במדינות עוינות, בארגוני טרור, או בצבאות טרור. תפיסה זו אינה מציעה נקודת סיום חד-משמעית ולא ניצחון מכריע. היא מחייבת ערנות מתמדת ופעולה צבאית תקופתית, תוך הכרה בכך שהאיום עלול לצוץ מחדש בכל עת. בעזה, ישראל התרשלה בחובה זו.
מובלעת בשליטת חמאס בעזה היא אפוא תוצאה נסבלת, ובלבד שישראל תזכור "לכסח את הדשא" לעיתים קרובות מספיק בעתיד. גישה זו גם משחררת את צה"ל מתפקידי כיבוש, הכרוכים בעלויות וסיבוכים פוליטיים. לבסוף, הוויתור על כיבוש כל עזה עשוי לחסוך לישראל את הביקורת הבינלאומית הרפלקסיבית המלווה כל שימוש בכוח, ביקורת הנשענת לרוב על קריאה שגויה מיסודה של המצב. זאת, בהנחה שישראל תדע להבהיר כי אינה חותרת לספח את השטח שבשליטתה, וכן לאפשר המשך מענה הומניטרי כדי לצמצם את ההתעניינות של הקהילייה הבינלאומית בנושא.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
