אסטרטגיית-העל הישראלית מכוונת לחזק את ביטחונה ושגשוגה של ישראל כמדינה הדמוקרטית של העם היהודי. כדי להשיג זאת על ישראל לפתח כוח מגן רב-עוצמה שיאפשר לה לטרפד את ניסיונות הגורמים המתנגדים לקיומה לממש את כוונותיהם, לשמר ולחזק את מערכת הקשרים המיוחדת עם בעלת בריתה האסטרטגית, ארה"ב, לפתח שיתוף פעולה עם גורמים פרגמטיים באזור המעוניינים כמוה ביציבות ובשגשוג, לבלום את השחיקה בלגיטימציה הבינ"ל שלה, להעצים את יכולותיה הטכנולוגיות והכלכליות, ולשמור במידת האפשר על לכידות פנימית.
שני היעדים האסטרטגיים של המלחמה שנכפתה עלינו בהפתעה ב-7 באוקטובר 2023 נגזרים מאסטרטגיית-העל, והם החלשת הציר האיראני עד כדי מיטוטו וסיכול האיום בעל הפוטנציאל הקיומי שהוא ניסה לפתח (גרעין, טילים, טבעת החנק של הגרורות), והנחלת התובנה אצל אויבינו שההחלטה לצאת למתקפת 7 באוקטובר הייתה טעות נוראה של חמאס, ואל לו לאף אחד מהם להעלות על דעתו פעולה מסוג זה בעתיד, גם אם העוינות שלו כלפי ישראל תישאר בעינה. זאת תוך הקפדה ככל הניתן על מזעור הפגיעה בשאר היעדים האסטרטגיים שצוינו לעיל (היחסים עם ארה"ב, היחסים עם מדינות ערב הפרגמטיות וכן הלאה).
מטרות המלחמה, הנגזרות מיעדיה האסטרטגיים ומהנסיבות הייחודיות המאפיינות אותה, בדגש על החטופים שבידי חמאס, הן:
- הכרעת חמאס צבאית ושלטונית, קרי פירוקו מנשקו והעברת השלטון בעזה לידיים אחרות שאינן מחויבות כמו חמאס למאבק נגד הציונות, כולל באמצעות טרור (זו הסיבה העיקרית שבגינה הרשות הפלסטינית איננה מתאימה לנהל את עזה, מעבר להיותה חלשה ומושחתת ולחשש שהעברת השליטה לידיה תגביר את הדרישה להקמת מדינה פלסטינית במתווה הצרפתי-סעודי).
- שחרור כל החטופים במחיר כבד אך סביר, קרי כזה שאיננו מחייב ויתור על שאר מטרות המלחמה.
- מניעת האפשרות שעזה תשמש בעתיד בסיס לפיגועים נגד ישראל. זאת באמצעות הפקדת האחריות למניעת טרור בידי ישראל, שתשמור על חופש פעולה מבצעי (בדומה למצב ביהודה ושומרון או בלבנון), והמשך הנוכחות הישראלית בפרימטר המקיף את הרצועה ובציר פילדלפי, כדי למנוע הברחות אמל"ח. במקביל, בראייה ארוכת-טווח, יש לקדם תוכניות של דה-רדיקליזציה שתנסינה לשחוק את השנאה לישראל המוטמעת כיום בחברה הפלסטינית על ידי מעצבי דעת הקהל.
- מחוץ לעזה – גביית מחיר כענישה והרתעה מחמאס (התקיפה בקטר) ומהגורמים המגלים סולידריות איתה, דוגמת החות'ים בתימן.
- מניעת התפתחות איומים כלפי ישראל באמצעות יוזמה צבאית ומאמצים מדיניים, במקום ההסתמכות על הרתעה, הכלה ופעילות צבאית מוגבלת במסגרת המערכה שבין המלחמות (המב"מ) שאפיינה את התקופה שלפני המלחמה.
אף על פי שמטרות המלחמה טרם הושגו במלואן, ישראל הצליחה תוך כדי המלחמה לקדם באופן מרשים את יעדיה האסטרטגיים. הציר האיראני הוכה קשות, והפלסטינים, כולל חמאס, כמו גם שאר גורמי הכוח באזור, נוטים להכיר בכך שהמחיר ששילמו חמאס, והפלסטינים ככלל, עבור מתקפת 7 באוקטובר היה כבד מאוד. עם זאת, סימן השאלה לגבי האופן שבו ייזכר ה-7 באוקטובר באתוס הפלסטיני נותר בעינו, כל עוד קיימת האפשרות שחמאס בעזה ישמור על נשקו וכתוצאה מכך יישאר בפועל בשלטון, גם אם נומינלית האחריות לניהול העניינים האזרחיים תעבור לידיים אחרות. זאת בייחוד לנוכח גל ההתגייסות לימין חמאס ברחבי העולם, כולל במערב, הלחץ הציבורי על ממשלת ישראל לוותר, לכאורה זמנית, על המטרות הראשונה והשלישית, שעל פי הדלפות מסוימות מגובה גם בעמדות חלק מבכירי מערכת הביטחון ובהם הרמטכ"ל. כל אלה נוטעים תקווה בחמאס שעמידה איתנה מול הלחץ הצבאי הגובר תותיר אותו כגורם חמוש השולט בפועל ברצועה ותאפשר לו לטעון שערעור הביטחון של ישראל באמצעות המתקפה בשמחת תורה, השחרור של המוני מחבלים מהכלא הישראלי וההכרה הבינ"ל הרחבה במדינה פלסטינית מעידים ש-7 באוקטובר היה הישג משמעותי מבחינת הפלסטינים, למרות המחיר הכבד, ולכן יש לשוב וללכת בדרך זו ברגע שהנסיבות תאפשרנה זאת ולפעול בנחישות ליצירת הנסיבות המתאימות (מכאן ההתעקשות על יציאת צה"ל מהרצועה, כולל מציר פילדלפי, במסגרת הסכם לשחרור החטופים).
ברור מכאן עד כמה חשוב לחמאס להרתיע את ישראל ממימוש המבצע לסילוקו מהשלטון בעזה בכוח, על ידי כיבוש העיר עזה, ומדוע הארגון עושה מאמץ גדול לשכנע את האוכלוסייה להישאר בעיר ולשמש מגן אנושי שירתיע את ישראל מפעולה ויאפשר לחמאס להשתמש בסבלה כדי להגביר את התמיכה הבינלאומית בו. נוכח הלחצים על ישראל, ובהכירו את הרתיעה הישראלית מנטילת אחריות על אספקת הצרכים של אוכלוסיית הרצועה (ממשל צבאי), הארגון עדיין מאמין שאיומי ישראל ומכלול ההכנות להשתלטות על העיר, כולל גיוס המילואים, הכנת הכוחות, הפגיעה ברבי הקומות והקריאה לאוכלוסייה לצאת מהעיר, אינם אלא מרכיבים ביצירת לחץ על חמאס לקבל את הצעת נשיא ארה"ב, טראמפ, לוותר על החטופים ללא ערובות לכך שיישאר חמוש גם בעתיד ושיוכל להציג את 7 באוקטובר כהישג פלסטיני, למרות המחיר ששולם, בלי להשתלט בפועל על עזה ולהטיל עליה ממשל צבאי.
משמעות הדבר עבור ישראל היא שכדי לשכנע את חמאס ואת האוכלוסייה בעזה ברצינות כוונותיה ובנכונותה להשלים את המבצע הצבאי, עליה להתחיל בפעולה קרקעית להשתלטות על שכונות של העיר עזה שאינן בשליטתה כעת. התקיפה על הנהגת חמאס בקטר, למרות שכשלה ככל הנראה, יכולה לסייע בהנחלת המסר לחמאס שישראל לא תירתע מלחצות קווים אדומים בדרכה להכריע את חמאס, כולל תקיפה על אדמת קטר, למרות מעמדה המיוחד של הנסיכות וקשריה הקרובים עם ארה"ב. יכול להיות שלמרות כל זאת עדיין יעדיפו ראשי חמאס להמשיך להילחם, משום שמה שנדרש מהם זה להודות בטעות ולוותר על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, הרבה יותר ממה שנדרש מחיזבאללה ומהחות'ים. לפי שעה הם אכן נערכים ללחימה בעיר על בסיס האמצעים שנותרו ברשותם, אך סביר שהתקפיות ונחישות יגבירו את הפקפוק בצמרת חמאס בעזה ובחו"ל בתבונה שבהמשך הלחימה, שכן הם עשויים לערער את הנחת היסוד שעמדה בבסיס התכנון של מתקפת 7 באוקטובר שלפיה ישראל לא תסלק בכוח את חמאס מהשלטון ברצועה. הדבר דומה במידה מסוימת לתהליכים שהובילו להפסקת האנתיפאדה השנייה בעקבות הסכם המבוקשים ב-2007, וליציאת אש"פ מלבנון ב-1982. בשני המקרים ישראל הפתיעה את הפלסטינים בנחישותה, והם ויתרו על יעדים ונכסים אסטרטגיים בלי לוותר על חזון המאבק עד לסילוק הציונות.
אם לא יהיה בכל אלה כדי לשכנע את חמאס להתפרק מנשקו ולקבל את יוזמת טראמפ, לא יהיה מנוס מהשלמת ההשתלטות על הרצועה גם אם הדבר כרוך בכינון ממשל צבאי לתקופת ביניים קצרה ככל האפשר, שבמהלכה יימשך ניקוי הרצועה מקיני הטרור שמן הסתם יישארו בה. תקופה זו תארך עד שהאוכלוסייה העזתית, שרבים מקרבה כבר מטילים ספק בהיגיון שעמד מאחורי ההחלטה לתקוף את ישראל, תשתכנע שחמאס הוכרע ואינו צפוי לשוב ולשלוט ברצועה ולפיכך ניתן לקחת את היוזמה ולבקש לשאת באחריות לניהול עצמי של אזור מחייתה בסיוע בין-ערבי ובינ"ל. ייתכן גם שרבים יבחרו מרצונם להגר למקומות אחרים, עם או בלי קשר לתוכנית טראמפ.
לסיכום, מימוש יעדי-העל של ישראל והיעדים האסטרטגיים שלה במלחמה מחייב עמידה בכל מטרות המלחמה, תוך רגישות למתח ולמשלימות שבין מיטוט חמאס ומניעת הישנות של 7 באוקטובר לבין שחרור כל החטופים ושימור היחסים עם המערכת הבינ"ל ועם מדינות ערב הפרגמטיות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
