קריסת משטר אסד היא מהלומה אסטרטגית ראשונה במעלה לאיראן, כמו גם לרוסיה, ולמעשה – לציר הסיני-רוסי-איראני-צפון-קוריאני שנראה היה, לכאורה, שיש בכוחו להציב אתגר גלובלי לארה"ב ולמערב. תוצאות המערכה האחרונה בלבנון – אף שלא הגיעו לכלל הכרעה מלאה של חיזבאללה – תרמו בעקיפין אך באופן מכריע למהפכה בסוריה. לצד היתרונות מרחיקי הלכת הגלומים בריסוק "ציר ההתנגדות" והותרת איראן חשופה ללחצים ואף לפעולה נגד תוכנית הגרעין שלה, המציאות החדשה בסוריה יוצרת גם איומים המחייבים היערכות צבאית ומדינית כאחת מול אפשרויות של כאוס מתמשך, של רדיקליזם אסלאמיסטי ברוח אל-קאעידה (שמשורותיה באו אנשי "היאת תחריר אל-שאם") ו/או של הגמוניה תורכית. חשוב בעת הזאת להדק את ההידברות עם אנשי הממשל הנכנס בוושינגטון – וסנאטורים רפובליקניים בעמדות מפתח – כדי לוודא שהכורדים לא יופקרו לגורלם; לתאם מהלכים מול ירדן, מתוך אינטרס משותף הנוגע גם לשאלת השליטה בהר הדרוזים; ולהסתייע במדינות המפרץ, שבידן מנוף ההשפעה הכלכלי נוכח האתגר העצום של שיקום סוריה ושיבת העקורים הסוריים לבתיהם.

תבוסה למשטר באיראן ולציר האנטי-אמריקני

קריסתו המהירה של משטר אסד, שנתמך על ידי איראן משך עשרות שנים, בהשקעה כלכלית נרחבת, סיוע בנשק ובשיגור של גורמי משמרות המהפכה ושל מיליציות שיעיות פרו-איראניות ובראשן חיזבאללה, ולצידו כוחות מעיראק ומאפגניסטאן, להילחם לצד המשטר כנגד המורדים, היא מהלומה כבדה ביותר לטהרן ברמה האסטרטגית. בתוך חודשים ספורים נחל המשטר האיראני, שבשלביה הראשונים של המלחמה שיזם חמאס נראה היה כמי שהמאזן האזורי נוטה לטובתו ובכוחו ליצור "מעגל אש" סביב ישראל, שורה של תבוסות שריסקו, בפועל, את "ציר ההתנגדות".

בין היתר, חיזבאללה צפוי לעמוד בפני אתגר רב-ממדי להישרדותו נוכח ניתוק נתיבי האספקה שלו, האפשרות של חידוש הלחץ של המורדים על לבנון עצמה (כפי שאירע לפני עשור, כאשר חיזבאללה היה הכוח העיקרי שבלם את האפשרות של כניסת דאע"ש ללבנון), והתחזקות ניכרת של המחנה האנטי-סורי והעוין לחיזבאללה בלבנון עצמה. כל זה יגרע במידה רבה מיכולתו לחדש את האש או אף להשקיע מאמצים בחידוש היערכותו בדרום לבנון, כל עוד ישראל דבקה בקו של אפס סובלנות להפרות של ההסדרה.

משמעות הדברים היא שאיראן חשופה כיום יותר מאי פעם ללחצים, ואיבדה חלק מכריע של יכולותיה להפעיל לחצים נגדיים, אם כי האיום מצד החות'ים בתימן עומד בעינו. גם יכולתה של ישראל – או עדיף, קואליציה בהובלת ארה"ב – לפעול, כנדרש, מול המהלכים להאצת תוכנית הגרעין האיראנית, מושפעת משמעותית מכך שההרתעה האיראנית, שהייתה מבוססת על יכולות הפעולה של "ציר ההתנגדות", נשחקה במידה רבה.

בראייה רחבה עוד יותר, כישלונן המוחלט של איראן ורוסיה, כל אחת מסיבותיה היא, בהגנה על המשטר הסורי, שהיה בן חסות של שתיהן משך שנים, הוא בגדר תבוסה מהדהדת של מה שניתן לכנות הציר הסיני-רוסי-איראני-צפון-קוריאני, שעד לא מכבר נראה היה שבכוחו, ובכוונתו, להציב אתגר אסטרטגי-ביטחוני לארה"ב ולמערב (במקביל לאתגר הכלכלי שמנסות סין ורוסיה להוביל באמצעות גוש ה-BRICS). מדובר באירוע מכונן שאפשר למתוח קו מקביל בינו לבין מה שאירע שני דורות קודם לכן. ב-1973 היו תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים, בדגש על צליחת התעלה, מבוא למהפך היסטורי שהעביר את מצרים מן הצד הסובייטי לצד האמריקני במלחמה הקרה (ובסופו של דבר הוביל גם לשלום), גם אם נמנע אז מישראל להשיג הכרעה צבאית מלאה של אויביה. הנסיבות אומנם שונות מאוד, אך ניתן לומר שב-2024, גם אם נמנעה ישראל מלהגיע להכרעה מוחלטת של חיזבאללה, היו להישגיה הצבאיים המרשימים בלבנון השפעה עקיפה, אך חשובה ביותר, על יכולתו של "ציר ההתנגדות" להושיע את אסד בנקודת המפנה שהובילה להשלמת המהפכה שהחלה ב-2011, על כל המשתמע מכך ברמה האזורית והגלובלית.

מפת האיומים החדשה

בד בבד עם זיהוי היתרונות מרחיקי הלכת הגלומים במציאות החדשה בסוריה, ישראל ניצבת גם בפני הצורך להיערך כראוי מול פוטנציאל בעייתי ומסוכן העלול להסתמן, ובמהירות, נוכח מאפייניהם של הכוחות שהשתלטו כעת בדמשק. מדובר בשלושה מרכיבי איום העשויים להשתלב זה בזה:

• כאוס: גם אם יש למורדים, לכאורה, מנגנוני תיאום ("חדרי מבצעים") ומעין מנהיגות בדמותו של אחמד חוסיין אל-שרע, "אבו אחמד אל-ג'ולאני" (מן הגולן – כינוי מטריד בפני עצמו…), ספק רב אם מדובר במערכת היררכית שביכולתה לאכוף את סמכותה, ולא במקרה הסכימו המורדים, בצעד ראשוני, להותיר את המערכת הממשלתית על כנה בשלב זה. סיעות המורדים, כפי שאירע בלוב אחרי חיסול קד'אפי, עשויות להידרדר במהירות לכדי עימותים אלימים, ונוכח התפוררות הצבא (אלפים פשטו את מדיהם ונעלמו) לא יהיה גורם מרכזי שיוכל להשליט סדר. במקביל, קבוצות המיעוט המאוימות – כורדים, דרוזים, עלווים, גם אם הזדרזו להתנער ממשפחת אסד וספיחיה – צפויות לאחוז בנשק כדי להגן על עצמן. כל זה מייצר פוטנציאל לאלימות מתמשכת וזליגה של המאורעות אל גבולנו.
  
  
• רדיקליזם אסלאמיסטי: אסור להיתפס לאשליות, למרות התבטאויות מתונות לכאורה, באשר לזיקותיהם האידאולוגיות של הכוחות המובילים בקרב המורדים, וג'ולאני בכללם. מדובר בסונים רדיקלים שעוצבו בבית המדרש של אל-קאעידה, גם אם עברו גלגולים בדמות "ג'בהת אל-נוצרה" (חזית הנאמנים) ו"היאת תחריר אל-שאם" (מטה שחרור הלבאנט, שהרי המילה הערבית "שאם" בהגדרתה ההיסטורית אינה רק סוריה אלא גם לבנון, ירדן וארץ ישראל). אלו הם אסלאמיסטים מן האסכולה הטוטליטארית, שספק אם יאפשרו חיים פוליטיים "דמוקרטיים" בסוריה. ייתכן גם שבחלוף הזמן ינסו לאכוף על אוכלוסייה שיש בה, לצד המיעוטים הלא-מוסלמיים, גם מגזר חילוני לא מבוטל, אורחות חיים ברוח השקפותיהם. בתוך כך, עוינות לישראל, ולפחות חידוש התביעה הפעילה להשבת הגולן, עשויה לשרת אותם הן ברמה הרעיונית והן ככלי פוליטי. בעת המלחמה בלבנון היו אומנם גילויי אהדה בקרב המורדים במובלעת אידליב לפעולותיה של ישראל נגד חיזבאללה, שותפיו של אסד לדיכוי ולטבח בסונים, אך אין לראות בכך ערובה או אות לעמדותיהם בעתיד (הקרוב).
  
  
• הגמוניה תורכית: השלטון באנקרה נזהר תחילה מלהיות מזוהה במובהק עם מתקפת המורדים, ולכאורה גילה נכונות לנהל (במתכונת "תהליך אסטנה") הידברות על עתיד סוריה עם רוסיה ואיראן; אך ככל שגברה תנופתם נחשפה גם עמדתו של ארדואן כמי שתמך בהם לאורך כל הדרך. מצב שבו תורכיה, בהנהגתה הנוכחית, תמלא תפקיד מעצב בסוריה, ואולי אף תיגרר להפעלת כוח אם המצב הכאוטי יתמשך, יש בו כדי לעורר דאגה הן בישראל, נוכח עוינותו העמוקה של ארדואן לישראל ותמיכתו העקבית בחמאס, והן במדינות נוספות באזור ובכללן ירדן, מצרים והאמירויות; אלו אינן ששות לראות את עליית האחים המוסלמים ותומכיהם באזור ככוח פוליטי, או להשלים עם מעמד הגמוני "נאו-עות'מאני" מתחדש.

מרכיבי המענה – צבאי ומדיני

מטבע הדברים, המענה הראשוני של ישראל חייב להיות במישור הצבאי-ביטחוני, כפי שצה"ל אכן יישם בתגובה להשתלטות המורדים על הגולן הסורי ועל נכסים אסטרטגיים של המשטר: תפיסת מערך קדומני מרתיע בקו הגבול בגולן, כולל "החרמון הסורי", ותקיפת מכלולים בעומק סוריה שאסור שייפלו בידיים "לא נכונות". הסתלקותם של הרוסים מן הנוכחות האווירית והימית בסוריה פוטרת את ישראל מן הצורך להסדיר את פעולותיה באפיק ה-deconfliction שפעל מאז 2015, ומותירה לחיל האוויר חופש פעולה מלא על בסיס תמונת המודיעין המתגבשת. לכך צריכים להתלוות – ואכן נלווים – מסרי הרתעה ואזהרה חד-משמעיים.

בה בעת, על ישראל לתת את דעתה, בהידברות עם שורה של גורמי מפתח, על הכלים המדיניים (והתודעתיים) שיסייעו לנטרל ככל הניתן את האיומים שתוארו לעיל, ולתעל את ההתפתחויות בסוריה לכיוונים מסוכנים פחות. הדאגה מפני השלכות אפשריות של הקריסה בסוריה אינה נחלתה של ישראל בלבד. למדינות "מחנה היציבות" באזור, גם אם הן מברכות על החלשה ניכרת של המחנה האיראני, אין עניין בהעצמה של הכוחות המזוהים עם תורכיה, קטר ומחנה האחים המוסלמים. על רקע זה, ישראל צריכה לפעול:

• בתיאום הדוק ככל האפשר עם ירדן, העלולה להפוך יעד לניסיונות חדירה. בהקשר זה נודעת חשיבות רבה הן להשפעה הירדנית על האוכלוסייה הסונית באזורי הגבול עם סוריה, שמילאה תפקיד חשוב במהלך הסופי של ההשתלטות על דמשק, והן לשימור מעמדו של הר הדרוזים כמרחב אוטונומי מבחינה ביטחונית, תוך הסתייעות באפיקי מגע ישיר של העדה בישראל, בדגש על כפרי רמת הגולן.
  
  
• בדיאלוג עם הממשל הנכנס בוושינגטון ועם מוקדי השפעה בקונגרס (ספציפית, סנאטורים המכירים את הזירה לעומקה), כדי לוודא שממשל טראמפ, למרות נטיית ליבו הבדלנית, לא ינטוש לגורלם את "הכוחות הדמוקרטיים הסוריים" – קרי, הכורדים בצפון מזרח סוריה, או בפיהם רוז'אבה – שהמשך נוכחותם במוקדים אסטרטגיים מול הגבול המזרחי היא משקל-נגד חשוב לאחיזתם של האסלאמיסטים במערב סוריה, וערובה כנגד תהפוכות עתידיות וניסיונות התערבות של מיליציות פרו-איראניות מעיראק.
  
  
• בהידברות עם האמירויות וסעודיה (שעמדתן קרובה גם לזו של מצרים), שעבורן האפשרות של דומיננטיות תורכית-קטרית בסוריה היא מקור לדאגה, אך ביכולתן להשתמש במנוף רב העוצמה של המימון לשיקום סוריה מחורבותיה ולקליטת הפליטים העשויים לשוב מגלותם בתורכיה, בלבנון ואולי אף באירופה כדי להשפיע על האוריינטציה של המערכת השלטונית המתהווה.

שאלת מעמדם של העלאווים בצפון סוריה, שלכאורה נאמר להם שלא יהיו קורבן לנקמתו של המשטר החדש אך ספק אם יחושו בטוחים, מורכבת יותר, וממילא אין ביכולתה של ישראל להשפיע על כך. עם זאת, ככל שניתן יהיה אכן להקנות להם מעמד לגיטימי ואוטונומי במערכת החדשה ולהימנע ממעשי טבח שיציתו מעגלי אלימות נוספים – כן יהיה קל יותר להעמיק את בידודו של חיזבאללה בלבנון ולחסום כל נתיב של סיוע לשיקום כוחו.

שתי התבוננויות נוספות באשר ללקחי הקריסה

כפי שכבר ציין טראמפ בציוץ ארוך ואפילו נרגש, "רוסיה, רוסיה, רוסיה" היא זו שצריכה להפיק לקח עיקרי מן האירועים – חוסר התוחלת של המלחמה המתמשכת באוקראינה, שגבתה ממנה מחיר דמים והחלישה אותה במקום לחזקה. לקריסת המשטר הסורי, שהיה משך כעשור ההמחשה לכך שדווקא רוסיה, ולא ארה"ב, היא שיודעת איך להגן על לקוחותיה, תהיינה בהכרח השלכות על מעמדה המדיני והאסטרטגי של רוסיה, ואולי צריכות אכן לעורר הרהור הן לגבי הצורך לסיים את המלחמה באוקראינה והן לגבי ההזדמנות, הנפתחת בקרוב עקב חילופי הממשל בוושינגטון, להיחלץ ממעגל העוינות מול ארה"ב והמערב.

בה בעת, מאפייני האירועים הם תזכורת לכך שאין המדובר במהלך ליניארי – שקיעה איטית ומתמדת – אלא במשבר מהיר ודינמי שכל מרכיביו מתחברים זה לזה ברגעי ההכרעה. מה שהתברר כטעות לגבי סוריה יכול להתברר גם כהערכה שגויה כלפי חוסנו של המשטר באיראן: יציבות ודיכוי ביד ברזל יכולים בהינף אחד להתחלף בקריסה מהירה והתפוררות הסמכות השלטונית. החתירה לערעור המשטר האיראני במתכונת דומה – התפרצות נקודתית היוצאת במהירות משליטה – היא יעד ראוי בפני עצמו, גם אם לא ניתן לסמוך על סיכויי הצלחתו של מהלך כזה ועל מועדו. במקביל יש להיערך גם לסיכול ישיר של תוכנית הגרעין האיראנית.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Middle East Images