במהלך פגישתו עם ראש הממשלה נתניהו אמר הנשיא טראמפ כי נשיא תורכיה, ארדואן, שאותו הוא מעריך ומוקיר, הוא "הראשון זה 2000 שנה" שהצליח להשתלט על סוריה, וראוי לברך אותו על כך. לצד חוסר הדיוק ההיסטורי, אמירה זו מציבה סימני שאלה באשר ליכולתו של המשטר הסורי החדש, בנסיבות האזוריות והבינלאומיות הנוכחיות, לקיים את עצמאותה של ארצו אל מול החזון הנאו-עות'מאני שארדואן אינו מרפה ממנו, ודווקא כאשר קשייו הפנימיים מחמירים. בתיאום עם וושינגטון, שחשוב כי תמשיך לקיים נוכחות צבאית מסוימת בצפון מזרח סוריה כדי לשמור על אינטרסיה החיוניים בזירה זו, על ישראל לייצב מרחב חיץ ביטחוני, למנוע השתלטות תורכית מלאה, להגן על מי שקשרו את גורלם איתנו, ולהסתייע במצב שנוצר כדי להעמיק את מצוקתו של חיזבאללה. בתוך כך יש לחתור להבנות עם אנקרה, בגיבוי ארה"ב ובסיוע של הצלע החמישית, אזרבייג'ן, על "גבולות גזרה", וגם לאותת לאחמד אל-שרע כי יש לו מה להפסיד אם יעלה על נתיב של עימות, וכי לישראל יש עניין בכך שישמור על מידה של חופש פעולה מול תורכיה.

סוריה כיעד להגמוניה תורכית

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה באביב 2011 מעורבת תורכיה, בהנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן, בתמיכה (ברמות משתנות של אינטנסיביות) במורדים המזוהים עם "האחים המוסלמים" ואף בתנועות אסלאמיסטיות קיצוניות יותר. "היאת תחריר אל-שאם" (HTS), שתפסה את השלטון בדמשק בדצמבר 2024 מידי משטר אסד, פעלה לפני כן במובלעת אידליב תחת חסות תורכית פעילה, שסיכלה את כוונות המשטר לחסל את מעוזי המורדים האחרונים. אומנם היו גם חיכוכים חוזרים ונשנים עם התורכים, וניתן להתרשם כי נשיא סוריה החדש, אחמד אל-שרע ("אל-ג'ולאני", ככינויו בתקופת המרד), מבקש גם עתה להימנע מתכתיב תורכי גורף. עם זאת, "חיבוק הדוב" של ארדואן והנוכחות הצבאית הגוברת של תורכיה בסוריה יוצרים אילוץ שלא יהיה לו קל להשתחרר ממנו.

יש לארדואן מערכת שיקולים השלובים זה בזה, חלקם מעוגנים באינטרסים לאומיים מסורתיים ואחרים נגזרים מתפיסותיו האידאולוגיות ושאיפותיו האישיות, ובמידת מה יש גם מתח בין אלה לאלה, המובילים אותו לחתור לאחיזה הגמונית בסוריה:

1. השאיפה לשים קץ לקיומה של ישות כורדית תת-מדינתית, עצמאית למעשה (ומגובה עדיין בנוכחות צבאית אמריקנית) – מה שמכונה בפי הכורדים חבל "רוז'אווה", מערב כורדיסטאן – שנתפסה במשך שנים באנקרה כמזוהה עם מחתרת ה-PKK ועמדותיה המהפכניות. אזור עפרין, בקצה הצפון-מערבי של סוריה, כבר נכבש מידי הכורדים במבצע "ענף זית" של הצבא התורכי בראשית 2018; רוב אוכלוסייתו נעקרה, ויושבו בו פליטים ערביים סוניים מאזורי הלחימה. האפשרות של מהלכים דומים כנגד אזורים כורדיים נוספים עומדת בעינה. עם זאת, נראה שארדואן – גם בשל אילוצים מדיניים, ובמרכזם העמדה האמריקנית כלפי "הכוחות הדמוקרטיים הסוריים" (SDF, מסגרת שברובה הגדול מבוססת על הכורדים) – מרסן בשלב זה את מהלכיו. הוא אף מנהל במקביל הידברות עם הצד הכורדי, וספציפית עם מנהיג ה-PKK עבדאללה אוג'לאן, הכלוא בתורכיה מאז 1999, שלאחרונה (28 בפברואר 2025) אף קרא לארגונו להניח את נשקו ולהתפרק. עדיין מוקדם להעריך כיצד תשפיע התפתחות דרמטית זו על הכורדים בסוריה ועל האפשרות למימושה של האופציה הצבאית התורכית נגדם.
   
   
2. הרצון ליצור תנאים לשובם של פליטים סוריים לארצם, כאשר חלק גדול מאוד של אלו שנמלטו מאימת מלחמת האזרחים, בין שלושה לארבעה מיליון, מצאו מקלט בתורכיה ונותרו בה (אם כי החלו לשוב אחרי נפילת משטר אסד). הקשיים הכלכליים והחברתיים שנלוו לכך הפכו לסוגיה פוליטית בתורכיה, ומכאן עניינו של ארדואן להסדיר את השבתם לסוריה, כאשר מכך נגזר גם אינטרס ביציבות פוליטית ושיקום כלכלי שיאפשרו זאת.
   
   
3. ביסוס מעמדה המוביל של תורכיה במערכת האזורית, מה גם שקריסת משטר אסד חיזקה אותה מאוד ביחס לאיראן, שאיתה יש לתורכיה מערכת יחסים מורכבת המשלבת שיתופי פעולה (בין היתר בסחר ובתחום האנרגיה) ויריבות אסטרטגית עמוקה. החסות על המשטר החדש בדמשק יוצרת עבור ארדואן מרחבי פעולה חדשים מול העולם הערבי שישקפו את עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית של תורכיה ויקנו לה השפעה גוברת בזירה הגלובלית, כפי שהדברים כבר השתקפו בהתבטאויותיו של טראמפ בנושא.
   
   
4. עמדה אידאולוגית של ארדואן ומפלגתו, ה-AKP, התומכת עקרונית בתנועת "האחים המוסלמים" והסתעפויותיה, ובכלל זה מרכיבי ליבה של המשטר החדש בסוריה, וכן חמאס בעזה, האח"ס במצרים ואחרים. בהיבט זה נרקמה שותפות רעיונית ואסטרטגית בין תורכיה בהנהגתו של ארדואן לבין קטר, הפועלת גם היא במגמה דומה. לניצחון ה-HTS בסוריה יש בהקשר זה השלכות מעשיות וסמליות כאחת, שארדואן פועל באופן עקבי כדי למנף אותן למטרותיו.
   
   
5. עוינות בסיסית כלפי ישראל, שהתחדדה על רקע המלחמה בעזה וקיבלה גוון קיצוני, כולל חרם כלכלי ואף התבטאויות המייחלות לחורבנה, ומתורגמת גם לשאיפה להדוף את ישראל מן הזירה הסורית. יחס עוין זה, שעבר מורדות ומעלות בשנים האחרונות, משרת את ארדואן גם בחזית הפנימית, לגיבוש ה"בייס" הפוליטי שלו ולהסחת הדעת ממהלכי הדיכוי נגד האופוזיציה.
   
   
6. חזון, המבצבץ מעת לעת למרות זהירותו של ארדואן בנושא, של חידוש הח'ליפות – מוסד הליבה של תורת המדינה האסלאמית, שעל פיה מנהיג אחד, יורש תפקידו של הנביא מוחמד כמוביל, בתפילה ובקרב, הוא זה שצריך לעמוד בראש אומת המאמינים כולה. זהו תואר שהסולטאנים העות'מאניים החזיקו בו משך למעלה מ-400 שנה, עד לביטול המונרכיה והפיכת תורכיה לרפובליקה חילונית. ארדואן רואה עצמו כמי ששליחותו היא לקעקע בהדרגה את מורשתו של אתאתורכ ולהשיב עטרה ליושנה, וייתכן כי הוא אף רואה את עצמו כמי שיכונן מחדש את מוסד הח'ליפות, שנותר פנוי (למרות יומרות דאע"ש להקימו מחדש) מאז 1923.

האינטרסים של ישראל וחשיבות מרחב החיץ

מול מציאות זו ושאיפות אלה יש לישראל מערכת אינטרסים משלה, שגם הם משתלבים זה בזה, אף שיש מתח חלקי ביניהם:

1. בראש ובראשונה האינטרס הביטחוני המובהק המחייב היערכות מול תרחישים מחמירים ואפשרויות של התפוררות המדינה הסורית, או של עוינות גוברת מצידה בגיבוי של נוכחות צבאית תורכית משמעותית (מספרית, מדובר בצבא השני בעוצמתו בברית נאט"ו), על כל המשתמע מכך. מכאן הצורך בביצור אזור החיץ החדש – לא למטרות טריטוריאליות אלא כמגן הכרחי וכערובה נגד התפתחויות מסוכנות – לצד המשך הפעילות לשחיקת מרכיבי עוצמה שנותרו כשריד של יכולות המשטר הישן.
   
   
2. במקביל, יצירת תנאים מדיניים ואסטרטגיים שיאפשרו למשטר החדש בדמשק לשמור על מידה של אוטונומיה ולהימנע מהפיכת ארצו לאיפרכיה נאו-עות'מאנית. מאמציו לבסס את הלגיטימיות שלו, כולל מול הזירה הבינלאומית, בדגש על ארה"ב ואירופה, ושחקנים אזוריים בעלי אינטרס דומה, כמו סעודיה והאמירויות, יוצרים מנופי השפעה שאולי יסייעו בכך; אבל חשובה גם ההבהרה הישראלית, המגובה ביכולת פעולה המומחשת מיום ליום, באשר לתוצאות ההרסניות שעלולות להיות להשתלטות תורכית מלאה.
   
   
3. סיוע לכוחות הרואים בישראל עוגן אסטרטגי ובראשם הדרוזים, שלפחות חלקם נתנו לעמדה זו ביטוי גלוי, על בסיס זיקתם לאחיהם בגולן הישראלי, בגליל ובכרמל. במידת האפשר, על אף הקושי הגאו-פוליטי והלוגיסטי, חשוב לראות גם בכורדים שותפים לראייה האסטרטגית ארוכת הטווח של סוריה כמרחב הטרוגני שאינו נתון להגמוניה של מעצמה אזורית שאפתנית זו או אחרת.
   
   
4. בכל מקרה, ניצול המציאות החדשה בסוריה כדי להדק את טבעת החנק סביב חיזבאללה בלבנון, ודאגה לכך שנתיבי האספקה שלו יישארו חסומים, ומעמדו בתוך לבנון ייפגע בהעדר גיבוי מדינתי מעבר לגבול, גם אם איראן ממשיכה לחפש דרכים לסייע לו "מעבר לאופק". מכך נגזר גם אינטרס ישראלי לוודא שהעדה העלווית בצפון סוריה לא תידחק למצב של התגוננות מול איום קיומי, שייצור עבורה אינטרס משותף עם חיזבאללה לנסות לערער את משטר אל-שרע.
   
   

כל זה מחייב, כאמור, המשך השימוש בעוצמתה הצבאית של ישראל, בדגש על החיץ הביטחוני ועל גריעת נכסים אסטרטגיים, הן כדי למנוע מגמות מסוכנות והן כדי להבהיר את הקווים האדומים של ישראל ולהמחיש את יכולתה לאוכפם. בה בעת, כמפורט להלן, נדרש גם מאמץ מדיני אינטנסיבי, בשלושה אפיקים במקביל: מול ארה"ב, מול ארדואן עצמו, ומול דמשק.

התפקיד האמריקני

גילויי האהדה של טראמפ כלפי ארדואן ומדיניותו בסוריה מציבים בפני ישראל אתגר, אך אולי גם הזדמנות: כפי שהוא עצמו הציע בנוכחות ראש הממשלה, הקשר האישי ביניהם יכול גם לשמש אפיק לבירור סוגיות ונטרול מוקדי מתיחות. בדרגים מקצועיים בכירים יש להבהיר לממשל מה הם הקווים האדומים של ישראל, ובכללם פריסת כוחות אוויר ויבשה של תורכיה בכל המרחב הסורי, ולהגיע לתיאום עמדות עם וושינגטון שיסייע בהעברת המסר גם לאנקרה.

בתוך כך, חשוב גם לנסות לרתום גורמי מפתח בקונגרס, הבקיאים בסוגיה הסורית ועדיין יש להם מידה של השפעה על הממשל (אם כי בכהונתו השנייה טראמפ נמצא בעמדה תקיפה יותר, גם מול סנאטורים בכירים במחנה הרפובליקני), ולחדד את חשיבותה של הנוכחות הצבאית האמריקנית, גם אם תצומצם, כמתוכנן, מכ-2,200 אנשי הכוחות המיוחדים כיום לכ-1,000, כ"תיל ממעיד" וכחסם כפול, הן כנגד חידוש המאמצים של איראן למצוא נתיבי הברחה ללבנון והן מול תוכניות תורכיות להכניע את הכורדים בכוח הזרוע.

אפיק ההידברות עם התורכים

היכולת לקיים דיאלוג ישיר בעזרת אזרבייג'ן (הרואה הן בתורכיה והן בישראל את משענותיה הביטחוניות שאפשרו את ניצחונה במערכה על נגורנו-קרבאך) חשובה בראש ובראשונה משום שהיא מניחה יסודות למניעת התנגשויות – Deconfliction – במתכונת דומה להסדרה שגובשה ב-2015 מול הנוכחות והפעילות האווירית הרוסית בסוריה. כל עוד חה"א ממשיך לפעול באורח אינטנסיבי, מעל ומעבר להיקפי הפעילות במסגרת המב"מ בסוריה (2013 עד 2024), חשוב להימנע ככל האפשר מתרחישי הסלמה מול תורכיה עקב תקריות בלתי צפויות.

בתוך כך, הסדרה כזו היא גם בגדר איתות למשטר אל-שרע, כשם שההסדרה עם רוסיה הייתה איתות לאסד: האינטרס המשותף, למרות המחלוקות הנוקבות, של ישראל ושל תורכיה כאחת הוא שלא להידרדר לעימות שיהיה הרה אסון לשני הצדדים. לפיכך, עדיף לדמשק להימנע מלהוביל להסלמה מול ישראל ולהמשיך בקו הנוכחי של הבלגה מול תקיפות חה"א בשטח סוריה, שכן הגיבוי התורכי אינו מובטח. דווקא משום שאנקרה רואה בניצחון ה-HTS הישג ברמה האסטרטגית העליונה, אין לה עניין לראות אותו מסתכן בתוצאות האפשריות של עימות עם ישראל (כשם שרוסיה הנחילה אזהרה דומה לאסד בשעתו, כולל בסוגיית הנשק הכימי).

חתירה להבנות (בלתי פורמליות) במישרין מול סוריה

הגורמים האמריקניים שהעלו באחרונה את החזון של הצטרפות סוריה ולבנון ל"הסכמי אברהם" רואים ככל הנראה מהרהורי ליבם. המשטר הסורי שברירי מדי וקיצוני מדי – לפחות ברקעו. באקלים האזורי הנוכחי, מול הלכי רוח עממיים הממוקדים בנעשה בעזה ועמדה תורכית עוינת בגלוי, אין סיכוי שאל-שרע ייזום מהלך מסוג זה, או אף ייענה להזמנה אמריקנית לעשות זאת.

עם זאת, אפשר – ורצוי – לכונן אפיקי קשר פעילים, בלתי פורמליים, בין ישראל לסוריה באמצעות צד שלישי. נוכח התפקיד האמריקני, כמתואר לעיל, ניתן להסתייע בממשל טראמפ בהעברת מסרים; אך בשל סוגיות השיקום העומדות על הפרק, דווקא מדינות מפתח באירופה – כמו גרמניה בהנהגתה החדשה – יכולות להיות אפקטיביות יותר בהעברת מסרים.

לצד חידוד הקווים האדומים של ישראל, יש מקום להשתמש באפיקים כאלה גם כדי להבהיר למשטר בדמשק, הנאבק לייצב הן את שלטונו והן את הכלכלה הסורית המעורערת, כי ישראל אינה חותרת להפיל אותו וכי "שקט ייענה בשקט". כמנהיג של ארץ רב-גונית מבחינה דתית ועדתית, שתמיד ראתה את עצמה כמובילה ולא כנגררת, יש לאל-שרע אינטרס בקשר תקין (גם אם חסוי) עם ישראל, ובשמירה על "עצמאות ההחלטה" של סוריה מול שאיפותיו של ארדואן. זהו אינטרס משותף, גם אם בנסיבות הקיימות לא ניתן לתאם מהלכים בחתירה למימושו.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Xinhua