ההתפתחויות האחרונות בלבנון – החלטת הממשלה, המַתְוָוה (לפחות להלכה) לוח זמנים לפירוק חיזבאללה מנשקו; האירוע בוואדי זבקין, שבו נהרגו שישה מחיילי צבא לבנון ושחשף את קיומה של פעילות ממשלתית גוברת נגד מחסני האמל"ח של הארגון בדרום לבנון; הדיווחים על סילוק מקורבי חיזבאללה מעמדות מפתח במערכת הביטחון הלבנונית; והמסר התקיף שהוצג לאיראן בעת ביקור לאריג'אני בבירות – יוצרות מציאות מדינית (ובעתיד גם ביטחונית?) שונה מהותית מזו שישראל עמדה בפניה בעשורים האחרונים. יוזכר כי תוצאתה האמיתית של מלחמת לבנון השנייה (2006) נקבעה בפועל שנתיים לאחר מכן, במאי 2008, כאשר חיזבאללה הביס בנקל את השלטונות הלבנוניים שניסו לאתגר את שליטתו במוקדי מפתח, כמו שדה התעופה. כעת, המגמות המסתמנות מעידות על כך שהמערכה שהסלימה ישראל בסתיו 2024 מתורגמת בהדרגה (כשברקע – הזעם הכבוש בלבנון מזה זמן, ובייחוד מאז הפיצוץ ההרסני בנמל ביירות לפני חמש שנים) לפגיעה משמעותית במעמדו של חיזבאללה, ולשינוי ביחסי הכוחות בינו לבין הממשלה.
עם זאת נדרשות מישראל זהירות, סבלנות ותבונה מדינית. המשך השימוש בכוח, והאחיזה בנקודות שמעבר לגבול, עדיין חשובים מאוד בשלב זה, גם כדי להמחיש למקבלי ההחלטות ולציבור בלבנון מה עלול להיות מחירה של התלקחות נרחבת נוספת עם ישראל. בה בעת, יש לבחון כיצד ניתן לחזק את ידיהם של הגורמים המבקשים לקעקע את כוחו הצבאי של חיזבאללה ולהמשיך לשלול מאיראן את היכולת להשתמש בו כפרוקסי כבר עתה. היעדר כל תגובה מצד חיזבאללה במהלך "12 הימים" ובעקבותיהם הוא אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר של המערכה, ומשקף את השחיקה בכוחו של הארגון, את עוצמת ההרתעה הישראלית, וגם את ההתנגדות במעגלים רחבים בלבנון לגרירת המדינה להרס נוסף.
תמיכתה של ישראל בעמדת ממשלת לבנון היא ברורה ומובנת מאליה, והפעילות המתמשכת של צה"ל נגד תשתיות של חיזבאללה וניסיונותיו להרחיב שוב את נוכחותו בדרום לבנון ולשקם את כוחו הצבאי משרתים את מאמצי הממשלה הלבנונית. לפיכך, אין צורך בגילויים פומביים של תמיכה ישראלית ישירה שעלולים לשחק לידי חיזבאללה, אבל ניתן להשאיר אופק פתוח של אפשרות לשיבה עתידית לגבול הבינלאומי. במקביל, יש לאפשר ללחץ שמפעילים ארה"ב, מדינות מפתח באירופה ובעיקר גורמים אזוריים כמו סעודיה והאמירויות, באמצעות מנופי השפעה, ובכלל זה תמריצים כלכליים לאלו בלבנון – כולל בקרב השיעה – הרוצים להשתחרר מעניבת החנק של איראן וחיזבאללה, לחזק את עמדת הממשלה בהתמודדות עם חיזבאללה. מרכיב נוסף במשוואה יוכל להיות מהלך לשילובה של לבנון בפורום הגז של מזרח הים התיכון.
התערערות מעמדו של חיזבאללה ככוח דומיננטי (ואוטונומי) בלבנון
שורת התפתחויות משמעותיות, בעת האחרונה, מצביעות על תמורה מהותית שחלה במעמדו של ארגון חיזבאללה בזירה הציבורית והפוליטית בלבנון, גם אם נדרשת זהירות מפני הערכת-יתר באשר להשפעתן על מידת האיום שיש ביכולתו, עדיין, להציב לישראל.
בין הסימנים המובהקים לתמורה המסתמנת יצוינו:
- הנחיית ממשלת לבנון (5 באוגוסט 2025) לצבא להיערך לפירוק כל גורמי הכוח החמושים מנשקם, ובכלל זה חיזבאללה, עד סוף השנה הנוכחית.
- בעקבות הנחיה זו אימצה ממשלת לבנון (7 באוגוסט) את מסמך המסגרת שהציג בפני לבנון שגריר ארה"ב בתורכיה, טום באראק, המשמש בשלב זה גם כשליח מיוחד לסוריה וללבנון, ובו מתווה ארבעה-שלבי ליישום ההחלטה. שרי חיזבאללה עזבו את הדיון, והארגון יוזם הפגנות מחאה בטענה שפירוק נשקו כמוהו כמסירתו לידי ישראל, אך עד כה לא הובילו פעולותיו לביטול ההחלטות.
- ההודעה (9 באוגוסט) על כך ששישה מחיילי צבא לבנון נהרגו בפיצוץ בעת שעסקו בפירוק מחסן נשק – במשתמע, של חיזבאללה – שהתגלה בוואדי זבקין בקרבת צור. האירוע חשף בפועל כי יש יסוד לדיווחים על פעילות משמעותית של צל"ב, בשיתוף כוחות יוניפי"ל (שבשנים עברו לא עשו דבר נגד תשתיות חיזבאללה במרחב אחריותם) המכוונת נגד תשתיות חיזבאללה במרחב זה, ובה בעת המחיש כי יש עדיין ברשות חיזבאללה תשתיות צבאיות בדרום לבנון.
- דיווח לא רשמי על כך שמאהר רעד, שכיהן מאז 2017 כאחראי המודיעין של צבא לבנון בדאחיה (השכונה הדרום-מערבית) של ביירות – מעוזו של חיזבאללה – הודח מתפקידו, כנראה משום שנחשד בקרבה יתרה להנהגת הארגון, וממשלת לבנון בוחנת כעת מי ישמש מחליפו.
- המסר הבוטה למדי שנמסר כי השמיעו הן נשיא לבנון, ג'וזף עון, והן ראש הממשלה, נואף סלאם, בפגישותיהם עם ראש המועצה לביטחון לאומי האיראני, עלי לאריג'אני (שזה עתה התמנה לתפקיד זה) – שהגיע לביירות (13 באוגוסט) בניסיון לסכל את ההחלטה על פירוק חיזבאללה מנשקו. בהודעות פומביות הבהירו השניים כי לבנון אינה מוכנה לקבל התערבות של איראן בהחלטותיה הריבוניות, ולא תשלים עם כך שיחסיה עם איראן יהיו נגזרת של מעמד חיזבאללה במדינה.
מורת הרוח של חוגים רחבים בלבנון לנוכח אחיזת החנק של חיזבאללה במוסדות המדינה איננה חדשה. היא התבטאה במחאות רחבות-היקף כבר בסוף העשור הקודם, קיבלה ביטוי חד יותר בעקבות הפיצוץ הקטלני בנמל ביירות באוגוסט 2020 (שנקשר לאחסון, עבור חיזבאללה, של 2,750 טונות של אמוניום ניטראט) והשתקפה גם בתוצאות הבחירות לפרלמנט במאי 2022. עם זאת, עד למהלומות שהנחיתה עליו ישראל בספטמבר 2024 שמר הארגון לא רק על כוחו הצבאי ועל אחיזתו במערכת הפוליטית, אלא גם על תביעתו למעמד תודעתי הגמוני – כביכול, הזהות הלבנונית הלאומית וה"התנגדות" החמושה השיעית אחת הן (כפי שעולה מספרו של עבד אל-קאדר כנאענה, חזבאללה והגמוניית המוקאוומה (ירושלים: מאגנס, 2021). כעת, הולכים ומתרחבים הסדקים הן במבנה הכוח והן ברובד התודעתי, אם כי מעמדו של הארגון עדיין רחוק מקריסה.
משמעויות עבור ישראל: חשוב להמשיך ולהמחיש עוצמה צבאית
גם במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ספג חיזבאללה מהלומות, וחורבן משמעותי נגרם בדאחיה, עד כדי כך שחסן נצראללה הודה שאילו ידע כיצד יגיבו אולמרט ופרץ לא היה מוציא לפועל את אירוע החטיפה. אולם בתוך שנתיים – באירועי מאי 2008 – התברר באופן נחרץ כי חיזבאללה הוא שניצח ושמר על הדומיננטיות שלו, כאשר סיכל בכוח הזרוע ניסיון של השלטונות להוציא מידיו נכסים חשובים, כמו הקצאת תדרים אלקטרומגנטיים והשליטה הביטחונית בשדה התעופה הבינלאומי בביירות. הארגון נמנע, אומנם, במשך 17 שנים, מליזום מערכה רחבה נוספת, אך לא בהכרח בשל האילוץ הפנים-לבנוני. בראש ובראשונה, עסק בצבירת כוח ומרכיבי תשתית (כולל מנהרות חודרות) ושמר אותם "ליום פקודה". יכולותיו נועדו להרתיע את ישראל מלתקוף באיראן, ולהעניש אותה בחומרה במטחי טילים כבדים ופעולות השתלטות בגליל אם בכל זאת תעז ותעשה זאת, וכן לקראת מתאר של מערכה רב-חזיתית כוללת, אם וכאשר איראן תבחר בכך.
המצב כעת שונה בהיבטים מהותיים. המהלומה שהצליחה ישראל להנחית הייתה קשה בהרבה מזו שהונחתה ב-2006: צמרת הארגון נערפה, אלפים מאנשיו נהרגו או נפצעו קשה, תשתיותיו נהרסו, וצה"ל חדר לדרום לבנון באופן מקיף והרסני בהרבה מאשר במלחמת לבנון השנייה. התוצאה המיידית היא שמול מבצע "עם כלביא", והתערבות ארה"ב באיראן, הארגון לא פעל כלל לגביית מחיר מישראל או מן האמריקנים. זה היה רגע המבחן המכריע שעבורו, במידה רבה, נבנתה עוצמתו, וחיזבאללה, כפי שנהיר לעין כול, לא מימש את ייעודו הג'יהאדי, ולא גילה את אותה "מקאוומה" מיתולוגית שעליה ביסס את תביעתו למעמד אוטונומי בלבנון.
חלק חשוב במשוואת ההרתעה שנוצרה גלום בכך שהארגון – ופטרוניו האיראניים, שגם הם הוכו וניצבים בפני אתגרים כלכליים חמורים משל עצמם – מודע כעת בחריפות לעומק החדירה המודיעינית הישראלית, כפי שהומחשה בעיקר בחיסולים הנקודתיים החוזרים ונשנים. זו היא אולי גם הסיבה לכך שיחיא סינואר נמנע מלעדכן את "שותפיו" האסטרטגיים מבעוד מועד, שמא יגלוש המידע גם הלאה.
גורם חשוב לא פחות ביצירת המציאות המדינית החדשה הוא שישראל לא "סיימה והלכה" כמו ב-2006 – אז, תוך מעורבות עמוקה בגיבושה של החלטת מועבי"ט 1701 והסתמכות על ההבטחות לפריסת צבא לבנון והפעלת UNIFIL. הפעם היא מקיימת נוכחות ארוכת טווח בחמש גזרות מעבר לגבול, וממשיכה ללא הרף בתקיפת יעדי הארגון (גם בלב ביירות) וחיסול בכיריו. לכאורה, יש סתירה בין פעולות אלה לבין הרעיונות להסדרה מדינית שיועלו להלן, אך בפועל המסקנה המתבקשת היא שדווקא המשך הלחץ הצבאי המדוד – אומנם רצוי, ללא הצהרות יומרניות של גורמים בדרג המדיני – הוא שמאיץ את מתנגדי חיזבאללה בלבנון לפעול לריסון כוחו ותגובותיו, לבל ימיט אסון נוסף על המדינה, ואת צל"ב ויוניפי"ל לעשות את מה שלא עשו עד לאחרונה ולפרק את תשתיותיו מדרום לליטאני.
נדרשת סבלנות
עם זאת, גם אם מתחוללת תמורה משמעותית ביחסי הכוחות בלבנון, לא מדובר במהלכי בזק האמורים להביא תוך זמן קצר לתמורה אסטרטגית. מטבע הדברים, אין לצפות לתהפוכה מהירה מעין זו שהיינו עדים לה בסוריה בדצמבר 2024. המשוואה הלבנונית מורכבת מאוד, וגורמים פנימיים וחיצוניים רבים בוחשים בקדרה – כולל מעצמות המערב, לא תמיד באופן מתואם – ואין להם אינטרס בהתלקחות אלימה.
זו נותרה אפשרות שיש להביאה בחשבון. לחיזבאללה נותר עדיין, למרות אבידותיו הכבדות והפגיעה בתשתיותיו, כוח צבאי לא מבוטל, שיכול להיות מופנה כלפי צבא לבנון או אף כנגד ישראל. יש לו גם בסיס תמיכה עממי לא מבוטל, בייחוד בקרב השכבות החלשות בעדה השיעית ומעבר להן, גם אם איבד חלק מבעלי בריתו – וכאמור, גם חלק מבסיסו העדתי. הוא מנסה כעת ליצור מבחני כוח ללא אלימות, בדמות הפגנות מחאה, אך מהלכים כוחניים מצד הממשלה הלבנונית, בטרם עת, עלולים לדחוף אותו לקו לוחמני יותר.
ישראל נדרשת, אפוא, לגלות אורך רוח, להימנע גם היא מהסלמה (מעבר לדפוס התקיפות שכבר התקבע, ושכאמור תועלתו בצידו), לנהוג יתר זהירות גם במישור ההצהרתי. יש להקפיד על תיאום עם ארה"ב, שייתכן כי תשוב ותשלח לזירה הלבנונית את מורגאן אורטאגוס, ועם גורמים זירתיים ובינלאומיים נוספים השותפים ליעד של החלשת חיזבאללה, ולאפשר לממשלת לבנון ולכוחות התומכים במהלכיה הנוכחיים לפעול באופן זהיר ומדורג. עדיף לפעול צעד אחר צעד מאשר לדחוק את חיזבאללה לנקודת הכרעה קרובה העלולה להיות מתורגמת לחידוש הלחימה, בעיתוי שבו ישראל ממקדת את מאמציה וכוחה בזירה הדרומית.
יש להפעיל גם את ארגז הכלים המדיני
מהלכים דיפלומטיים ומגעים חשאיים צריכים למלא גם הם תפקיד, וגם בזירה זו הסבלנות תשתלם. "אל-עג'לה מן אל-שיטאן", החיפזון מהשטן, ולבנון עדיין רחוקה מן האפשרות של הצטרפות להסכמי אברהם ונורמליזציה מלאה עם ישראל, גם אם זו אולי הדרך הטובה ביותר לשקם את כלכלתה החרבה.
בינתיים, יש לרשותה של ישראל אפיקי פעולה מדיניים שבאמצעותם היא יכולה לחתור לביסוס המגמה הקיימת לאורך זמן, עד שיבשילו התנאים למהלכים מרחיקי לכת יותר. כאמור לעיל, ארה"ב – בדמותו של השגריר בתורכיה, טום באראק, מקורבו של הנשיא טראמפ, ששימש גם כשליח ללבנון (ועדיין משמש כשליח לסוריה) – מילאה תפקיד מרכזי וגלוי בגיבוש המתווה שאומץ על ידי ממשלת לבנון. האינטרס הישראלי מחייב מגעים הדוקים עם הממשל בסוגיה זו, גם אם יש לעיתים השגות על דרכי פעולתו של השליח ועל זיקתו הקרובה מדי לאינטרס התורכי בזירה. אלו רלוונטיות בעיקר לגבי סוריה, ואילו בלבנון אין מחלוקת לגבי היעד האסטרטגי.
באורח פרדוקסלי, יש לישראל אינטרס משותף מובהק עם סעודיה ועם צרפת בזירה הלבנונית, גם כאשר הן פועלות בהקשר הפלסטיני במגמה בעייתית ביותר המיועדת להעמיק את בידודה המדיני של ישראל. אם הדיפלומטיה היא "אומנות האפשרי", ייתכן שאפשרי למנף את החתירה המשותפת להחלשת חיזבאללה (שהסעודים ממלאים בה תפקיד פעיל, ומשתמשים במנופי כוחם הכלכלי לחיזוק ממשלת לבנון הנוכחית) כדי להגיע להידברות דיסקרטית, ואולי אף להשתמש בה כדי למתן את הלחצים הגוברים בסוגיה העזתית.
לנוכח רגישותו של השלב הנוכחי, חתירה למגע ישיר וגלוי עם הצמרת הלבנונית – בדומה למתכונת המפגשים הגלויה-למחצה עם הסורים, במעורבות אמריקנית ואזרית – עדיין אינה עומדת על הפרק, ותזיק יותר מאשר תועיל. יש לישראל די והותר דרכים להעברת מסרים חשאיים ולדיאלוג עקיף עם הממשלה בביירות, כמו גם אפיק סדור לבירורים מול המערכת הצבאית הלבנונית (בחסות יוניפי"ל, שעם כל חסרונותיו לא זה הזמן להיפטר ממנו).
באפיקים אלה ניתן להתוות קווי מתאר של עתיד טוב יותר, בדגש על חילוצה של לבנון מן החורבן הכלכלי והפיננסי שאליו נקלעה – במידה רבה מאוד באשמת חיזבאללה והסנקציות הבינלאומיות שנוכחותו גררה איתה. איראן כבר אינה יכולה להציע חלופות, והדבר השתקף היטב ביחס הבוטה שבו נתקל לאריג'אני בביקורו. צעד משמעותי ראשון בכיוון זה, שניתן לנקוט הרבה לפני שמרחיבים את מהלכי הנורמליזציה הבילטרלית, הוא צירופה של לבנון (בהזמנת מצרים, יוון וקפריסין, ובהסכמת ישראל) ל"פורום הגז של מזרח הים התיכון", EMGF, שהוא ארגון אזורי המוכר על ידי האו"ם, ולבנון (כמו גם סוריה) יכולה וצריכה למצוא בו את מקומה. גם אם עד כה לא נמצאו גז או נפט בפלח המים הכלכליים שישראל ויתרה עליו בהסכם עם לבנון, עצם ההצטרפות תסמן פוטנציאל של רגיעה ושל פרויקטים אזוריים (ללא מעורבות תורכית) שיעודד צמיחה והשקעות.
בהחלט ניתן להמשיך ולפגוע בחיזבאללה בכלים צבאיים (שהשימוש בהם נתון לשיקול דעתה הבלעדי של ישראל) ולחזק את מתנגדיו בכלים מדיניים, גלויים וחשאיים, ובאמצעות המנוף הכלכלי (המחייבת מידה רבה של תיאום ושיתוף פעולה עם גורמים אזוריים ובינלאומיים). ניהול נכון בדרג המדיני העליון ותִכְלוּל ברמת המל"ל יכולים להגיע לכך.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
