למשקיף שינחת מפלנטה אחרת, התנהלותה של הנהגת חמאס עשויה להיראות כטירוף גמור: כמוה כמבקר בגן החיות הנכנס לכלוב האריה – או שולח לשם את ילדיו – עם מקל מחודד כדי להתגרות בו ולראות מה יקרה. יש בזה סוג של "גזענות עצמית" – דרישה מן העולם להתייחס לפלשתינים, "בשל סבלם", כאילו הם פטורים מאחריות לתוצאות מעשיהם – דוגמת ירי הטיל אל השרון. להתגרות כך במעצמה צבאית כמו ישראל – ללא כל תוצאה בעלת משקל אסטרטגי עבורם – זהו לכאורה מעשה מתריס שתכליתו היחידה היא להפגין כי הם כבר מעבר לנקודת הייאוש.
בפועל, במסגרת ההיגיון המנחה את יחיא סינוואר ואנשיו, מתיחת החבל עד קצה היכולת היא כנראה אמצעי רציונלי, גם אם יתברר בקרוב שחשבונם היה מוטעה. מטרתו היא להעצים עוד יותר את מנופי הלחץ שלהם במו"מ המנוהל על ידי המצרים; להעתיק את תשומת הלב מגילויי המחאה בקרב אוכלוסיית הרצועה; ולהתריס כנגד מכבש הלחצים הברוטלי שמפעיל נגדם אבו מאזן, ללא כל התחשבות במצוקת בני עמו.
תגובה קשה מן הרגיל של צה"ל היא בלתי נמנעת – לא כי דמם של תושבי המרכז סמוק יותר מזה של תושבי עוטף עזה, אלא משום שמסתמן צורך דוחק להמחיש לחמאס כי שגו בקריאת המפה. עם זאת, מטרת המהלך – מהלומה משולבת בהיערכות מרתיעה, ומלווה במאמץ מדיני מצרי לכינון רגיעה – צריכה להקיף לא רק את מניעת הירי ארוך הטווח אלא גם את ריסון ההפגנות, ההתגרות, שיגור הבלונים והשלכת המטענים.
במצב שנוצר, אי אפשר להשיג זאת רק באמצעות "גזרים" ומזוודות מזומנים קטאריות. מבחנו של הרמטכ"ל החדש – יהיה אפוא בבניית "ארגז כלים" משוכלל יותר הכולל מכה כואבת; שליטה במדרגות ההסלמה; שיקום ההרתעה; שימור מרכזיותו של התפקיד המצרי. רק אז, בהקשר המתאים ומול תמורות ברורות ומאומתות (כולל טיפול מהודק של חמאס במערך הטילים, שישלול הן מן הג'יהאד האסלאמי והן מגורמים סוררים בתוך הארגון את יכולת הפעולה) גם להעניק תגמולים חומריים, שיקלו את מצוקותיהם של תושבי עזה ויתרמו לניהול מבוקר של הסכסוך.
פורסם ב-ישראל היום 26.03.2019
סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
