המסמך שהציג (18 באוקטובר) ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא ראשון מסוגו, ומשקף הכרה בכך שמדינת ישראל פועלת מזה זמן ללא הגדרה סדורה של אסטרטגיית-העל שלה. גם דבריו של דוד בן-גוריון בקבינט באוקטובר 1953, על אף המשמעויות שנגזרו מהם, לא היו בגדר תפיסת ביטחון רשמית. העיתוי, ערב בחירות, והאפיון כמסמך של ראש הממשלה ולא של הממשלה או ועדת השרים לענייני ביטחון, כבר עוררו תהיות והסתייגויות, והמסמך עצמו הוא רק בגדר עיקרי דברים קצרים של עבודת מטה מקיפה יותר שבוצעה במל"ל בסיוע גורמים נוספים, ובכללם חוקרים במכון JISS. אף על פי כן, מדובר במהלך חשוב וחסר תקדים המשרטט כיווני עשייה בראייה רחבה וארוכת טווח.
בין המסרים העיקריים, שחלקם אכן מסמנים מפנה: הנכונות המוצהרת (בהמשך ל"דוקטרינת בגין") לסכל נשק גרעיני; הבלטת ערך הניצחון; העתקת הדגש במדיניות הביטחון מהכלה (והרתעה) לאמנעה, ומהיערכות מול כוונות האויב, או אפילו שותפות השלום של היום, להיערכות מול יכולות, על כל המשתמע מכך, הן לגבי התעצמות (והגדלת תקציב הביטחון) והן לגבי הדריכות המודיעינית והצבאית; שילוב הדפוס של כינון אזורי חיץ – כפי שכבר נעשה בפועל בעזה, בסוריה ובלבנון – במרכיב ההגנה של תפיסת הביטחון, לצד חיזוק העורף; מיקוד האסטרטגיה הלאומית בביסוס העליונות הטכנולוגית, תוך חתירה לשליטה בחזיתות הידע המשתנות במהירות, ובזיקה לשאיפה – שכבר הוצגה – לצמצם את התלות בסיוע הכספי האמריקני; זיהוי מערך הבריתות האזוריות של ישראל (במפה שהוצגה ברקע, ההתייחסות היא מאיחוד האמירויות עד מרוקו, מסומלילנד ועד אזרבייג'אן, ובאגן הים התיכון – קפריסין ויוון) כאחד מעמודי התווך של תפיסת הביטחון הלאומי; זיהוי המערכה על התודעה, כולל מול השנאה במדינות המערב, כחזית מובהקת במערכה; והתייחסות ראשונה מסוגה לבעיות המשילות שהתחדדו בשנים האחרונות, ספציפית – לכמויות הנשק הבלתי חוקי שעשויות בנקל להפוך לבעיית ביטחון לאומי.
המסמך, והמפה שהוצגה בנלווה לו, עוסק גם במיפוי מרחב האיומים הניצבים בפני ישראל, בדגש על האפשרות של התלכדות בין צירים שונים של איבה ששורשיה בהשקפת העולם של האסלאמיזם הטוטליטרי לזרמיו השונים. עם זאת, יש לציין שבמפת "התלכדות הצירים" יש קשיים לא מבוטלים, ובראשם הסימון (המופרך) של מצרים (וסעודיה) כחלק מציר האח"ס (האחים המוסלמים), וכן העיסוק, שהשתיקה הייתה יפה לו, באזורי מיעוטים כמו הדרוזים בסוריה כחטיבות מדיניות נפרדות. נעדרת מן המסמך, בכל מקרה, התייחסות להתפתחויות המדיניות של השנה האחרונה – תוכנית טראמפ והחלטת מועבי"ט 2803 בנוגע לעזה; ההידברות עם לבנון ועמדת ממשלתה; ואפיקי המגע עם סוריה.
כמו כן , המסמך עמום בכל הנוגע להגדרת היעדים הלאומיים, מעבר לקיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (המשמרת את מורשתו) ששורר בה משטר דמוקרטי, עידוד העלייה, ויישוב הארץ כאמירה המתייחסת לרוח העם. הוא גם אינו מסביר באורח סדור מאין יבואו המשאבים (הנרחבים) – בכוח אדם ובתשומות כלכליות – שיידרשו בעשורים הקרובים; אינו עוסק בשאלת התיעדוף בבניין הכוח; ויש נקודות שלא הוזכרו, כמו הכוח הימי וביטחון נתיבי הסחר. יש לראותו, אפוא, כמבוא לדיון רחב יותר, לאחר הבחירות, שצריך להסתכם במסמך מדיניות לאומי מפורט יותר שיאומץ רשמית בקבינט.
מסמך ראש הממשלה כצעד תקדימי
מדינות רבות במערכת הבינלאומית, ובכללן ארה"ב, מפרסמות בעשורים האחרונים מעת לעת מסמכי יסוד המגדירים את אסטרטגיית-העל שלהן ואת תפיסת הביטחון (נשיא ארה"ב מחויב לכך על פי חוק). בישראל, לעומת זאת – על אף העיסוק האינטנסיבי והמתמיד בסוגיות אסטרטגיות – לא הוצג מעולם מסמך רשמי בכותרת זאת. גם דבריו של דוד בן-גוריון בקבינט באוקטובר 1953, על בסיס "הסמינר השני" שבו בחן מן היסוד את שאלות הביטחון, ורשימת 18 הנקודות שסיכמה את מסריו, לא היו בגדר מסמך דוקטרינה, מה גם שנותרו חסויים עשרות שנים, והעקרונות המיוחסים להם, השילוש של הרתעה, התרעה והכרעה, לא נכללו בהם בניסוחם זה אלא נבעו מהיקש מאוחר יותר.
מאפייני יסוד של המציאות הישראלית – סביבה אסטרטגית משתנה תדירות; תרבות של אלתור יצירתי במצבי חירום, שהוכיחה את עצמה בשעות מבחן, והעדפתה על פני דוקטרינה פורמלית; וקושי (המשתקף גם במסמך הנוכחי) בהגדרת היעדים הלאומיים בשל השסע הפוליטי – תרמו להעדפה זו שלא לגבש מסמך מחייב ברמה הלאומית, להבדיל מ"דוקטרינת צה"ל" שגובשה בעשור הקודם וממסמכי ההערכה הרב-שנתית של המטה לביטחון לאומי.
כפי שהמסמך מציין, מאפייני המלחמה שישראל נתונה בה מאז 7 באוקטובר 2023 חייבו בחינה מחדש של גישה זו, ולפיכך מעורבות של הדרג המדיני העליון בהצגתה של מפת איומים סדורה והגדרה מחדש של מרכיבי המענה, כקו מנחה (דירקטיבה מדינית) לזרועות מערכת הביטחון ולשאר גורמי הממשל הרלוונטיים, ובהם משרד החוץ, האוצר, ביטחון הפנים ואף החינוך (לשימור העליונות הטכנולוגית והמידעית הנדרשת). המסמך כפי שפורסם הוא בגדר כותרות ועיקרי דברים, בקיצור נמרץ, של עבודת מטה שהתבצעה במטה לביטחון לאומי וסייעו בה גם גורמים מקצועיים חיצוניים, וביניהם גם חוקרים במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.
כפי שניתן היה לצפות בנסיבות הנוכחיות, הועלו בשיח הפוליטי והציבורי תהיות על עיתוי הצגתו של המסמך, מעט יותר משבוע לפני הבחירות לכנסת; והסתייגויות מכך שהוגש בשמו של ראש הממשלה בלבד ולא עבר, במשתמע, הליך של אישור בממשלה או בוועדת השרים לענייני ביטחון (הקבינט). יש גם מקום להשגות על היבטי התוכן, ועל "מפת הצירים" (הבעייתית) שנלוותה להצגה. עם זאת, עצם המהלך של גיבוש מסרים קצרים ומארגנים של תפיסת ביטחון חדשה הוא בגדר צעד גדול קדימה – גם כמבוא לדיון פתוח וביקורתי (סגולות שהמסמך עצמו משבח) שראוי כי יסתכם במסמך מקיף יותר שיאושר בקבינט.
מיפוי האיומים ושאלת הבריתות – הרמה האסטרטגית
מושג מפתח במסמך, בכל הנוגע למיפוי האיומים האסטרטגיים של מדינת ישראל, הוא מפת "הצירים" (בנוסח הכתוב מדובר על "הציר השיעי והאח"סי", אך המפה הנלווית מבהירה כי המדובר בשני צירים שונים) שיש סכנה של התלכדות ביניהם – במשתמע, על בסיס האיבה העמוקה לעצם קיומה של ישראל, המוטמעת בתפיסת העולם של האסלאמיזם הטוטליטרי. אף שתנועת חמאס אינה מוזכרת במפורש בהקשר זה, היא מקרה מבחן מובהק של התלכדות כזו בהיותה בשר מבשרם של האחים המוסלמים, ובה בעת נשענה על סיוע מצד המשטר האיראני השיעי.
המסמך עצמו אינו נוקב בשמה של מדינה כלשהי, מלבד איראן, אך מפת הצירים שהוקרנה בנלווה להצגתו שרטטה – במאפיינים שחלקם בעייתיים – שני מחנות עיקריים השייכים למרחב האיומים (וכן את המחנה השלישי – זה שישראל רואה בו את בעלות בריתה):
- הציר או המחנה האיראני-שיעי, הכולל על פי המפה את איראן עצמה, שטחי השליטה של החות'ים בתימן, מה שנותר ממעוזי חיזבאללה בדרום לבנון, מה שנותר משטחי השליטה של חמאס בעזה (שכאמור, מדויק יותר להציגם כאזורי אח"ס עם זיקה לאיראן), ובאופן חלקי – שטחי עיראק הנתונים להשפעת המיליציות השיעיות הפרו-איראניות.
- מה שמתואר כ"ברית היהלום", שארבעת קודקודיה על פי המפה הם תורכיה, פקיסטן, ערב הסעודית ומצרים, כשמוצגת גם זיקתם של גורמים נוספים לברית זו, וביניהם קטר, בחרין(?), סוריה, ירדן, חלקה של סודאן שאינו בשליטת ה-RSF ומערב לוב, כמו גם הרש"פ. זהו אפיון בעייתי מאוד, מה גם שהוא בא כאילוסטרציה למושג "הציר האח"סי" המוזכר בטקסט. גם ההתייחסות לגבולות – המערבי והמזרחי – במסגרת רשימת האיומים אומרת דרשני. בפועל, מצרים נשמרה שלא להצטרף ל"ברית מכה", והיא בוודאי אינה שייכת רעיונית למחנה האח"ס – משטרו של עבד אל-פתאח אל-סיסי טבח בהם באוגוסט 2013 ורואה בהם גם כיום איום קיומי, גם אם בשנים האחרונות התחממו יחסיו עם תורכיה בהנהגת טייפ רג'פ ארדואן; בחרין נותרה שותפה להסכמי אברהם, למרות לחצים מבית, וירדן נותרה שותפה לשלום (ולפעולות סיכול מסוימות מול האיום האיראני) למרות האיבה לישראל במרחב הציבורי. דווקא קטר, המזוהה יותר מכול עם דרכו של ארדואן ועם איבתו לישראל, מוצגת כגורם משני במפת האיום. לשון המסמך, אפוא, אינה בעייתית כשלעצמה, אך הייצוגים שנלוו לה מחייבים בחינה מחדש, בוודאי בעיצומו של מאמץ (שהנשיא דונלד טראמפ התייחס אליו בפומבי) להשיב את הסעודים לנתיב הנורמליזציה עם ישראל ולסייע להם בתימן.
גם תיאורה של "הברית המשושה" (hexagon), שעמודי התווך שלה הם ישראל ואיחוד האמירויות, מעורר קושי מסוג אחר. לצד עוגנים חיצוניים (שמחויבותם חלקית) כמו הודו, אזרבייג'אן, יוון וקפריסין, סומלילנד – שישראל מכירה בה כמדינה – ואתיופיה (וכן מרוקו, שמחוץ למפה שהוצגה), המפה פורסת גם עוגנים שהם חלקי מדינות, ובכלל זה אזורי השליטה של "כוחות הסיוע המהירים" (RSF) במערב סודאן; שטחי שלטונו של ח'ליפה חפתר במזרח לוב; מה שנקרא בעבר "מועצת המעבר הדרומית" בתימן, הנתמכת על ידי האמירויות; והדרוזים בדרום סוריה. גם אם יש יסוד לקביעות אלה, מקומן (במסגרת הנורמות המקובלות) הוא במרחב הדיון החשאי, לא בהצהרה קבל עם ועולם שיכולה להשתמע כאישור לטענות האויב שלפיהן ישראל חותרת בפועל לפירוקן של מדינות האזור ולעידוד כוחות בדלניים.
בה בעת, עצם הדגש במסמך על נושא הבריתות, כתרגום דיפלומטי ואסטרטגי של מה שמוגדר כמעמדה של ישראל כמעצמה אזורית, מצביע על כך שהישגיה המרשימים של המערכה הצבאית בשלוש השנים האחרונות צריכים – ויכולים – להיות מתורגמים לשפה מדינית וליצירה של זיקות אזוריות איתנות הנשענות על ראייה משותפת של מפת האיומים.
בעוד המסמך מבליט היבט מדיני זה של אסטרטגיית-העל הלאומית, הוא גם מתריע מפני בידוד גובר, נוכח מאמצי הדה-לגיטימציה במערב, ואובדן של קשרי ידידות מסורתיים. ארה"ב אינה מוזכרת בשמה (בעוד שהזיקה לאמריקנים תפסה מקום מרכזי בדוקטרינת צה"ל), אך העיסוק בשאלת העצמאות החימושית, כמפורט להלן, מרמז לעמדה שראש הממשלה כבר נקט בגלוי ומסמנת כיעד את הוויתור ההדרגתי על כספי הסיוע הביטחוני (FMF). מטבע הדברים, האפשרות של תמורה במחויבות האמריקנית לשימור יתרונה האיכותי של ישראל (QME) מחדדת את הדיון, שהמסמך מסמן באופן ראשוני את מאפייניו, לגבי הדרכים לשימור העליונות הטכנולוגית של ישראל.
מפת האיומים – והמענה – בממד הטכנולוגי
מקום מרכזי במסמך, הן ברשימת האיומים והן בהיבטי המענה, נודע אפוא לסוגיות טכנולוגיות מובהקות. זאת, מתוך מודעות למהירות שבה מתחוללות תמורות בתשתית הטכנולוגית הכללית כמו נוכחות בחלל, בינה מלאכותית ויכולת חישוב קוונטי, ולדרך שבה הן מתורגמות לאמל"ח חדשני. בהקשר זה, איום הרחפנים, שהומחש תחילה במערכה באוקראינה ובמהירות רבה חדר גם לזירות המערכה מול ישראל, מוצג במקום בכיר מאוד ברשימה, בין היתר בשל השלכותיו האפשריות על התודעה ועל החוסן – עוד יותר מאשר נזקו עד כה.
בהמשך להגדרה של "סופר ספרטה" שאותה נקט ראש הממשלה בעבר, המסמך מסמן כיעד מובהק, וכמכשיר עיקרי במערכה על מקומה של ישראל במערכת האזורית, את ביסוסה וטיפוחה של עליונות טכנולוגית, ובכלל זה מעקב מתמיד אחר מגמות ותפניות בתחום האמל"ח המתקדם שיש בו כדי להגדיר מחדש גם את תפקידיה של קהיליית המודיעין. מכאן גם הצורך המוצהר בהגדלה ניכרת של תקציב הביטחון. הוא אינו עוסק, עם זאת, לפחות לא במישרין, ביסוד החברתי העיקרי הנדרש לשם כך – מערכת חינוך ברמה גבוהה שתכשיר את דור העתיד של מובילי חדשנות במערכות הביטחון ובתעשייה.
בין היתר, ניתן משקל משמעותי – בהיבטי האיום (במפורש) והמענה (במשתמע) – ליכולת להפעיל מערכות לחימה בלתי מאוישות בשליטה מרחוק (כלים צבאיים וכלי טיס בלתי מאוישים; כלי שיט אוטונומיים לא הוזכרו, אך גם הם בקטגוריה זו). בהמשך להישגי חיל האוויר, זרוע היבשה של צה"ל כבר מיישמת תובנה זו באופן חלקי, והצורך רק ילך ויתעצם, גם לנוכח מצוקות כוח האדם של צה"ל בעתיד הנראה לעין.
לטכנולוגיה – וספציפית, לבינה המלאכותית כמכשיר רב-עוצמה – מיוחס תפקיד גם בהקשר הטעון (והעדכני) של ההתייחסות לזירת התודעה כשדה קרב קריטי לכל דבר, הן מול מדינות אויב מובהקות כמו איראן, שיש דרכים לחולל בה תסיסה, והן במערכה על דעת הקהל במערב וכנגד המגמות האנטי-ציוניות ואף האנטישמיות המובהקות שקנו להן אחיזה בחוגים רחבים משמאל ומימין.
דרכי הפעלת הכוח
עיון בניסוחי המסמך, בהיבטים הנוגעים לבניין הכוח ולהפעלתו, מצביע על מאמץ להתנער מתפיסות שקנו להן אחיזה בתקופות שקדמו ל-7 באוקטובר. יתרה מזאת, הוא מנסח מחדש את מושגי ההרתעה, ההתרעה, ההכרעה (השילוש המקורי, משנות החמישים ואילך) וההגנה (כעמוד תווך רביעי שנוסף בהדרגה בעשורים האחרונים) כעקרונות היסוד של תפיסת הביטחון.
בראש ובראשונה, בהקשר של מניעת נשק גרעיני ממדינות אויב (קרי, כיום איראן), אך גם בראייה רחבה יותר, המסמך מציב את האמנעה כדפוס יסוד של הפעלת הכוח – היינו, נכונות לפעול בכוח, במידת הצורך, כדי למנוע התעצמות צבאית מסוכנת או התהוות של איומים חדשים על גבולה של ישראל או מעבר לאופק.
ניתן לראות בכך, ובמבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי", הד לבחירתו של בן-גוריון ב-1956 לצאת למלחמת מנע (אומנם בסיוען של בעלות ברית, צרפת ובריטניה, שפעלו מתוך אינטרס משותף אך זמני של מאבק במשטרו של גמאל עבד אל-נאצר במצרים); לא רק מכה מקדימה כמו במלחמת ששת הימים מול אויב העומד בפתח, אלא נחישות שלא לאפשר לו לבנות את כוחו.
בהקשר זה, המסמך מציב עמדה שונה מזו שהנחתה בעבר את יחס הגומלין בין המודיעין לבין בניין הכוח והפעלתו. הנחת היסוד של בן-גוריון בשעתו הייתה שישראל, במשאביה המוגבלים, לא תוכל לקיים באופן מתמיד מוכנות מלאה למלחמה מול יכולות האויב, הגדולות בהרבה משלה, ולכן המענה טמון בהתרעה לגבי כוונות, שתאפשר גיוס מילואים מבעוד מועד ואז הכרעה מהירה וחזרה לשגרה. לעומת זאת, המסמך קובע במפורש שאין להסתמך – בהיבטי בניין הכוח והמוכנות למערכה בכל עת – "על כוונות אויבים וידידים [שוב, רמז לשותפות השלום בגבול המערבי והמזרחי?] שעשויות להשתנות כהרף עין".
המשמעות היא ברורה: היערכות מול יכולות (גם אם היכולת הצבאית הסורית, לדוגמה, נשחקה מאוד, וגם כוחם של חיזבאללה וחמאס אינו כשהיה) מחייבת אחזקה רציפה של כוח מגויס גדול, סדיר ומילואים, כמענה לכלל היכולות הצבאיות שהצטברו במחנה הערבי. המסמך גוזר מכך – ובדין – קביעה גורפת לגבי הצורך בהגדלת תקציב הביטחון. בה בעת, הוא אינו מעמיק במשמעויות הכלכליות והחברתיות (וגם לא המדיניות-אסטרטגיות, בכל הקשור לחידוד "דילמת הביטחון" אצל שכניה של ישראל) של הקיום כ"סופר ספרטה" לאורך זמן.
ההרתעה אומנם מוזכרת כעיקרון מארגן שנותר בעינו, ומעוגן כעת (כפי שהומחש מול החות'ים בסבבים קודמים) ביכולות להפעלת אש בהיקף נרחב ומדויק, כולל שיבוש מערכות אזרחיות. העברת מסרים אלה לאויבים ולאויבים פוטנציאליים היא יעד שנותר חשוב בפני עצמו. עם זאת, כאמור, גם אם הושגה הרתעה זמנית, המסמך מתריע (לנוכח לקחי 7 באוקטובר) מפני הנחות-סרק בדבר רגיעה והסדרה שתגרומנה להתרופפות המאמץ הצבאי המתמשך.
גם הצורך בהתרעה עומד בעינו, כל עוד יכולות האויב לא נוטרלו מראש, ומכאן הצורך בתמונת מודיעין "רצופה ואפקטיבית", למניעת הפתעות – לא כתחליף למוכנות מתמדת למלחמה.
מושג ההכרעה (שמלכתחילה הייתה משמעותו עמומה) נעדר כליל מלשון המסמך, המדבר דווקא על "ניצחון" – "שבירת כוחו של האויב ואמונתו ביכולתו להוות איום ממשי"; ועל הצורך, ברוח רעיונות מימי סון דזה ועד לידל הארט, ב"יוזמה ותחבולה" (מיצוי הגישה העקיפה).
לבסוף, הוא אינו מתעלם משאלת ההגנה – והצורך (לאחר 7 באוקטובר) לבנות יכולת לסכל פלישה, ובין היתר לחזק את הגנות העורף – ולכונן אזורי חיץ, כפי שנעשה בפועל בעזה, בסוריה ובלבנון; לצד המרכיב הטכנולוגי הקיים והמתפתח של הגנת העורף, הן לשם מענה נגד פלישה והן נגד איום הרחפנים המתרחב במהירות.
שאלות החוסן והמשילות
בהצגתו לקבינט ב-1953 עסק בן-גוריון לא מעט בשאלות של חוסן ומבנה חברתי (כולל בירור מוצאם של קציני צה"ל) וניכרה דאגתו באשר לכוח העמידה של יישובי הספר החדשים – אחד משיקוליו נגד מדיניות של "הגנה" ובעד בניית יכולת להעברת הלחימה לשטח האויב ולהכרעה מהירה. המסמך הנוכחי מציין את עמידתו האיתנה של העורף במערכה – ולשיטתו, אזורי החיץ אמורים לתת מענה למצוקות אזורי הספר (שבמלחמה הובילו לצעד חסר התקדים של פינוי נרחב); אין במסמך התייחסות לשאלת השיקום – בדגש על הצפון – כסוגיה של ביטחון לאומי.
ברשימת איומי היסוד, בתוך כך (אם כי ללא התייחסות בפרק העקרונות למרכיבי המענה הנדרשים) ניתן משקל גם לקיומן של כמויות נשק ניכרות (ואף רחפנים) בידי גורמים פליליים – קרי, לפשיעה המאורגנת במגזר הערבי – העשויה להפוך לבעיית ביטחון לאומי. בכך המסמך מכיר במשמעות האסטרטגית של בעיות המשילות – וזו איננה היחידה – המטילות את צילן כיום על הלכידות ועל סדרי השלטון והחיים מבית.
סיכום: מה המסמך מסמן, מה חסר בו ומה נדרש לאחר הבחירות?
כאמור, עצם גיבושו והצגתו של המסמך – גם אם בעיתוי פוליטי טעון, וכעמדה אישית של ראש הממשלה – הוא צעד חשוב לקראת הבניה סדורה יותר של תפיסת הביטחון הלאומי על כלל היבטיה. עם זאת, מדובר בכותרות המחייבות פירוט, ונעדרות מן המסמך כמה סוגיות המחייבות התייחסות:
- שאלת "היחס הדינמי בין יעדים למשאבים" (הגדרה מקובלת למושג "אסטרטגיית-על") בכל הנוגע למקורות, בכוח אדם וביכולת כלכלית, שעליהם תתבסס בניית הכוח, בייחוד בנסיבות של ויתור על הסיוע הביטחוני (FMF) האמריקני.
- סדרי העדיפויות בבניין הכוח בין זרועות צה"ל, ומקומן של התעשיות הביטחוניות ושל יכולות הייצוא שלהן.
- תרגום הקביעה לגבי איום הנשק הבלתי חוקי מבית למדיניות מעשית, והרחבתה לבעיות משילות נוספות המערערות הן את הלכידות החברתית והן את מעמדה של ישראל בעולם.
- משמעותן – המדינית, אך גם הביטחונית – של ההתפתחויות בשנה האחרונה במעגל המיידי המקיף את ישראל: "תוכנית טראמפ" לעתיד עזה ותרגומה להחלטת מועבי"ט 2803, ומנגנון הביצוע הרב-שכבתי אך הבלתי אפקטיבי (עד כה) שנגזר ממנה; ההידברות עם ממשלת לבנון ועמדותיה הפורמליות התקיפות כלפי חיזבאללה – לצד בעיות היישום בשטח; ואפיקי המגע עם סוריה, הן בשאלת הר הדרוזים והן בסוגיות רחבות יותר של הסדרה ביטחונית, בצל התפקיד התורכי הבעייתי, והגיבוי שהוא מקבל מארה"ב.
- שאלות נוספות – שחלקן הוזכרו לעיל – שהמסמך לא נדרש להן, ובכלל זה הזירה הימית וביטחון נתיבי הסחר של ישראל.
ממשלת ישראל הבאה, כאשר תוקם בעקבות הבחירות, תידרש אפוא לאתגר של הפיכת המסמך – בעבודת מטה סדורה – לעוגן של הנחיית מדיניות (דירקטיבה) אסטרטגית רחבה, מלאה ומפורטת יותר, שגם תקבל חותם רשמי, באישור של מליאת הממשלה או ועדת השרים לענייני ביטחון.
מקור: https://jiss.org.il/lerman-the-pm-national-security-doctrine/
