יחסי ארה"ב עם אירופה, ועתידה של ברית נאט"ו, הם מרכיבי יסוד של מבנה המערכת המדינית הגלובלית כפי שנבנתה בעקבות מלחמת העולם השנייה. מאז שנכנס טראמפ לכהונתו השנייה הלכו והעמיקו המתחים בין ארה"ב לשאר בעלות הברית המקוריות, הן בסוגיות קונקרטיות – גרינלנד, היחס לרוסיה, והטלת מכסי מגן – והן בכל הנוגע לעקרונות היסוד שעליהם נבנתה השותפות בין הדמוקרטיות המערביות. ראש ממשלת קנדה נתן לתחושה זו של קרע בלתי הפיך (rupture) ביטוי חד בוועידת דאבוס בינואר 2026. לפיכך, בחרו האירופאים להיאחז בנאומו של שר החוץ האמריקני מרקו רוביו בוועידת הביטחון במינכן (14 פברואר 2026) כבצפירת הרגעה, בהשוואה לנאומו התוקפני של סגן הנשיא ואנס שנה לפני כן. רוביו הדגיש שוב ושוב את הזיקה ההיסטורית לאירופה ואת רצונה של ארה"ב בשימור הברית, לא בפירוקה.
עם זאת, הוא גם הציב בפני האירופאים את ציפייתו להתנערות מן האשליות של "סדר עולמי המבוסס על כללים" (Rules-based world order). ממשל טראמפ דורש, בפועל, שינוי עמדות הן באשר למדיניות כלכלית (הגנה על התעשיות מפני יריבים חסרי מעצורים, נטישת העיסוק במשבר האקלים) וכלפי תופעת ההגירה, והן לגבי שאלות של זהות – תרבות המערב כציוויליזציה נוצרית – והיחס אל העבר הקולוניאלי, שבאירופה הוא כיום רווי רגשות אשם, המשפיעים גם על המדיניות בנושא הפלסטיני. למרות הזיהוי הנוצרי המובהק, העולה בקנה אחד עם סממנים נוספים של הממשל הנוכחי, יש לישראל מקום בתפיסה זו כמעוז של זהות לאומית, דתית והיסטורית, וכמי שערוכה להגן על עצמה ולא להסתמך על מוסדות בינלאומיים. בבואו להוקיע את אוזלת היד של האו"ם הזכיר רוביו הן את השבת החטופים מידי "ברברים" וכינון הפסקת אש (שברירית) בעזה, והן את הפעולה האמריקנית (הוא לא התייחס לפעולות ישראל) נגד תשתית הגרעין האיראנית, כפעולות שבהן מימשה ארה"ב את מה שקצרה ידו של האו"ם מלהשיג.
ברובד העקרוני יש לישראל אינטרס במימושם של עקרונות אלה, ולא רק בדגש על בניין הכוח באירופה (שכבר עתה מניב תוצאות עבור התעשיות הביטחוניות). מסר השותפות הגלום בנאום, והרגיעה בסוגיית גרינלנד שהושגה בעקבות פגישתו של טראמפ עם מזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה, פתחו סיכוי לכך, למרות פערי עמדות שנותרו בעינם. לקרע בין ארה"ב לאירופה, שאליה יש לישראל זיקות גאופוליטיות (ובכלל זה השותפות בים התיכון) ותרבותיות, יהיה מחיר כבד, ולמלחמת סחר שלוחת רסן – כבד עוד יותר, בייחוד עבור כלכלה מוכוונת יצוא. לרבות מחברות איחוד האירופי גישה בעייתית ולעיתים אף עוינת לישראל, אך האיחוד אינו "אויב", ויש לישראל עניין בשימור שותפותו עם ארה"ב.
מסר של שותפות – על תנאי
בהופעתו הראשונה כשר החוץ של ארה"ב בוועידת הביטחון במינכן (14 בפברואר 2026) – שבה נטל חלק פעמים קודמות כשהיה סנאטור – בחר מרקו רוביו להתייחס, גם אם לא במישרין, לנאום של סגן הנשיא ג'. ד. ואנס באותו פורום בראשית השנה שעברה. לדבריו, על האירופאים להבין שהנימה הנמרצת ואף התוקפנית של האמריקנים מולם (היינו, סגנונו של ואנס, וגם של הנשיא עצמו) נובעת מרצון להציל את הברית, לא לפרק אותה. בה בעת גם השיב, בלי להזכיר אותו במפורש, לנאומו של ראש ממשלת קנדה, מארק קארני, בפורום הכלכלי בדאבוס (22 בינואר), שבו תיאר קארני קרע עמוק (rupture) בין ארה"ב של טראמפ לבין שאר "המערב" והשותפות ההיסטוריות ששיקמו את העולם יחד אחרי 1945, הנובע מניגוד קוטבי בתפיסות היסוד ביניהן.
על רקע זה זכה הנאום לתגובות חיוביות (ולתשואות) מצד המשתתפים האירופאים בוועידה (אם כי בתקשורת האירופית היו ההתייחסויות מעורבות יותר). ניכר רצונם העז למצוא בשורות הממשל האמריקני הנוכחי מי שקשוב גם לאלו המתריעים מפני השלכותיו של משבר ביחסים, ומחפש לבנות גשרים – אם גם במסגרת הרעיונית הבסיסית שהתווה הנשיא.
אמריקה, הקפיד רוביו להדגיש, היא "בתה" של אירופה, ומהגרים אירופאים הם שבנו אותה (הוא לא הזכיר את היהודים; ולמהגרים גרמנים ייחס את שיפור איכות הבירה בארה"ב…). ארה"ב איננה פועלת כדי להביא לפירוק הברית או לסיום השותפות, שעמדה במבחן הקשה של שנות המלחמה הקרה – וכעת שוב נחוצה מול איומים משותפים. עם זאת, שימור הברית ושיקומה תלויים, לשיטתו, בכך שגם האירופאים יאמצו גישה מפוכחת כלפי "הסדר העולמי המבוסס על כללים" – Rules-Based World Order – ויפסיקו להשליך את יהבם על מוסדות בינ"ל כמו האו"ם, שקצרה ידו מלהושיע, ועל הדין הבינלאומי, שיריביו של המערב (סין לא הוזכרה בשמה!) מתעלמים ממנו ממילא.
בהמשך לצעדיו של טראמפ בנושא הוקיע רוביו את המדיניות (שאירופה דבקה בה) בנושא משבר האקלים כשגיאה המקעקעת את בסיסו התעשייתי של העולם המערבי, ופוגעת בתחרותיות שלו מול יריביו.
מעבר לכך, החוליה המחברת – לשיטתו – בין שני צידי האטלנטי היא האיום הגלום ב"מחיקה תרבותית" – civilizational erasure – עקב הגירה בלתי מבוקרת (מאמריקה הלטינית, במקרה של ארה"ב, ומן העולם המוסלמי, באירופה). בהקשר זה, פרס רוביו משנה רחבה יותר באשר ליסוד הערכי המשותף, הנשען על זהות ציוויליזציונית, במידה רבה ברוח הגותו של הנטינגטון משנות ה-90': "המערב" כהתגלמות ההישגים הנעלים ביותר של האנושות.
יסודות תפיסתו של רוביו לגבי הציוויליזציה המערבית
התרבות המערבית, כפי שרוביו בחר לתאר אותה – ובכך נתן ביטוי תמציתי ומגובש לרעיונות שהנשיא טראמפ מביע באורח סדור פחות… – נשענת על מורשת נוצרית (הוא לא השתמש במונח "יודאו-נוצרית", הרווח בשיח האמריקני) ותרבות אירופאית שנתנה לעולם את מוצרט וגם את "החיפושיות", את מיכלאנג'לו וליאונרדו, ואת פסגות הארכיטקטורה הדתית של ימי הביניים והרנסנס (הוא התייחס ספציפית לקתדרלה של קלן ולתקרת הקאפלה הסיסטינית בוותיקן). בכך חרג הנאום מן הדפוס ה"עסקתי" – transactional – המאפיין את הממשל הנוכחי, ומסמן מרכיב מבני של זהות רעיונית וערכית.
יתרה מזאת, הוא תבע במפגיע ממדינות אירופה (בניגוד חריף להלכי הרוח הרווחים כיום באליטות שלהן, ומתבטאים במחקר ההיסטורי, בתיעוד המוזיאלי ובחינוך) להתנער מרגשות האשם שלהן ולראות בחיוב את עברן הקולוניאלי. באיבה גלויה כלפי "הקומוניזם שאין לו אל" (יש לזכור כי הוא בן לקהילת המהגרים מקובה, שנמלטו מפני השלטון של קסטרו והתרכזו בעיקר בפלורידה, שאותה ייצג משך שנים בסנאט), רוביו טען כי חתרנות והסתה סובייטית, שעודדו התקוממויות לאומיות, הן שגרמו לנסיגת המערב ולקריסת האימפריות (בפועל, דווקא ארה"ב בימי רוזוולט, טרומן, אייזנהאואר וקנדי היא שמילאה תפקיד פעיל בלחץ על בריטניה וצרפת לוותר על נכסיהן…). במשתמע, על המערב להפסיק להיות אפולוגטי, בין היתר מול התביעות העולות מצד מדינות העולם השלישי.
אבני הנגף שעדיין נותרו
דא עקא, שהנאום כשלעצמו אין בו כדי לגשר על פערי העמדות שהעכירו את היחסים הטרנסאטלנטיים בשנה האחרונה:
- סוגיית עתידו של האי גרינלנד אומנם נרגעה במידה רבה (וטראמפ חדל מלתבוע במפגיע ריבונות אמריקנית) לאחר שיחתו של נשיא ארה"ב עם מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, אך הצלקות שהותירה לא הגלידו ואף העלו שאלות באירופה באשר לאפשרות של התגוננות בכוח צבאי מול תוקפנות אמריקנית (!). התעוררו, מטבע הדברים, גם תהיות האם ארה"ב אכן תהיה מוכנה להגן על האירופיות (הפעלת סעיף 5 של אמנת נאט"ו) אם תותקפנה.
- היחס כלפי רוסיה של פוטין – שרוב האירופאים רואים בה איום קיומי, אבל טראמפ ואנשי מפתח בממשלו רואים בה בת שיח לגיטימית – ממשיך לעורר מתחים. עם זאת, רוביו הדגיש כי לצד המהלכים הדיפלומטיים המשיכה ארה"ב גם ביישום הסנקציות, ואף הגיעה להבנות עם הודו לגבי הגבלת רכישותיה מרוסיה.
- מעל לכול, סוגיית מכסי המגן עדיין רחוקה מפתרון, ועמדותיו של טראמפ כלפי ייבוא מאירופה (בתחום התרופות ובתחומים אחרים) מעוררות זעם ואף מילאו תפקיד בהאצת המו"מ עם הודו על הסכם סחר בהיקף חסר תקדים. עדיין לא ברור כיצד תושפע ההתנהלות בנושא מפסיקת בית המשפט העליון בארה"ב, ששישה משופטיו – כולל שלושה שמרנים! – פסלו את זכותו של טראמפ להשתמש בסמכויות החירום שלו בהקשר זה.
משמעויות לישראל
כאמור, ישראל לא הוזכרה בשמה, וגם לא סוגיות אחרות במזה"ת – להוציא שתיים שאותן הזכיר (לצד אוקראינה) כראיה לחוסר האונים של האו"ם: השבת כל החטופים "שהוחזקו בידי ברברים" והשגת הפסקת אש – אומנם שברירית – בעזה; ומניעת הגעתו של נשק גרעיני לידי המשטר האסלאמיסטי השיעי בטהרן.
האזכורים לזהות הנוצרית המובהקת של תרבות המערב מעוררים אי-נוחות (בוודאי בקרב יהדות ארה"ב, המזהה גם סימנים נוספים, מדאיגים מבחינתה, של שחיקת "חומת ההפרדה" החוקתית בין כנסייה ושלטון בארה"ב). עם זאת, כמדינה העומדת על זהותה הלאומית והתרבותית, מוכנה להגן על עצמה, ונעדרת אשליות לגבי הסדר המדיני העולמי, ישראל היא שותפה טבעית ובולטת למרכיבי הליבה של הנאום ולתפיסת העולם שהוא מציג מטעם ממשל טראמפ.
בכל מקרה, האינטרס הישראלי הוא שהניסיון לגשר על הפערים יצליח – הן בשל זיקותיה ההיסטוריות, התרבותיות, הכלכליות והאסטרטגיות למדינות באירופה (וביניהן, כיום, גרמניה, מדינות מזרח אירופה, ושותפותיה של ישראל בים התיכון) והן בשל המשמעויות הקשות עבור ישראל, על כלכלתה מוטת-היצוא, שעלולות לנבוע מהתלקחותה של מלחמת מכסים שלוחת רסן. לחלק גדול ממדינות האיחוד האירופי גישה בעייתית, ולעיתים אפילו עוינת, כלפי ישראל, בעיקר בהקשר הפלסטיני, אבל האיחוד איננו "אויב" (גם אם ביקורתו על ישראל היא לעיתים ארסית). מאחורי הקלעים, ישראל יכולה לתת ביטוי להעדפות אלה מול גורמי הממשל והקונגרס הרלוונטיים.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
