ישראל ניצבת לאחרונה בפני גל מסוכן של דה-לגיטימציה מצד גורמים מובילים במדינות המערב, שעלול להיות מתורגם, בוועידה הבינלאומית המתוכננת ב-18 יוני, למהלכי הכרה במדינה פלסטינית, ולהעמקת הלחץ על ישראל לסיים את המלחמה גם ללא הכרעת חמאס. זאת בנוסף לדרישה, שלה שותפים גם ידידי ישראל בארה"ב – וזו אכן נענתה – לאספקה הומניטרית לאוכלוסייה. מול מגמות אלה, כמו גם לנוכח הצורך הגובר בהכרעה צבאית מהירה, יש צורך להתוות, בתיאום מרבי עם ארה"ב ובזיקה לאינטרסים האזוריים של ישראל ושל ארה"ב, תפיסה ברורה יותר של יצירת "עתיד אחר" בעזה, ברוח דברי ראש הממשלה, כזו שתעלה בקנה אחד עם ערכי היסוד של ישראל והמערב, ועם האינטרסים המשותפים של "מחנה היציבות" באזור. עיקריה: עקירת שלטון חמאס; שיקום הדרגתי באמצעות רשות רב-לאומית שתשלוט לתקופת מעבר ממושכת, נוכח אוזלת היד המוחלטת של הרש"פ; דה-רדיקליזציה; והנחת יסודות למנהיגות מקומית אחרת. כל זאת תוך הותרת האחריות הביטחונית בידי ישראל.
החזון החלופי של שלטון ישראלי ארוך טווח, שפירושו גם אחריות כלכלית מלאה – קל וחומר, חידוש ההתיישבות – יעמיק את הקרעים, גם מבית, ובסופו של דבר לא יזכה לגיבוי מצד הממשל האמריקני, שקשריו עם מדינות המפרץ ניצבים בראש מעייניו. גם הציפייה שעזיבת תושבים – ברוח "תוכנית טראמפ" – תפטור את ישראל מן הצורך לתת את דעתה על עתיד האוכלוסייה בעזה, אין לה על מה לסמוך; גם אם תימצאנה מדינות יעד לכך, מספר המהגרים מרצון לא ישנה את המציאות, ועזיבה בכפייה אינה על הפרק. מכאן הצורך, שהולך ונעשה דוחק, להציב יעדים ריאליים ל"יום שאחרי".
האתגר המדיני מול מדינות המערב
לא יהיה זה נכון או נבון לפטור במשיכת כתפיים את האזהרה שפרסמו צרפת, בריטניה וקנדה, כמו גם את עמדותיהן של מדינות שחלקן היו מזוהות בשנים האחרונות כתומכות בעמדות היסוד של ישראל, והולנד ביניהן, הקוראות כעת לבדיקה מחדש של הסכמי האסוציאציה של האיחוד האירופי עם ישראל. אלו אינן הוכחות לאנטישמיות הסמויה של מדינות המערב אלא תגובה, גם מצד מי שרואים עצמם כידידים, לתמונת מצב – אומנם מוטה ומסולפת במידה רבה – המצטיירת באמצעי התקשורת ובאפיקים מודיעיניים באירופה. מעבר לכך, הדחף להפעיל לחצים על ממשלת ישראל ניזון גם מסימני השאלה באשר לתכלית האסטרטגית של מהלכי המלחמה שלה.
חשוב להדגיש כי עקירת השליטה של חמאס בעזה היא כשלעצמה מטרה לגיטימית, שגורמי מפתח ב"מחנה היציבות" בעולם הערבי שותפים לה (במפורש או בשתיקה), ארה"ב מחויבת לה, וניתן להגיע להסכמה עליה גם עם מדינות מפתח נוספות במערב. סלע המחלוקת אינו בשאלה זו, אלא בכל הנוגע לשאלות הנלוות לה: הן ההתנהלות כלפי האוכלוסייה האזרחית ברצועה, והן התכלית האסטרטגית ארוכת הטווח של ישראל, שלדעת האירופים נותרה עד כה עמומה.
התבטאויות בעייתיות של שרים בממשלה ושל חברי כנסת מן הקואליציה בנוגע לשתי הסוגיות הזינו והעצימו את הטענות שישראל חותרת לטיהור אתני, ושבכוונתה לקיים שליטה קבועה ברצועה ואף לחדש בה את ההתיישבות היהודית. התבטאויות אלה, בצירוף התמונות הקשות הממשיכות להגיע מן השטח – והציבור הישראלי, ברובו, אינו מודע לעוצמתן ולהשפעתן בארצות המערב – תרמו לערעור התמיכה המסויגת שישראל זכתה לה בשלביה הראשונים של המלחמה.
בהקשר זה, ההחלטה על האצת הסיוע ההומניטרי, ובהמשך הפעלת ההסדרים שסוכמו עם ארגונים לא-ממשלתיים אמריקניים, אכן משקפת את ההבנה, בדרג המדיני הבכיר (ובצה"ל), שחופש הפעולה מול האוכלוסייה בעזה אינו בלתי מוגבל. כל עוד ההתחשבות בעמדות של מדינות המערב, וספציפית ההיענות למסרים שהשמיעו ידידים מובהקים של ישראל בזירה האמריקנית, אינה סותרת את יעדי היסוד של המערכה, יש לישראל אינטרס – ואפילו כורח – לשקם את הלגיטימציה שלה ולשרטט מחדש את תחומי ההסכמה האפשריים.
חשיבותו של מתווה להמרת שלטון חמאס ברשות רב-לאומית לתקופת מעבר
מתחדד אפוא הצורך להגדיר, לקראת האפשרות של הכרעה צבאית של חמאס הנדרשת גם משיקולים של המערכת הצבאית הישראלית, את מהותו של מה שראש הממשלה הגדיר כ"עתיד אחר" בעזה. לא אירופה, ובסופו של דבר גם לא ממשל טראמפ, קל וחומר מוסדות האו"ם, צפויים להשלים עם תוכניות לשליטה ישראלית קבועה – להבדיל מפעילות חודרנית מעת לעת, כפי שמתרחש כיום בשטחי הרש"פ באיו"ש ובשטחי לבנון וסוריה.
מנגד, גם כינון מחדש של סמכות הרש"פ בעזה – מעבר להסתייגויות הפוליטיות בישראל – הוא מתכון לכישלון. העדר משילות, שחיתות ואוזלת יד ביטחונית מאפיינים כיום את משטרו של אבו מאזן, וספק אם פני הדברים ישתנו בימי יורשו/יורשיו. קריסה שלטונית "ביום שאחרי" חזקה עליה שתשחק לידי חמאס, הן בעזה והן באיו"ש, ועלולות להיות לה השלכות מסוכנות.
מענה אפשרי – גם הוא רצוף בעיות, אך כפי שאמר צ'רצ'יל על הדמוקרטיה, הפחות גרוע מבין האפשרויות הגרועות – עשוי להיות גלום בהשגת הסכמה על הקמה של רשות רב-לאומית שתיטול מידי צה"ל את השליטה בחיי היום-יום ברצועה. מהלך כזה, המחייב כבר עתה מאמץ מדיני עליון כדי להיערך ליישומו בבוא העת, יסוכם תחילה ברמת העיקרון, ולאחר מכן יוכל להיות מיושם באופן מודולרי, אזור אחרי אזור, לאחר שיטוהר מכוחות חמאס ומן הפונקציות האזרחיות שלו.
נדרשות תחילה הבנות עם ארה"ב, לאחר מכן עם גורמי מפתח במחנה היציבות האזורי, ובהמשך עם מדינות מפתח באירופה וגורמים תורמים נוספים, וזאת בהתבסס על דרישתם-הם למתן מענה הולם לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. מדובר בכל מקרה בתבנית של סמכות רב-לאומית ("קבוצת קשר", contact group) שתנחה ותפעיל כוחות שיטור וגורמי מנהל בשטח, ובאמצעותה גם תתאם ישראל את המשך הפעילות לסיכול טרור, אם תידרש. ככל הניתן, רשות רב-לאומית (MNA) זו תעסוק גם במשימה החיונית, שצה"ל בוודאי אינו יכול למלאה: דה-רדיקליזציה של האוכלוסייה והכפפתה לנורמות של הנאורות.
מסיבות שאין צורך לפרטן, האו"ם, מוסדותיו וכוחות שמירת השלום שלו אינם נתפסים בישראל כשותף מהימן במתווה כזה. לפיכך, התבנית המוצעת קרובה ברוחה לזו של ה-MFO (הכוח והמשקיפים הרב-לאומיים) בסיני וקבוצת הקשר המנחה אותו – ארה"ב, ישראל ומצרים. מטבע הדברים, המעגל המדיני יצטרך כעת להיות רחב בהרבה, אך עיקרון של קונצנזוס, או של זכות וטו בעת הצורך, יוכל להבטיח שישראל לא תיקלע למצב של תכתיב חיצוני.
…ומה עם "תוכנית טראמפ"?
לתקווה ש"בעיית" האוכלוסייה הפלסטינית בעזה תיפתר בדרך אחרת – היינו, עזיבה מאסיבית של הפלסטינים, ברוח "תוכנית טראמפ" – אין בשלב זה על מה להסתמך. זאת, הן בנוגע לנכונות של מדינות אחרות לקלוט עזתים במספרים גדולים, והן בנוגע למידת ההסכמה לעזוב מרצון.
גם אם מספר משמעותי אכן ימצא דרך לעזוב ומדינות שתרצנה בו, המאזן הדמוגרפי לא ישתנה מהותית. האחריות על רווחת האוכלוסייה תמשיך להיות מוטלת על ישראל, וכך גם הנטל הכלכלי ומחיר הדמים הביטחוני. גם בשל כך, יש צורך לשרטט מתווה אלטרנטיבי.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
