במדינות ערביות רבות שהוקמו כישויות מלאכותיות ושכונסו לתוכן קבוצות אתניות ודתיות שונות ויריבות לא התגבשו לאומיות לכידה ומבנה כוח מוסכם. עימותים בין קבוצות דתיות ואתניות דוכאו בידי משטרים סמכותניים במאמץ לעצב לאומיות מלאכותית. עיראק, לוב, תימן, סוריה, סודאן וסומליה הן דוגמאות של התופעה. משברים פנימיים חריפים הובילו בכמה מהן לקריסת השלטון המרכזי או להיחלשותו, מה שגרם להתפרצות מחודשת של הסכסוכים התוך-מדינתיים עד כדי התפרקותן של מדינות. בכל המקרים מדובר במדינות כושלות, כשהכישלון המדינתי אך הואץ והועצם בגין משברים אלה.
בחלק מהמקרים התפרקו מדינות לישויות נפרדות, כשרק בשני מקרים – סודאן וסומליה – ניתן להצביע על הצלחה יחסית. במקרה של ההיפרדות בין סודאן לדרום סודאן בא לקיצו בהסכמה סכסוך אלים ומדמם. במקרה של סומליה, בעקבות תהליך ההתפרקות וההתפצלות של סומלילנד ממדינת האם, הצליחה סומלילנד לייצב ולבסס עצמאות מתפקדת, אף שלא זכתה להכרה בינלאומית זולת ההכרה הישראלית בשלהי 2025. במדינות ערביות אחרות, שהתפרקו הלכה למעשה, לא התגבשו הסכמות להיפרדות והסכסוכים המדממים נמשכים, כשתהליך הכישלון המדינתי שלהן מחריף והולך.
המדינות הערביות באופן די כולל מתנגדות נחרצות לרעיון של היפרדות ופיצול על רקע אתני ודתי והן דבקות בעקרון השלמות הטריטוריאלית של מדינות הלאום, כשהן חוששות מפני אפקט דומינו שעלול לסכן את יציבותן שלהן ולהעצים חוסר יציבות אזורי. התנגדותן של מדינות ערב מגובה בדרך כלל על ידי הקהילייה הבינלאומית, למרות חוסר יציבות כרוני במדינות כושלות הסובלות מסכסוכים תוך-מדינתיים בין קבוצות אתניות ודתיות מובחנות ועוינות זו לזו שאינן מעוניינות ומסוגלות לדור בכפיפה אחת, בריבונות אחת ובשם לאומיות שאינה מייצגת אותן.
אי-ההתאמה שבין גבולות לבין זהות, המאיצה תהליכי כישלון מדינתי, מחייבת התייחסות למקרים כמו דרום תימן, דרום סודאן וסומלילנד המראים כי היפרדות מוסדרת בכפוף להתאמה שבין גבולות/טריטוריה לזהות האתנית ודתית מייצרת לגיטימציה רחבה מבית המעודדת בתורה יציבות, ביטחון ושליטה טריטוריאלית. במקרים מסוימים הלקח הנלמד הוא שהיפרדות, פדרליזציה או הכרה באוטונומיות, בכל מדינה רלוונטית בהתאם למאפייניה הייחודיים, הן לעיתים תנאי ליציבות ארוכת טווח ועדיפות על פני העיקרון של הבטחת השלמות הטריטוריאלית.
מבוא
בפתח שנת 2026 אנו עדים להתרחבותם והתפשטותם של סכסוכים תוך-מדינתיים במדינות ערביות במרחב, המאיצים ומעמיקים בתורם תהליכי כישלון מדינתי באותן מדינות. הכישלון המדינתי לא נותר או מוכל בגבולות של מדינות אלו; הוא מיוצא למרחב ואף מעבר לו באמצעות גלי פליטים, פשע ובעיקר מזמין התערבות שחקנים זרים, הרגישים לאינטרסים שלהם הנפגעים כתוצאה מחוסר היציבות הכרוני במדינות כושלות אלו. התערבותן של מדינות זרות באמצעות תמיכה באחד השחקנים בתוך אותה מדינה או בפעילות צבאית ישירה נגד אחד השחקנים מובילה להתנגשות בין המדינות המתערבות לבין עצמן. כך, למשל, ובאופן בולט מאוד ומסוכן ליציבות האזורית, ההתנגשות בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות בתימן, וההתנגשות בין מצרים וערב הסעודית לאיחוד האמירויות במקרה של סודאן.
הכישלון המדינתי בעולם הערבי מתרחב ומתבסס כתופעה אינהרנטית ומובנית הנעוצה, בין היתר, בשורשי הזהויות האתניות-עדתיות ודתיות, המבנים החברתיים והתרבות הפוליטית, המובילים לעימותים פנים-מדינתיים חריפים על הכוח, המתאפיינים כסכסוכים עיקשים ומתמשכים (intractable and protracted conflict). משוואת אי-ההתאמה בין הזהות האתנית-עדתית, ולעיתים אף הלאומית, לבין הטריטוריה והגבולות (state to nation balance) ממשיכה לעצב את פני המרחב. למעט מדינות המפרץ הערביות, מרבית מדינות ערב מצויות במצב של כישלון מדינתי מתמשך הבא לידי ביטוי בעימותים תוך-מדינתיים (intrastate conflict). תוצאות העימותים האלו הן מרקם חברתי שברירי ומשוסע בין קבוצות אתניות ודתיות שונות והיעדר מונופול על הפעלת הכוח, המוביל בתורו להיעדר שליטה אפקטיבית בטריטוריה, קריסת מוסדות שלטון אזרחיים, משבר כלכלי כרוני, שחיקת הלגיטימיות הציבורית והחלפת המדינה ברשתות של מיליציות עדתיות, דתיות ושבטיות ושחקנים חיצוניים.
למרות הבעייתיות המובנית הנעוצה בחוסר היכולת למתן סכסוכים זהותיים הנובעים ממתחים היסטוריים ושורשיים בין קבוצות אתניות, דתיות ולעיתים גם לאומיות, גם במקרים של לאומיות מומצאת או כפויה כדוגמת הזהות הבבלית שניסה סדאם חוסיין למלא כתוכן בזהות העיראקית הכפויה, המדינות הערביות דבקות, בגיבוי המוסדות הבינלאומיים, בעקרון השלמות הטריטוריאלית ומתנגדות בנחרצות לפתרונות של חלוקה, מבנים פדרטיביים רופפים או אוטונומיות מהותיות. המקור להתנגדות הוא החשש של העדה הדומיננטית מפגיעה בנכסיה ומפני אובדן משאבים ופגיעה במעמדה האזורי והבינלאומי של המדינה, ובעיקר החשש מפני אפקט דומינו בלתי נשלט שעלול להוביל לדרישות של קבוצות נוספות להתפצל ממדינת האם עד להתפרקות מוחלטת. ההתעקשות על שימור שלמות טריטוריאלית מלאכותית של מדינות, שבמהותן הן גם מדינות כושלות, מנציחה בכמה מקרים את הכישלון המדינתי ואף מעצימה אותו ומובילה ליתר אלימות, אנרכיה ותלות חיצונית; אלו מעודדות התערבות שחקנים חיצוניים, כשבחלק מהמקרים הופכות מדינות אלו לזירת עימות בין השחקנים החיצוניים, הפועלים בכפוף לאינטרסים שלהם, שאינם חופפים בהכרח את האינטרסים החיוניים של המדינה הכושלת שבה התערבו. התוצאה העגומה היא סוג של מעגל קסמים המעצים את הסכסוכים התוך-מדינתיים ואת הכישלון המדינתי. לוב, תימן וסודאן הן דוגמאות בולטות.
הטיעון המרכזי במאמר זה הוא שהכישלון המדינתי ברוב המשטרים הלא-מלוכניים בעולם הערבי, להבדיל מהמשטרים המלוכניים היציבים הרבה יותר, הוא מובנה, עמוק וברוב המקרים אינו ניתן לריפוי בשל שסעים אתניים-עדתיים ולאומיים עמוקים (להרחבה בנוגע לתופעת הכישלון המדינתי במרחב הערבי ראו מיכאל וגוז׳נסקי, 2016). למרות האפשרות להביא לשיפור המצב באמצעות אימוץ חלופות של היפרדות, פדרליזציה או הכרה באוטונומיות – גם כאשר אלו מתקיימות בפועל ושיש בהן כדי לשפר את ההתאמה המתחייבת בין זהות לטריטוריה – ההנהגות הערביות נצמדות, בגיבוי בינלאומי, לעקרון שלמותה הטריטוריאלית של המדינה. ההיצמדות העיקשת לעקרון השלמות הטריטוריאלית מנציחה את הבעיה ומעצימה אותה. הסכסוכים התוך-מדינתיים המדממים מועצמים, הכישלון המדינתי מעמיק ו"מייצא" למרחב ומעבר לו בעיות טרור, רדיקליזציה דתית והגירה. התוצאה היא פגיעה ביציבות הביטחונית האזורית והגלובלית.
במאמר זה נציג בקצרה את התשתית התאורטית של תופעת הכישלון המדינתי, נעמוד על מאפייניה הבולטים בשורה של מקרי בוחן בולטים, נסקור וננתח את המשמעויות וההשלכות של הכישלון המדינתי במדינות אלו על המדינות עצמן ועל המרחב הקרוב והרחוק, ונסכם בשורת המלצות אפשריות לשיפור המצב.
הכישלון המדינתי כהסבר להתרחבות סכסוכים אתניים ודתיים והעצמתם של אלה את הכישלון המדינתי
כישלון מדינתי הוא מצב שבו המדינה ומוסדותיה אינם מסוגלים לספק את הרמה הנדרשת של ביטחון אישי לאזרחיה. הביטחון האישי, במובנו הרחב של המושג כפי שהוגדר על ידי האו״ם, הוא ביטחון פיזי במובן חופש מפני איום או סיכון, כבוד אנושי, תעסוקה, דיור, חינוך, בריאות, רווחה וזכויות אזרח. לכישלון מדינתי יש מנעד של רמות או חומרות, והמדד המקובל לבחינת רמת הכישלון המדינתי הוא מדד המדינות השבריריות, שנשען על 12 קריטריונים מובחנים ומדידים. המדינות השבריריות יותר בעולם הערבי מדורגות גבוה בסולם המדינות הכושלות. כך למשל סומליה, תימן, סוריה ולוב. המדינות האלו שומרות באופן יציב ומתמשך על מקומן במדד, מה שמעיד על מציאות כרונית שספק אם היא ניתנת לתיקון או לשיפור ממשי בתנאים שאך החריפו לאחר הטלטלה הערבית.
המזרח התיכון מעולם לא היה אזור בולט של יציבות. מלחמות בין מדינות וסכסוכים תוך-מדינתיים התקיימו בו באופן רציף ומתמשך מאז עיצובו כמרחב של מדינות לאום טריטוריאליות, תהליך שתחילתו בהסכם חלוקת אזורי ההשפעה בין בריטניה לצרפת ב-1916, הסכם סייקס-פיקו. אלא שאי-היציבות אך החמירה מאז שפרצה הטלטלה הערבית בשלהי 2010 והתפשטה אל כל המרחב הערבי. אי-היציבות העכשווית נעוצה במאבקי כוח והשפעה של מדינות הבאים לידי ביטוי בעיקר בסוג של מלחמה קרה ביניהן, אלא שמעת לעת מתגלעים גם חיכוכים אלימים. זירת העימותים ומאבקי ההשפעה בין מדינות ערביות ושאינן ערביות (טורקיה, איראן וישראל) במרחב מתנקזת ברובה למדינות כושלות ולא-יציבות כדוגמת סודאן, לוב, תימן, סוריה ואף סומליה (להרחבה בעניין זה ראו מאמרו של חסין אבו בכר מנצור The Logic and Structure of the New Middle Eastern Cold War).
בעוד המונרכיות הערביות, בדגש על מדינות המפרץ, הצליחו להתמודד בהצלחה עם ניסיונות ההתקוממות האזרחית המוגבלים במדינותיהן, הרפובליקות הערביות, ברובן המוחלט, כשלו (גוז'נסקי טוען כי לא אופיו של המשטר המונרכי מקנה לו את יציבותו היחסית אלא פרקטיקות שונות שהוא אימץ, בראשן: שימוש יעיל ברווחי הנפט, דיכוי יעיל של גל המחאה שכן הגיע למפרץ, קואופטציה, קרי שילוב של מנהיגי המוחים בתוך הממסד, והישענות על סיוע חיצוני, בעיקר מערבי). כך למשל במצרים, הכישלון המדינתי הגיע לרמות מסוכנות לאחר הדחת הנשיא חוסני מובארכ, והתייצבות מסוימת ניכרה לאחר הדחת הנשיא מוחמד מורסי והשתלטות הנשיא א-סיסי בסיוע הצבא המצרי על המדינה, ובהמשך הוצאת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק (להרחבה בעניין המציאות הביטחונית השברירית של מצרים בעקבות ״האביב הערבי״ ועליית האחים המוסלמים לשלטון ואז הדחתם ראו חצ׳ר סואעד – אתגר המדינתיות של מצרים אחרי האביב הערבי). אחרות – לוב, תימן וסוריה – קרסו. סומליה, שהכישלון המדינתי בה היה חריף וחמור עוד טרם הטלטלה הערבית, נותרה מתבוססת בכישלונה. הכישלון התרחב במאפיינים שונים גם במדינות ערביות אחרות. כך למשל בתוניסיה, שהייתה לרגע לתקוות העולם הערבי – כמעט דמוקרטיה, נסוגה, לאחר התערערות המצב הביטחוני בעקבות מתחים גוברים עם האחים המוסלמים, למשטר סמכותני ולשלטון יחיד מדכא של נשיאה, שנבחר באופן דמוקרטי וביטל הלכה למעשה את הדמוקרטיה. דוגמה נוספת היא אלג׳יריה, שבה הלך והתרחב הפער בין המיעוט הקבילי לבין המשטר והגיע עד לכדי הכרזת עצמאות של העם הקבילי (פריז, דצמבר 2025) ודרישה להינתק מאלג׳יריה ולהקים מדינה עצמאית.
המצב בלבנון החמיר בשל התחזקות חיזבאללה והשתלטותו על המרחב הפוליטי בחסות עוצמתו הצבאית. אומנם חיזבאללה נפגע קשות מהמהלומות הישראליות בעקבות הצטרפותו לחמאס לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, וגם נשיא חדש נבחר וממשלה חדשה הוקמה, אלא שהנשיא וממשלתו אינם מצליחים, לעת עתה, לפרק את חיזבאללה מנשקו והמציאות הלבנונית ממשיכה לשקף כישלון מדינתי ברמה גבוהה.
עיראק נותרה שסועה ומפולגת בין הרוב השיעי לבין הסונים והכורדים ורמת התפקוד המדינתי שלה נמוכה, כשהיא נתונה להתערבות בוטה של איראן במדינה ובכלל זה באמצעות הפעלת מיליציות שיעיות עיראקיות, שבעצם קיומן ופעילותן משבשות את היכולת של השלטון המרכזי להבטיח את המונופול על הפעלת האלימות המאורגנת ומסכנות את ביטחונה של עיראק בעצם נכונותן לפעול נגד ישראל וארצות הברית בשליחות איראן ובמצוותה.
ירדן נתונה במציאות דמוגרפית מורכבת של רוב פלסטיני ונוכחות של כמיליון וחצי פליטים סורים ועיראקים ונתונה להשפעה של האחים המוסלמים (רובם פלסטינים המזוהים עם חמאס), שבינתיים הוצאו אל מחוץ לחוק בממלכה בשל הסיכון הביטחוני החמור שהשיתו עליה. במציאות הדמוגרפית הזו חל שינוי גם בקרב האוכלוסייה הבדואית, שהיוותה במשך שנים את המשענת העיקרית של בית המלוכה ההאשמי. הקשיים הכלכליים, מצוקת המים והאנרגיה וחולשת בית המלוכה מהווים קרקע נוחה למאמצים איראניים מתמשכים לערעור יציבותה של הממלכה ולהכשרת התנאים להפעלתה כחזית נוספת נגד ישראל.
תהליך התפוררותן של מדינות ערביות והתרחבותה של תופעת הכישלון המדינתי בעקבות הטלטלה הערבית, שהתאפיין בעיקר באובדן המונופול על הפעלת הכוח (להרחבה על חשיבותו של המונופול על הפעלת הכוח והעדרו כגורם המאיץ תהליכי כישלון מדינתי ראו חצ׳ר סואעד – אתגר המדינתיות של מצרים, עמ׳ 45–47) בעקבות "האביב הערבי", אפשר, בין היתר, לשחקנים לא-מדינתיים, חלקם ארגוני טרור במהותם, להפוך לשחקנים משפיעים ומשמעותיים. כך למשל דאע״ש, שבשנת 2014 אף הצליח להקים מדינה על טריטוריה עיראקית וסורית. אף שהמדינה האסלאמית שרדה רק שלוש שנים ככזו, הארגון ממשיך לפעול במזרח התיכון ומעבר לו, בעיקר באירופה, וכך החזית לשחרור סוריה (הייאת תחריר א-שאם), שהשתלטה על מרחב אידליב בצפון סוריה ובהמשך אף הפילה את המשטר הסורי ונכנסה לנעליו. בנוסף מוכרים מקרים של קבוצות אתניות, כדוגמת הכורדים בסוריה, שבחסות תהליך התפוררותה של המדינה השתלטו על טריטוריה ומשאבים והקימו חבל ארץ אוטונומי.
תהליך התפוררותה של סוריה האיץ את המוטיבציה הבדלנית הכורדית והוביל לביסוס אוטונומיה, שכרסמה בריבונות הסורית והיתרגמה כאיום על טורקיה, מה שהוביל להתערבותה בשטח הריבוני של סוריה באמצעות השתלטות על מרחב גאוגרפי בצפון המדינה באזורים הגובלים בטורקיה. השסעים האתניים והעדתיים בסוריה אך החריפו מאז שקרס משטר אסד והשתלטות אלג׳ולאני (אחמד א-שארע) וארגונו הג׳יהאדיסטי על המדינה. מעשי טבח בדרוזים ובעלווים, ובחודש ינואר 2026 בכורדים, חיזקו את תודעת האיום הקיומי, הייאוש והבדלנות של שלושת המיעוטים, המבקשים לעצמם אוטונומיה והגנה מפני רצחנות המשטר. מנהיגי המיעוטים אף מחפשים נתיבים לישראל בתקווה לזכות להגנתה ולסיועה, ובולט במיוחד בהקשר זה המאמץ הדרוזי, המובל על ידי מנהיג העדה חכמת אלהג׳רי, שלאחרונה אף התבטא בזכות הקמת ישות דרוזית עצמאית בחסות ישראל או בזיקה אליה.
הרשות הפלסטינית, שאיננה מדינה, אף על פי שהכריזה על עצמה והוכרה על ידי רוב מדינות העולם ככזו, שקעה ונסחפה למציאות של כישלון מדינתי מתמשך, שהובילה בתורה להתחזקות ניכרת של יריבתה ההיסטורית חמאס, שגם הצליחה לנשלה משלטונה ברצועת עזה בהפיכה צבאית ביוני 2007. את תוצאות התעצמותה של חמאס והתמסדותה כשחקן סמי-מדינתי, ריבון הלכה למעשה ברצועת עזה, פגשנו בהתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר 2023, שהובילה בתורה למלחמה אזורית עם השלכות על הזירה הבינלאומית. תגובתה של ישראל למתקפת ה-7 באוקטובר, לאחר שמצאה עצמה במלחמה אזורית רחבה, הובילה לשינוי יסודי של הארכיטקטורה האזורית – פגיעה קשה בחמאס וחורבנה של רצועת עזה, פגיעה אנושה בחיזבאללה, שהובילה בתורה לקריסת משטר אסד בסוריה, ופגיעה קשה ומשפילה באיראן; זו הובילה להחלשתה ולשנמוך מעמדה כמעצמה אזורית ולהיחלשות ניכרת של המשטר, שלא מן הנמנע שהובילה, לצד גורמים נוספים, גם להתפרצות המחאה העממית הרחבה באיראן, המאיימת על שרידות המשטר.
לוב, סוריה ואפגניסטן (מדינה מוסלמית שאינה ערבית ואינה חלק מהמזה"ת), שלוש מדינות כושלות, הן "יצואניות" מובילות של פליטים לעולם המערבי, בעיקר לאירופה, המערערים את יסודות מדינות הלאום האירופאיות ואת לכידותן של החברות, ומובילות לתהליכי רדיקליזציה המסכנים את יציבותן החברתית, פוליטית, כלכלית ולאומית של מדינות אלו ומערערות את יציבות האיחוד האירופי. כישלונה המדינתי של סוריה עודד את תעשיית הסמים (הקפטגון) במדינה ואת הפצתם של הסמים האלה לכל רחבי המזרח התיכון ולאירופה, והפך למשענת הכלכלית של המשטר הסורי ושל חיזבאללה. כישלונה המדינתי של לוב הוביל להקמתן של שתי ישויות יריבות, הנתמכות על ידי שחקנים שונים במזרח התיכון ומחוצה לו. התמיכה הצבאית של מדינות אלו הובילה למתיחות מדינית וצבאית ביניהן, והפכה לגורם מערער יציבות. כך גם בתימן – עימות בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות התומכות בפלגים שונים ונאבקות על השפעה אזורית, סודאן – עימות שבו מעורבות איחוד האמירויות, ערב הסעודית ומצרים, ולאחרונה גם בסומליה – מתחים עד כדי עימות, במקרים מסוימים, שבו מעורבות איחוד האמירויות, ערב הסעודית, מצרים, טורקיה, קטר ובמידה מסוימת גם ישראל, לאחר ההכרה הישראלית בסומלילנד.
רוב הניסיונות לשינוי גבולות של מדינות לאום כושלות ומפורקות ועיצובם מחדש בהתאם לחלוקה אתנית-עדתית, דתית ולאומית, לא צלחו. אחת הסיבות העיקריות לכך היא התנגדות של המדינות הערביות בכללותן, המגובה על ידי הקהילייה הבינלאומית, לרעיון החלוקה מחדש והדבקות בעקרון השלמות הטריטוריאלית של המדינות. החשש של המדינות הערביות מפני פיצול מדינות הלאום הטריטוריאליות או הפיכתן לפדרציות מוחלשות, המייצרות מענה לדרישות עצמאות של קבוצות אתניות ודתיות במדינה, נובע בעיקר מהסיכון שהן מזהות בהיווצרותו של אפקט דומינו שעלול להוביל להתפרקות מוחלטת של המדינה, או להיחלשות משמעותית שלה בגין אובדן משאבים ויוקרה. ההתנגדות של הקהילייה הבינלאומית נעוצה בחששות מפני היווצרותן של מדינות שתהפוכנה בעצמן למדינות כושלות בשל מחסור במשאבים ו/או בהעדר ניסיון ויכולת לנהל מדינה באופן עצמאי, או, ואולי בעיקר, להתפתחותם של עימותים אחרים, כאשר עימותים תוך-מדינתיים יהפכו לעימותים בין-מדינתיים.
ההתנגדות העיקשת הזו לרעיון ההתפצלות או המרת המודל המדינתי הקיים במודל של פדרציה רופפת, שתאפשר מימוש שאיפות זהותיות, מותירה מדינות כמו סוריה (להרחבה בעניין המשמעויות האלו בסוריה ראו Frzand Sherko, במאמר שפרסם במכון וושינגטון ב-25 בינואר 2026), עיראק, תימן, לוב, אלג׳יריה ואפילו לבנון במציאות של סכסוכים תוך-מדינתיים קשים ועקובים מדם ואינה מאפשרת נתיב היחלצות. כל ניסיון לעודד או לתמוך במודל של היפרדות נתפס כפגיעה בריבונותן של המדינות וחתירה תחתן. כך למשל ההכרה הישראלית בסומלילנד, הנתפסת כמהלך חתרני, שתכליתו ערעור יציבותו של העולם הערבי וכניסיון לחבור למיעוטים אתנים ודתיים דוגמת הדרוזים והכורדים בסוריה, הכורדים בעיראק, הנוצרים בלבנון ואחרים, במטרה לבסס הגמוניה אזורית ולהחליש את המשטרים הערביים.
בפרק הבא נתייחס לשלושה מקרי בוחן: דרום תימן, סומלילנד ודרום סודאן, המייצגים, להערכתנו, מודלים מוצלחים יחסית בפועל או בפוטנציה של היפרדות, בהסכמה ובלעדיה, במרחב הערבי. ההתייחסות למקרי הבוחן האלו אינה מצמצמת את מרחב הדיון בנוגע לרעיון ההיפרדות במקרים שבהם סכסוכים תוך-מדינתיים, הניזונים ממאבקי זהות והשפעה על מבני הכוח במדינות, שנכון יהיה, להבנתנו, לבחון את היתכנות ההיפרדות בהם במודל רלוונטי, המותאם לאותה מדינה, כחלופה למצב הקיים של סכסוך תוך-מדינתי עיקש, מתמשך ומדמם. דרכי הפעולה שנבחרו או יכולות להיבחר במקרי הבוחן הן בחזקת אפשרויות קיימות במנעד רחב יותר של דרכים, כשההעדפה הברורה היא למהלכי היפרדות מרצון ובהסכמה ובמודל המותאם למדינה ולמאפייניה, כדוגמת המקרה של סודאן ודרום סודאן ובהתאמה המתחייבת למאפייניה הייחודיים של כל מדינה. כך, למשל, יכולים להתעצב מבנים שונים של פדרציה רופפת ומודלים שונים של חלוקה או פיצול טריטוריאלי וקשר בין הישויות המפוצלות.
ההיגיון המארגן והמכליל בגישתנו ובטיעון המרכזי הוא האפשרות של סיום סכסוכים תוך-מדינתיים עיקשים ומתמשכים (protracted and intractable conflicts), שאינם ניתנים ליישוב ומנציחים שפיכות דמים וכישלון מדינתי, במטרה להבטיח את ביטחונן של הקבוצות האתניות והדתיות השונות במדינות כושלות ושסועות. ההנחה היא שהזכות לחיים ולביטחון פיזי גוברת על כל זכות אחרת, ושבעצם מימושה יהיה כדי לאפשר או לייצר סיכוי גדול ומשמעותי יותר להתפתחות מדינתית, שתאפשר או תסייע להיחלצות ממעגל הכישלון המדינתי ותסייע בתורה לייצוב ביטחון המרחב. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מההיגיון המארגן המכליל לבין הייחודיות של כל מדינה על מאפייניה ההיסטוריים, הסוציו-פוליטיים והאחרים, ולכן הדגשנו את העיקרון המשלים המתחייב של התאמת מודל הפעולה/התהליך לכל מקרה לגופו. אין דין סוריה כדין תימן, לוב או סודאן, אבל בכל המקרים האלו מתקיים ההכרח שבסיום מלחמות האזרחים העקובות מדם ומערערות היציבות. בהעדר יכולת לבנות הסכמות בין הקבוצות השונות והיריבות, יש לפחות לחשוב בין השאר גם על מודלים של היפרדות.
מקרי בוחן
דרום תימן – תימן מהווה מקרה בוחן מובהק לכישלון האיחוד המדינתי בעולם הערבי. האיחוד בין צפון תימן לדרומה בשנת 1990 לא היה תוצר של אינטגרציה חברתית או פוליטית, אלא מהלך פוליטי חפוז שנשען על איזון כוחות זמני בין אליטות. הדרום, בעל מסורת מדינתית נפרדת ומבנה חברתי שונה, הוכפף לצנעא, ללא חלוקה שוויונית של כוח ומשאבים. קריסת המדינה לאחר 2015 חשפה מציאות של פירוד דה־פקטו. בדרום התגבשה ישות פוליטית וביטחונית עצמאית, בעלת שליטה טריטוריאלית, מנגנוני שלטון ולגיטימציה ציבורית בתמיכת איחוד האמירויות, בעוד הצפון ברובו כיום הוא בשליטה של החות'ים, הנהנים מתמיכה איראנית רבת שנים. חרף זאת, הקהילייה הבינלאומית ומרבית מדינות ערב בהובלת ערב הסעודית דבקים במודל של "תימן מאוחדת", הגם שאינו מתקיים בפועל. הסירוב לדון בהיפרדות מוסדרת או בקונפדרציה שוויונית אינו משמר אחדות אלא מנציח מלחמה, קריסה הומניטרית וריבוי שחקנים חמושים.
בדצמבר 2025 השתלטו הבדלנים בדרום תימן, הנתמכים על ידי איחוד האמירויות, על מחוזות במזרח המדינה והבריחו את הממשלה הפרו-סעודית מעדן במטרה מוצהרת להקים (שוב) את מדינת דרום תימן. ערב הסעודית, הרואה בעצמאות דרום תימן איום על ביטחונה הלאומי, השתלטה על הדרום ובפועל מנעה הקמת אוטונומיה בדרום. איחוד האמירויות, שנדחקה אל הקיר, הצהירה שהיא מסיימת את כל פעילותה הצבאית בתימן. מאחורי הקמה (מחדש) של מדינת "דרום תימן" יש היגיון רב, משום שמדובר בגוף (מועצת המעבר הדרומית) בעל צביון אזרחי, אנטי אחים מוסלמים, אנטי חות'ים, בעל גב כלכלי ויכולת צבאית מוכחת שיכול לממש ריבונות ומשילות אפקטיבית ולהפוך את דרום תימן למודל, ובהמשך אולי גם בהצטרפות למסגרת הנורמליזציה עם ישראל – "הסכמי אברהם". בכך היה המאבק בחות'ים מקבל תנופה, ולו משום שנתיבי ההברחות שלהם בים וביבשה היו מצטמצמים והדרום היה משתקם כלכלית.
דרום סודאן – סודאן הייתה דוגמה קלאסית לכישלון מדינתי ממושך, שבו המדינה המרכזית מתקשה לשלוט במרחבים פריפריאליים ולעמוד בצרכים אזרחיים בסיסיים. לאורך עשרות שנים התקיימו בסודאן סכסוכים חמושים בין הצפון לבין דרום המדינה, וכן בדארפור ובחבל הנילוס הכחול, שנגרמו מקונפליקטים עדתיים, כלכליים ופוליטיים. ניסיונות למנוע פירוק באמצעות שמירה על שלמות טריטוריאלית, לרבות שימוש בכוח צבאי ומבנים פוליטיים ריכוזיים, נכשלו שוב ושוב. ב־2011 אפשרה ההכרה הבינלאומית בעצמאות דרום סודאן (שנפרדה מסודאן באופן מוסכם, בכלל זה חלוקה של הרווחים ממשאבי נפט המצויים בתחומה) פתרון פורמלי ומוסדר לסכסוך ממושך והדגישה את היתרון שבהיפרדות מאורגנת. סודאן עצמה נותרה עם אתגרים פנימיים כבדים, ולמעשה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת – שהיא אחד האסונות ההומניטריים החמורים בעולם כיום, אשר גבה את חייהם של כ-150,000 איש. אך המהלך הראה שפירוק מוסדר יכול להפחית אלימות ולספק מרחב יציב יותר לכל צד.
סומלילנד – סומלילנד היא דוגמה יוצאת דופן במרחב הערבי־אפריקאי למקרה שבו היפרדות או פירוק מדינתי (לא מוסכם) מוביל לתפקוד מדינתי יציב, אף בהיעדר הכרה בינלאומית פורמלית (ישראל היא המדינה היחידה שמכירה בעצמאות סומלילנד, הגם שמדינות שונות, בראשן איחוד האמירויות, מכירות בה דה-פקטו ומצויות עימה בקשרים ביטחוניים וכלכליים). מאז התפרקות סומליה ב־1991 הקימה סומלילנד מוסדות שלטון עצמיים, כוחות ביטחון יעילים, מערכת משפטית ומנגנוני בחירות, והצליחה לשמר סדר ציבורי יחסי ובסיס לגיבוש לגיטימציה פנימית. סומלילנד מוכיחה שתפקוד ממשלתי יציב אינו תלוי בהכרה בינלאומית בלבד, אלא ביכולת ליצור שליטה טריטוריאלית, מוסדות ציבוריים וגיבוש זהות לאומית. המקרה מדגיש את האפשרות שבפירוק מוסדר של מדינה כושלת ניתן לייצר יציבות, משילות ולגיטימציה, תוך בניית תשתית לכלכלה, ביטחון וממשל, גם בסביבה אזורית מורכבת ובלתי יציבה.
המדינה הערבית המודרנית: גבולות מלאכותיים וזהות שברירית
חרף הספקנות הרווחת כלפי היפרדות כפתרון לסכסוכים מדינתיים, מקרים מספר במרחב הערבי מלמדים שפירוק מדינתי עשוי, בנסיבות מסוימות, לשפר יציבות, משילות וביטחון. דרום סודאן, על אף כישלונותיה הפנימיים, מהווה הצלחה עקרונית במובן אחד מרכזי: היא סיימה מלחמת אזרחים ארוכת שנים שנבעה מכפייה של מסגרת מדינתית אחת על אוכלוסיות בעלות זהויות, אינטרסים ותפיסות ריבונות סותרות (מרבית אזרחי הדרום הם נוצרים או פגניים ואילו הרוב בצפון הוא מוסלמי). עצם ההיפרדות יצרה גבול פוליטי ברור, הפחיתה את עוצמת הקונפליקט הבין־זהותי עם הצפון, ואפשרה לכל צד להתמקד באתגריו הפנימיים במקום במאבק קיומי מתמשך.
סומלילנד מציגה מקרה מובהק אף יותר של הצלחה פונקציונלית. מאז 1991 הישות מתקיימת כמדינה דה־פקטו, עם מוסדות שלטון, מערכות ביטחון, מנגנוני בחירות וסדר ציבורי יציב ביחס לסביבתה. בהיעדר הכרה בינלאומית, סומלילנד בכל זאת הצליחה לבסס לגיטימיות פנימית, מונופול על הפעלת הכוח ויכולת משילות לא מבוטלת, הישגים שמדינות מוכרות רבות באזור אינן מצליחות להשיג. הצלחה זו מחזקת את הטענה כי תפקוד מדינתי חשוב יותר מהכרה פורמלית בשלב הראשון.
בהקשר התימני, היפרדות בין צפון לדרום עשויה להוות מקרה נוסף של התאמת המסגרת המדינתית למציאות החברתית, הפוליטית והדתית (מרבית אזרחי הצפון הם שיעים-זיידים ואילו מרבית אזרחי הדרום הם סונים). לדרום תימן קיימים, לפחות עקרונית, מרבית התנאים ההכרחיים לקיומה של מדינה יציבה: גבול גאוגרפי ברור, זהות פוליטית מובחנת, הנהגה מקומית מגובשת, שליטה יחסית בנמלים ובצירי סחר ימי, כוח צבאי מגובש, משאבי טבע וגיבוי אזורי המאפשר בניית מוסדות ביטחון ומשילות. מדינה דרום־תימנית מתפקדת עשויה לצמצם את מרחב הפעולה של החות'ים לא באמצעות הכרעה צבאית גרידא, אלא באמצעות שלילת הלגיטימיות שלהם, ייצוב המרחב הדרומי ויצירת מודל מדינתי מתחרה המבוסס על סדר, כלכלה ושירותים אזרחיים.
מקרים אלו מצביעים על כך שהיפרדות אינה בהכרח כישלון של המדינה, אלא לעיתים תיקון של כשל היסטורי. כאשר מסגרת מדינתית אחת אינה מצליחה להכיל פערי זהות ואינטרסים, פירוק מוסדר עשוי להקטין אלימות, לחזק משילות ולהניח תשתית ליציבות ארוכת טווח – גם אם במחיר ויתור על מיתוס האחדות הטריטוריאלית. מרבית המדינות הערביות קמו על בסיס חלוקה גאופוליטית חיצונית כפויה, שלא התבססה על תהליך אורגני של בניית אומה. הגבולות שנקבעו בראשית המאה העשרים חיברו יחד קבוצות אתניות, עדתיות ושבטיות שונות, לעיתים עוינות זו לזו, מבלי ליצור מנגנון אזרחי שיתווך ביניהן. המדינה נתפסה לא כמסגרת של חוזה חברתי, אלא כשלד שלטוני הנשען על כוח, חלוקת משאבים פטרימוניאלית או אידאולוגיה לאומית ריקה מתוכן אזרחי.
במצב זה, ריבונות מדינתית הייתה תלויה, גם לשיטתו של פרנסיס פוקויומה, ביכולתו של המרכז לשמר מונופול על הכוח. כאשר מנגנון זה קרס – בעקבות מלחמה, התערבות חיצונית, משבר פנימי בשל מאבק על מבנה הכוח או משבר כלכלי – נחשפה חולשתה של המדינה, והזהויות התת־מדינתיות שבו ותפסו את מקומן כבסיס הלגיטימציה הפוליטית. יוגוסלביה היא דוגמה בולטת מאוד לתופעה זו. אולם חרף קריסת המודל, נותרה הנחת יסוד אזורית ובינלאומית שלפיה שלמות טריטוריאלית היא עיקרון יסודי ומהותי שיש להקפיד על אכיפתו. הדבקות בעיקרון זה עולה במקרים רבים מדי גם במחיר קריסת המבנה המדינתי עצמו. ייתכן שמאחורי ההתנגדות הערבית להיפרדות קיים לא רק החשש מאפקט דומינו, שבמסגרתו קבוצות אתניות ומיעוטים נוספים ידרשו עצמאות ויתפרק הסדר המדינתי המוכר לכדי כאוס ואי-יציבות כרונית והחשש מפני אובדן משאבים, כוח ויוקרה; ייתכן שקיים גם חשש מצמיחה של ישויות מצליחות ויציבות וייתכן אף דמוקרטיות, באופן שיאתגר את המשטרים האוטוריטאריים הדכאניים בעולם הערבי. לשם שמירה על הסאטוס-קוו, מדינות ערביות מוכנות אף לפתוח בעימות צבאי מול מדינות ערביות אחרות, כפי שאירע בתקיפה הסעודית על כוחות אמירתיים בתימן וכפי שאירע על פי הדיווחים בתקיפה מצרית (ינואר 2026) על כוחות הנאמנים לאיחוד האמירויות בסודאן.
במאמר זה מוצעת קריאה ביקורתית ומחודשת בנוגע למתח שבין החשיבות שמיוחסת לעקרון השלמות הטריטוריאלית והסיכונים שבהתפצלות או היפרדות של אזורים ממדינת הלאום הטריטוריאלית לבין הסיכוי או ההזדמנות שחלוקה טריטוריאלית או מבנה פדרטיבי רופף במקרים של סכסוכים תוך-מדינתיים עיקשים, מתמשכים ומדממים שמעצימים את הכישלון המדינתי ומערערים את הביטחון האזורי, בשל ייצוא של בעיות פליטות, פשע ואלימות והופכים לזירות עימות בין מדינות המתערבות במדינה הכושלת כדי להבטיח אינטרסים חיוניים שלהן, ישפרו את המציאות הקיימת. רעיון ההיפרדות והפירוק המדינתי איננו פתרון קסם ואין הוא מבטיח בהכרח ישויות מדינתיות חדשות משגשגות. מהותו היא אמצעי פוליטי לגיטימי להתאמת המסגרת המדינתית למציאות החברתית בהתבסס על ההתאמה הנדרשת, במקרי קיצון, בין זהות לטריטוריה, בין לאום/דת/מוצא אתני למדינה, כשהמטרה העיקרית היא להפסיק שפיכות דמים ולהבטיח ביטחון וזכות לחיים. הבחירה בהיפרדות או בממשל פדרטיבי רופף עשויה לאפשר מציאות סבירה יותר מהמציאות הקיימת באותן מדינות שסועות וכושלות והיחלצות ממעגל הקסמים של שסעים אתניים ודתיים חריפים המזינים ומאיצים את הכישלון המדינתי, כשזה בתורו מחריף את הסכסוכים האתניים והדתיים.
לפיכך, נכון לדעתנו להרחיב את גבולות השיח המקובל והשמרני, זה הנצמד לעקרון השלמות הטריטוריאלית של מדינת הלאום, גם אם מדובר בלאומיות מומצאת, שברירית או בלתי לגיטימית בעיני קבוצות משמעותיות בקרב האוכלוסייה באותן מדינות, ולבחון בפתיחות את רעיונות ההיפרדות במנעד המודלים האפשריים ובהתאמה למאפייניה הייחודיים של כל מדינה. הניסיון ההיסטורי המדמם מצביע על כך שבמדינות כמו תימן, סודאן, לוב וסוריה מתחייב דיון מחודש. הניסיון ההיסטורי של דרום סודאן וסומלילנד מלמד שהדבר אפשרי ואפילו נכון ומצליח, גם אם במידה מוגבלת. נדמה שאין חולק שהמציאות בסומלילנד ובדרום סודאן של היום בטוחה, יציבה ועדיפה על פני מה שמתרחש היום במדינות כמו סודאן, תימן, לוב וביתר שאת בסוריה, מאז הופל משטר אסד.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
