כבר למעלה מ-21 חודשים חלפו מאז מתקפת אוקטובר 2023, והמציאות בעזה – למרות עליונות צבאית ברורה והישגים רבים – עדיין תקועה במבוי סתום אסטרטגי. הפגיעה ביכולות הצבאיות של חמאס מתקדמת, כמו גם החלשת שלטונו ואחיזתו על האוכלוסייה האזרחית, אך השאלה הבוערת היא מה השלב הבא, כיצד נוכל להכריע את חמאס ולקבוע כי הארגון נוצח. כדי להביס את חמאס חייבת לקום חלופה כלשהי, גורם אחר חייב לקחת את מקומו של חמאס, ונראה שעד כה לא גיבשנו פתרון כזה, אף על פי שניכרת בהחלט התקדמות בכמה מישורים. נראה כי מחכים לפתרון "הנכון", ל"הסכמה רחבה", למשהו שייראה אידיאלי על הנייר – אבל בזמן שאנחנו מחכים, המציאות עלולה לקבוע את עצמה. ולא תמיד לטובתנו.
הכישלון אינו מבצעי – הוא מושגי. ישראל תקועה לא משום שהיא אינה יודעת להכות. בשל תחושה שאין עוד מה להשיג במלחמה בעזה מתגברים הקולות, גם בקרב תומכינו ברחבי העולם, וגם בבית פנימה, לסיים את הלחימה. לסיים ומה? האם אנחנו משאירים את חמאס, מוכה עד מאוד וחלש, אבל חי וקיים, מוכן ומזומן לבנות את עצמו מחדש כשהוא שולט על הרצועה כולה? ייקח כמה זמן שייקח, אבל יבוא היום שבו הוא יהיה מוכן שוב למתקפה חדשה בסגנון השביעי באוקטובר. או שמא בשל העדר דמיון או אומץ ניאלץ לקבל בסופו של דבר את שלטון הרש"פ ברצועה?
מחכים לאוטופיה, מקבלים תוהו – הזמן למודל מבוזר, מודולרי ופרוגרסיבי
ככל הנראה אין מודל אחד שיתאים לכל עזה, לפחות לא בשלב הזה, ואין פתרון קסם שיבטיח יציבות מיידית. הציפייה לפתרון אידיאלי יוצרת שיתוק. אין ספק שהיה זה פשוט יותר להציג מודל אחיד, ברור ובעל יכולת ליישום מיידי, אך המצב אינו מאפשר זאת. במקום לחכות, עלינו להבין שהדרך המועדפת להוביל פתרון בעזה היא לאמץ פתרונות שונים, לא מושלמים, במקומות ובזמן שניתן לעשות כך, ללמוד, לשפר ולהתקדם גם אם עקב בצד אגודל, אבל להתקדם. לא חייבים לספק פתרון כולל לכל רצועת עזה ביום אחד, אבל כן חייבים להתחיל לקבוע עובדות.
החזון הראוי ליום שאחרי, או לפחות ליום הזה ועד היום שאחרי, הוא ביזור שליטה. לא להמליך קבוצה אחת, ובוודאי לא את הרשות הפלסטינית, שכבר הוכיחה את כישלונה, וגם לא את חמאס בגרסה המרוככת שלו. הפתרון הוא לא עוד ניסיון לייצר מדינה כושלת, אלא מערכת מקומית, רבת ראשים, שמחלקת את השליטה על פי צרכים, יכולות, נאמנויות ומציאות בשטח.
אזורים נקיים משליטת חמאס – צריך להתחיל להכריז על כך
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא רפיח. ישנם אזורים שבהם חמולת "אבו שבאב" חזקה יותר מחמאס (כאשר באזורים אחרים שולט במידת מה צה"ל). אין ספק שישנן בעיות רבות עם אבו שבאב, ואין מדובר על ארגון דמוקרטי, ליברלי ואוהב ישראל, אך זאת נקודת התחלה וחלופה אפשרית. בוודאי אי אפשר, וגם לא רצוי, להכריז כי אבו שבאב הוא השליט החדש בכל רצועת עזה, אך כן ניתן להכריז שמבחינת ישראל באזורים ספציפיים של רפיח מעתה (ניתן לציין באופן זמני) אבו שבאב הוא השליט הלגיטימי מבחינת ישראל. בו נראה כתובת אחראית, דרכו נעביר סיוע לאזורים שתחת שליטתו, וכל עוד אין שם פעילות של חמאס נתחייב לא לפגוע ולא להזיז אוכלוסיות – ותם שלטון חמאס באזור הזה.
התהליך צריך להתחיל בהכרזה, גם אם הסידור עדיין רופף. כך יוצרים נרטיב של ניצחון, ומתחילים לנגוס, גם אם בנגיסות קטנות, מכוחו של חמאס.
ישראל ככל הנראה מסייעת לאבו שבאב, ואין ספק שאנשיו עושים עבודה טובה מבחינת החלשת החמאס בגזרתם ושבירת מחסום הפחד לעזתים אחרים המעוניינים למצוא פתרון חלופי לחמאס, בין אם הם מבקשים כוח לעצמם ובין אם הם רק מעוניינים לסיים את המלחמה. אבל חבל להסתפק בכך; הצהרה רשמית תתרום רבות להחלשת חמאס ולקיצור הדרך להחלפתו כישות שולטת בעזה. רפיח תחילה, ולאחר מכן מציאת פתרונות ליתר האזורים.
כל אזור כזה יכול להפוך "אזור בטוח" מבחינת תושבי עזה אשר כבר אינם תומכים בחמאס ומבקשים ביטחון אישי בתקופה זו. תושבים רבים מאסו בשלטון חמאס, ישנן אינדיקציות רבות לכך, למשל ההגעה ההמונית לנקודות חלוקת הסיוע האמריקאי של ה-GHF על אף האיסור של חמאס, האיומים וניסיונות החסימה בשטח. רבים מהם חיים במגורים ארעיים ומתבקשים לזוז ולהתפנות מעת לעת. ישנה חשיבות עצומה ליצירת מקום בטוח וקבוע (אפילו אם רק עד סיום הלחימה) עבורם, דוגמת "העיר ההומניטרית" המתוכננת בין רפיח לחאן יונס, גם במרחבים אחרים. זה משרת את האינטרס הישראלי להעביר כמה שיותר מתושבי עזה, מרצונם, לאזורים שבהם חמאס כבר אינו שולט. זה יסייע במאמצי הלחימה, הסיוע ההומניטרי, הלגיטימציה הבינלאומית וייתכן כי גם בקבלת מידע מודיעיני, כולל מידע על חטופים. אם תהיה נהירה של תושבים לאזורים אלה, זה יאפשר תוספת מהירה יותר של אזורים נקיים משליטת חמאס. לסיכום, היתרונות הפוטנציאליים רבים.
ה-GHF הוא בעל חשיבות אסטרטגית לישראל, ועבודתו בשטח מוכיחה זאת מדי יום. על כן חשוב לא לוותר על הנכס האסטרטגי הזה, למשל בהסכמה לסגת מציר מורג, אפילו באופן זמני. ושנית, את הנכס האסטרטגי הזה יש להרחיב תוך ניצול שבירת מחסום הפחד כדי לקחת מחמאס את המנוף ההומניטרי (גם אם באופן חלקי).
גמישות שלטונית – לא פתרון אחד
בהמשך אפשר להתקדם למודל הדרגתי ומגוון. כאמור, אין צורך להכריע עכשיו כיצד תיראה עזה כולה. אפשר להכריז לדוגמה על הקטע של ציר נצרים כשטח ביטחוני בשליטה צבאית ישראלית – מצומצמת וממוקדת; במקומות אחרים – שלטון אזרחי מקומי, בין אם בידי חמולות נוספות שאולי תשאבנה עידוד מהמודל של רפיח ותבקשנה להקים מנגנון עצמאי ותהיינה מוכנות לצאת בגלוי נגד חמאס, ובין אם בידי התארגנויות אחרות שיקומו שאין מקורן בחמולות אלא בקבוצות כוח אחרות; במקומות אחרים יכול לקום מנגנון מסוג אחר. בקיצור, אפשר לייצר מודלים שונים ומגוונים בשטח, ובכל פעם שמבשילים התנאים להכריז על תא שטח מסוים כנקי משלטון חמאס – יש לעשות זאת. גם אם באזורים מסוימים יהיה צורך להקים ממשל צבאי מקומי וזמני, זה עדיף על שלטון חמאס, ותוך כדי השליטה הישראלית ניתן יהיה להמשיך לחפש את הממשל הפלסטיני המקומי המתאים שיחליף את הממשל הצבאי במהירות האפשרית.
בדצמבר 2024 כתבתי יחד עם חוקרים נוספים תוכנית ביניים לעזה שקראנו לה "תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה".[1] ניתן לראות ביטוי לחלק מהרעיונות והעקרונות של התוכנית בהקמת ה-Gaza Humanitarian Fund (GHF) והוצאת הסיוע ההומניטרי משליטת חמאס. עם זאת, לתוכנית היה עוד חלק מרכזי הדן בצורך להקים ערי עקורים ולהן מנהל הומניטרי (לא פוליטי ולא מדיני, אלא מנהל האמון על ניהול חיי היום-יום וההיבט ההומניטרי בלבד). הרעיון מבוסס כמובן על הצורך להעביר את הסיוע ההומניטרי לידיים אחרות, אך גם לייצר אזורים נקיים משליטת חמאס, צבאית ואזרחית, ולטפח מנהיגות אחרת בקרב העזתים. גם את התוכנית הזו אפשר (וכדאי) להחיל על תאי שטח מסוימים. תוכנית "העיר ההומניטרית" דומה מאוד לרעיון שהעלינו אז, וכאמור ניתן וראוי ליישמו באזורים נוספים.
במקום להמתין למודל גנרי שמקיף את כל עזה, צריך לאפשר מודלים מרובים, מקומיים, שמתאימים למציאות המשתנה בשטח. ביזור הוא לא בהכרח סימן לחולשה – הוא יכול להיות מפתח ליציבות, בעיקר כאשר המאמץ לייצר שלטון אחד ויחיד נכשל שוב ושוב.
היעד המרכזי כרגע צריך להיות קביעת עובדות בשטח – "אזורים נקיים" מחמאס, הכרזה על סיום שלטונם במוקדים מקומיים, והקמה של ממשלים זמניים – לא משנה תחת איזו כותרת. כל עוד הם אינם כפופים לחמאס – הם עדיפים. יש לעודד יזמות מקומית, לתמוך בגורמים פרגמטיים, ולחזק את מי שנשמע לצה"ל ומספק שקט.
במזרח התיכון, ואולי בכלל – הטוב ביותר הוא לעיתים אויבו של הטוב דיו.
נקודות תורפה אפשריות
ראשית, ישנו יתרון פרקטי משמעותי לרעיון ה"כתובת האחת". אין ספק שהתנהלות מול ריבוי גורמים היא סבוכה יותר מאשר התנהלות מול גורם אחד מרכזי. עם זאת עלינו לשקול את היתרונות אל מול החסרונות. משום שלא נראה כי אנו קרובים לפתרון הבעיה ולהצבת גורם אחד במקום חמאס שבכוחו לנהל טוב יותר מכל הבחינות האסטרטגיות את רצועת עזה – עדיף הסרבול על התקיעוּת. שנית, אופן החשיבה הנוכחי אומנם שינה מהותית את המציאות ברצועת עזה נכון לעכשיו, אבל עוד לא הגענו לנקודה שבה ניתן להגיד שאם נסיים את המלחמה, בעתיד הנראה לעין, ניפטר מחמאס ככוח שלטוני ברצועה. את זה עלינו להתחיל לשנות.
בעיה נוספת צפויה ככל הנראה מכיוון הקהילה הבינלאומית. סביר כי שיטה כזו תיתפס כניסיון לפגוע בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית, ובסיכוי לפתרון שתי המדינות. כמובן אין בעתיד הנראה לעין שום סיכוי לפתרון שתי המדינות, בין אם מישהו מאוד רוצה בכך ובין אם לאו. ראשית, גם ריבוי שליטים מקומיים היא דרך לביטוי הגדרה עצמית פלסטינית, ואין במודל מדינה ריכוזית עדיפות במובן הזה על מודלים אחרים. בנוסף, דווקא מבחינה פרקטית למודל כזה ישנו סיכוי גדול יותר לאפשר התקדמות לקראת פתרון מדיני בין ישראל לפלסטינים בעתיד מכפי שיש לכל דרך אחרת המוצעת כעת, בוודאי לזו הכוללת את הישארות חמאס ככוח שלטוני וצבאי בעזה. הביזור המוצע אינו יכול לקדם פתרון מדיני בעתיד הקרוב, אך כאמור אין אף מודל שבכוחו לעשות זאת. אך הביזור כן פותח אופק לעתיד טוב יותר בעזה, עם מחוזות מתפקדים ונקיים מכוח צבאי מרכזי התומך בשנאה ובג'יהאד, אינו מוכן להכיר בקיומה של מדינת ישראל, וּודאי שאינו מוכן לחיות לצידה ולשתף פעולה עימה בשום דרך.
היכולת להתנות מתן סיוע לשיקום ובנייה בתבחינים בסיסיים כמו היעדר הסתה, דה-רדיקליזציה וקיום שיתוף פעולה היא זאת שיכולה לייצר שלטון, או שלטונות, עזתיים שאיתם ניתן יהיה להגיע להסדר מדיני כאשר האיום הביטחוני מרצועת עזה יסתיים. השארת חמאס או גורמים רדיקאליים אחרים בשלטון משמעה המשך הסכסוך וקיבוע מציאות של אלימות ומלחמות. במציאות כזו ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר התעצמות צבאית ללא שליטה ופיקוח, ועל כן אין סיכוי לאופק מדיני משום סוג שהוא עד אשר תיפתר בעיה יסודית זו.
לסיכום: הניצחון הוא במציאות, לא בכוונות
הכרעת חמאס לא תושלם רק בדרך צבאית – אלא בעיצוב השלטון שיבוא אחריה. ישראל צריכה להפסיק לחכות שהפתרון האידיאלי ייפול מהשמיים. אם יש מקום להקים ממשל מקומי – נכון להקימו. אם יש אפשרות לשלטון צבאי מצומצם – יש לקיימו. אם יש שבט מקומי שיכול לשלוט – יש לתמוך בו. אין פתרון אחד – יש פתרונות נקודתיים רבים שיחד ייצרו מציאות חדשה.
ומי שעדיין מחכה ל"תוכנית מדינית כוללת" – כדאי שיזכור: הריק לא נשאר ריק. או שנמלא אותו – או שמישהו אחר יעשה זאת במקומנו.
[1] https://idsf.org.il/papers/islands-plan-gaza
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
