מבוא

קריאה נפוצה של לוחמי סדיר בצה"ל הייתה (ועודנה): "עד מתי…?!". לקראת ציון שנתיים למלחמה בעזה נדמה שאנו שומעים את השאלה הזו חוזרת ומתעצמת, גם אם בגרסאות שונות. טענתנו היא שהתמשכות המערכה בעזה תלויה בעיקר בישראל ובאופן שבו בחרה לנהל את המלחמה עד כה. ניתן היה להבנתנו לפעול אחרת ולהביא להשגת מטרות המלחמה בפרק זמן קצר במידה ניכרת.

במאמר זה נבקש להציג ניתוח קצר באשר לאופן ניהול המערכה במהלך השנתיים האחרונות, ובעיקר כיצד ניתן ונדרש לפעול אחרת. נטען שהתמשכות המערכה נבעה משגיאות מהותיות מצד מערכת הביטחון ומחוסר יכולת של הדרג המדיני להנחות ולוודא ביצוע צעדים שהיו מקצרים בהכרח את המערכה, ובכך גם מביאים לחזרת החטופים. אין הכוונה להיכנס לתיאור מהלכים טקטיים, אלא לסקור ממעוף הציפור את שלבי המלחמה ואת ההחלטות שהתקבלו לאורכה. נציג את עיקרי השגיאות והלקחים, ולסיום נסקור את הצעדים הנדרשים לסיום המערכה בעזה בהקדם ותוך השגת כלל מטרות המלחמה שהוגדרו.

ראוי יהיה להזכיר כאן את מטרות המלחמה כפי שהוגדרו בידי הממשלה עוד בתחילתה באוקטובר 2023:

• מטרה ראשונה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתית השלטונית והארגונית של חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה;
  
  
• מטרה שנייה: מצב סיום המלחמה – מרצועת עזה לא נשקף עוד איום לישראל לאורך זמן;
  
  
• מטרה שלישית: השבת הביטחון לתושבי העוטף, לרבות הקמת "אזור חיץ" בשטח הרצועה;
  
  
• מטרה רביעית: יצירת התנאים להשבת החטופים לישראל;
  
  
• בהמשך הוספה מטרה בהקשר של הזירה הצפונית, שהוגדרה כהשבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה.

חשוב לציין כבר בשלב זה, ובעיקר על רקע הדיון הנמשך על מטרות המלחמה ועל היות חזרת החטופים המטרה החשובה ביותר, שהיה היגיון בסדר הגדרת המטרות, והיגיון זה לא נבע מזלזול או מהקטנת החשיבות הערכית והמוסרית של השבתם. הרחבה בנושא זה ניתן למצוא במאמרנו "החטופים שנחטפו פעמיים" שעסק בנושא.[1] סדר הופעת המטרות נבע מההבנה שהדרך המהירה והיעילה להשבת החטופים היא השמדת היכולות הצבאיות והתשתית השלטונית והארגונית של חמאס ברצועת עזה, כפי שהיה בכל מלחמות ישראל הקודמות שבהן היו שבויים ישראלים, גם אזרחים, בידי האויב.

שלבי הלחימה בעזה

צה"ל ניהל לאורך השנתיים האחרונות כמה מערכות משנה ברצועת עזה. אלה היו חלק מהמערכה הכוללת להשגת מטרות המלחמה. כדי להקל על הקורא מצורפת להלן מפת התמצאות כללית ברצועה:[2]

להלן נעמוד על השלבים השונים במערכה של עזה ועל מאפייניהם.

החזרת המצב לקדמותו והמערכה באש (7–27 באוקטובר 2023)

מערכה זו התנהלה מהשבעה באוקטובר 2023 ועד לעשרים ושבעה בחודש, ובמהלכה פעל צה"ל להשיב את המצב לקדמותו במרחב העוטף. זאת במקביל לתקיפה באש, בעיקר מהאוויר, של מטרות רבות ברצועה. במהלך תקופה זו סיים צה"ל לגייס את סדר הכוחות הנדרש והכין אותם ללחימה. חשוב כאן לציין שבתקופה זו התקיים ויכוח מקצועי (ותקשורתי) נוקב על הצורך והיכולת לתמרן בתוך רצועת עזה. היו גורמים רבים, כולל במערכת הביטחון עצמה (הרמטכ"ל ושר הביטחון באותה עת) שביקשו להימנע מלתמרן ברצועת עזה והעדיפו לפעול בלבנון מול חיזבאללה. היה חוסר אמון ביכולותיו של צבא היבשה לפעול קרקעית ברצועה, והאדרה של יכולות האויב.

מערכה עצימה בעיר עזה (27 באוקטובר – 24 בנובמבר 2023)

ב-27 באוקטובר יצא צה"ל בהובלת פיקוד הדרום למתקפה קרקעית באמצעות שלוש אוגדות על צפון הרצועה והעיר עזה. במהלך המתקפה הזו כבש צה"ל את מרבית צפון הרצועה והעיר עזה, השמיד תשתיות טרור רבות וחיסל אלפי מחבלים. ב-24 בנובמבר הוכרזה הפסקת אש ראשונה לטובת עסקת שחרור חטופים. פיקוד הדרום הציע מהלך תמרון משולב, בצפון הרצועה ובעיר עזה כמאמץ עיקרי, בשל היותה מרכז הכובד השלטוני והצבאי של חמאס, וברפיח בדרום כמאמץ משני, בשל חשיבותה כנתיב ההתעצמות ויכולת חידוש המשאבים עבור חמאס. ההחלטה למקד את המתקפה בצפון הרצועה ובעיר עזה נבעה משתי סיבות: הראשונה והעיקרית – החשש מיכולתו של צה"ל לבצע מהלך קרקעי עצים מקביל בצפון הרצועה ובדרומה, והשנייה – החשש שפעולה במרחב רפיח תביא ללחץ בינלאומי על ישראל ותגרום משבר ביחסים מול מצרים.

הפסקת האש הראשונה (24 בנובמבר – 1 בדצמבר 2023)

בין 24 בנובמבר ל-1 בדצמבר 2023 התקיימה הפסקת אש; כוחות צה"ל נשארו במרחבים שבהם נעצרה הלחימה, והחלה הכנסה של סיוע הומניטרי מוגבל לרצועה במקביל לשחרור מאה וחמישה חטופים, בעיקר נשים, ילדים, זקנים ועובדים זרים. לאחר הפרת ההסכם על ידי חמאס, עיכוב בהמשך תהליך שחרור החטופים וירי רקטות, התחדשה הלחימה מקווי העצירה ב-1 בדצמבר 2023. הפסקת האש הזו ועסקת שחרור החטופים בוצעה בתנאים טובים לישראל, כאשר הכוחות אינם נסוגים משטחים שנכבשו והתמורה עבור החטופים ששוחררו נמוכה במידה רבה מכל הצעה שנדונה לאחר מכן. החמאס הגיע להסכם אחרי כחודש לחימה עצימה, שבה הוא הוכה קשות והופתע מתגובת ישראל מצד אחד, ומצד שני כשלא הוכנס סיוע הומניטרי כלשהו לרצועה.

העתקת המאמץ לחאן יונס ותחילת הפשיטות (1 בדצמבר 2023 – 7 באפריל 2024)

בתקופה זו העתיק צה"ל את מרכז הכובד של פעולתו למרחב חאן יונס, כאשר סדר הכוחות הפועל ברצועת עזה צומצם במהלך התקופה ואוגדה 36 הועלתה לצפון (סוף ינואר 2024). עוד במהלך הפסקת האש התקיימה סדרת דיונים בין פיקוד הדרום למטה הכללי, לאן למקד את המשך הלחימה. עמדת פיקוד הדרום הייתה שיש להשלים את ההישגים המבצעיים בצפון הרצועה ובעיר עזה, ורק אז להעביר את מרכז הכובד דרומה.

כיעד לריכוז המאמץ הבא נבחנה החלופה של חאן יונס ורפיח: חאן יונס כמרכז הכובד השלטוני השני וכמקום מסתורם של בכירי החמאס בראשות יחיא סינוואר, ורפיח מאותן סיבות שצוינו קודם לכן. ההחלטה הייתה לרכז את המאמץ בחאן יונס, זאת בעיקר בשל ההבנה של שירות הביטחון הכללי שניתן יהיה לסגור מעגל על יחיא סינוואר ובכירים נוספים, אל מול החשש מפעולה ברפיח מכוח אותם שיקולים שפורטו לעיל.

במהלך תקופה זו נמשכה הלחימה בצפון הרצועה ובעיר עזה, במאפיין של פשיטות מכוונות למרכזי כובד של חמאס, כדוגמת מנהרות ומפקדות שליטה, בתי חולים ומרכזי פיקוד שבהם היה מידע על נוכחות בכירים. לפני עזיבתה של אוגדה 36 היא השלימה מבצע להשמדת תשתית ייצור של אמצעי לחימה של החמאס שהייתה פרושה בשורת מנהרות ומפעלים תת-קרקעיים עמוקים במרחב ציר הרוחב הראשי החוצה את הרצועה מצפון לדרום בגזרת מחנות המרכז. פעולה זו השמידה את עיקר התעשייה הצבאית של החמאס והשפיעה על יכולתו לחדש מלאי רקטות וחומר נפץ בהמשך הלחימה. בתקופה זו התמקד עיקר הלחימה הפיקודית בחאן יונס, בהובלת אוגדה 98, כאשר המטרה המרכזית של הפעולה הייתה ניסיון לפגוע ביחיא סינואר ובחבורת בכירי חמאס ששהתה בקרבתו. מרבית סדר הכוחות שפעלו ברצועת עזה הושקע במרחב חאן יונס למטרה זו.

החל מחודש פברואר 2024 ולאחר החזרה ללחימה התחילה ישראל להכניס סיוע הומניטרי רב לרצועת עזה, בלחץ ממשל ביידן ומול איומים בסנקציות ובעצירת סיוע ביטחוני לישראל. דיון שיזם פיקוד הדרום על הצורך לשלוט בסיוע הנכנס ועל האפשרות להפעיל ממשל צבאי זמני וחלקי ברצועה הסתיים באמירה של הרמטכ"ל דאז, רב אלוף הרצי הלוי, נגד הפעלת מנגנון שליטה באמצעות ממשל צבאי חלקי וזמני, כאשר מתפ"ש וגורמי מטה כללי מציגים מיצג מאיים לדרג המדיני אל מול ההצעה להקימו. האמירה הייתה שהחלת ממשל צבאי ברצועת עזה תדרוש סד"כ של חמש אוגדות, תעלה 20 מיליארד ₪ בשנה ותביא לעליית יוקר המחיה בישראל – ניתוח מנותק מהמציאות שנועד להרתיע מקבלת ההחלטה על ממשל צבאי ולעקר כל ניסיון לקיים דיון מקצועי בעניין. כתוצאה, הסיוע הוכנס לרצועה ללא שליטה ובקרה על יעדו, שם הוא היווה כלי בידי החמאס להתעצמותו, מימון פעולותיו, תשלום משכורות לפעיליו, גיוס פעילים חדשים ושליטה באוכלוסייה. בכך, לצד הפעולות הצבאיות העצימות, מדינת ישראל פעלה למעשה לשימור כוחו של חמאס ויכולתו לשמר את שלטונו.

העתקת המאמץ לרפיח (7 באפריל – 6 באוקטובר 2024)

במקביל לעיסוק מתמשך בעסקאות חטופים ולהעלאת רף הדרישות של החמאס לעסקה נוספת, התחדש השיח סביב הכניסה לרפיח – העיר הגדולה האחרונה שלא נכבשה על ידי צה"ל, ששולטת על מרחב הגבול עם מצרים (ציר פילדלפי) ועל מעבר רפיח, שבאמצעותם מתקיימת שגרת הברחות והתעצמות של חמאס גם תוך כדי הלחימה. המהלך ברפיח נתקל בהתנגדות קשה מצד הממשל האמריקאי, לצד לחץ בינלאומי גובר וכן בהתנגדות המטה הכללי שחשש מעימות מול הממשל האמריקאי ותוצאותיו. לצד הלחץ החיצוני וההתנגדות מצד הרמטכ"ל דאז התקיים שיח תקשורתי וציבורי, בהובלת בכירים לשעבר במערכות הביטחון, שהזהירו מכניסה לרפיח ודימו אותה למעוז בלתי ניתן לכיבוש, שיגבה מצה"ל מחירים גבוהים. בהנחיית הדרג המדיני ובדחיפה של פיקוד הדרום התקדם תהליך אישור המבצע לכיבוש רפיח למרות שלל ההתנגדויות.

כהכנה לכיבוש רפיח יצאה אוגדה 98 ב-7 באפריל מחאן יונס כדי להיערך להתקפה על רפיח במקביל לאוגדה 162 שירדה אף היא דרומה מצפון הרצועה לטובת המהלך. בגזרת צפון הרצועה נשאר כוח מדולל, בעיקר בשליטה על מרחב ציר נצרים, האמון על ניתוק צפון הרצועה והעיר עזה מדרומה. פיקוד הדרום קיבל לטובת המשימה את אוגדה 99, ביחד עם שתי חטיבות מילואים. הוויכוח הפנימי בסוגיית כיבוש העיר הסתיים בהחלטת קבינט על מבצע ברפיח, יחד עם זאת אופן ביצוע התמרון השתנה ובמקום התוכנית שהגה פיקוד הדרום לכיתור העיר וכיבושה, תוך כליאת המחבלים הפועלים בה והשמדתם, נבחרה חלופה אחרת, חלופת דחיקה, כאשר אוגדה 162 תוקפת מדרום לצפון במקביל לציר הגבול עם מצרים, לאורך ציר "פילדלפי", בקווי התקדמות מוגבלים שנשלטים בצורה מפורטת על ידי הרמטכ"ל ישירות כאילו היה זה מבצע מיוחד של כוח קטן. משמעות הפעולה באופן זה הייתה מתן אפשרות למחבלים לברוח מרפיח לכיוון חאן יונס עם החטופים שבחזקתם, והתקדמות מדורגת ונשלטת מגבוה שהקשתה על הכוח הטקטי לנהל לחימה רציפה וגרמה לעצירות, לעיתים בניגוד להיגיון מבצעי. באחד הלילות נתקל כוח מהחטיבה המובילה באוגדה בירי נשק נגד-טנקי בטווח של כמה מאות מטרים, שהיה מחוץ לגבול הגזרה האוגדתי, ובמקום מענה טקטי מיידי לאיום נדרש תיאום ואישור של המטה הכללי שעיכב את פעולת הכוח.

ההתקפה ברפיח נפתחה ב-6 במאי 2024 ונמשכה כמאמץ מרכזי פיקודי עד ל-12 בספטמבר. במהלך תקופה זו הכריעה אוגדה 162 את חטיבת רפיח, הרגה למעלה מ-2,000 מחבלים והשמידה, באופן שיטתי, את התוואים התת-קרקעיים החוצים בין רפיח העזתית לזו המצרית. במקביל ללחימת אוגדה 162 ברפיח, אוגדה 98 שלא נכנסה למשימת הכיתור של העיר הופעלה במתכונת הפשיטות שהוזכרה לעיל, לשלושה מבצעים אוגדתיים. האחד, במאי 2024, במרחב ג'באלייה בצפון הרצועה. השני, ביוני 2024, במרחב חאן יונס, מבצע ששולב ב"מבצע ארנון", שבו שוחררו ארבעה חטופים ישראלים ממרחב נוציראת, והשלישי באוגוסט 2024, שוב בחאן יונס.

בספטמבר 2024 עזבה אוגדה 98 את גזרת רצועת עזה לטובת פעולה בגזרת לבנון. במקביל הרחיבה אוגדה 99 את אחיזתה במסדרון נצרים והפכה אותו לפרוזדור רחב נקי מתשתיות, על ותת-קרקעיות.

במהלך התקופה הזו ולאור ההבנה של השפעת כיבוש שטח ופגיעה בתשתיות על החמאס, לנוכח מה שהתבצע בפרוזדור נצרים וברפיח, התגבשה בפיקוד הדרום תוכנית למהלך נרחב בצפון הרצועה. מאחר שהיה ברור שאין בשלב זה המשאבים הנדרשים לביצוע מהלך כולל בכל הרצועה, הותוותה תוכנית לביצוע מהלך מוגבל בצפון הרצועה, מהלך שיוכל לנצל את ההישגים של צה"ל במרחב בתחילת הלחימה ולהביא להכרעה ולהשלמת ההשגה של מטרת המלחמה הראשונה בכל צפון הרצועה ובעיר עזה, שטח המהווה כ-40% מכלל הרצועה. בשלב זה, כמות האוכלוסייה שנמצאה במרחב מנתה כ-300 אלף איש, שלא התפנו בשלב הראשון. המטה הכללי התנגד לתוכנית, מתוך העדפת שיטת הפשיטות והרצון לצמצם את סדר הכוחות וכמות המשאבים המופעלת בעזה. זאת על בסיס ניתוח העומס על מערך המילואים, מצב החימוש והחלפים והצורך לשמר יכולות לזירה הצפונית.

כיבוש צפון הרצועה (6 באוקטובר 2024 – 16 בינואר 2025)

מול התנגדות המטה הכללי והעתקת חלק מהכוחות לצפון, התגבשה תוכנית חלקית לכיבוש והשמדת כוחות חמאס בצפון הרצועה. לאחר כמה ניסיונות ובתמיכת הדרג המדיני, אושרה התוכנית המצומצמת. התוכנית תוחמה לקו ג'באלייה וצפונה ולטובתה יצאה אוגדה 162 מרפיח כשהיא מוחלפת על ידי אוגדת עזה, שקיבלה אחריות גם על מרחב "פילדלפי" ורפיח בנוסף על גזרתה בהגנה על כל הרצועה.

ההתקפה נקבעה ל-6 באוקטובר 2024, יום לפני ציון שנה למלחמה, וזאת בכוונת מכוון לפגוע בחגיגות שתכנן החמאס. התוכנית בוצעה כמתוכנן, ולמרות סדר הכוחות המצומצם ומיעוט המשאבים היו לה הישגים רבים. למעלה מ-2,000 מחבלים חוסלו, ומספר דומה נלקח בשבי על ידי צה"ל. הושמדו תשתיות תת-קרקעיות משמעותיות וגופות אחדות של חטופים הוחזרו לקבר ישראל.

הדבר המשמעותי יותר היה השפעת מהלך הכיבוש והכתישה על הנהגת החמאס. ההתבטאויות שלהם מאותה תקופה מדברות על לחימה מסוג אחר ואמירות שאם צה"ל ימשיך בדרך זאת, לא תהיה להם תקומה. הבנה זו חייבה את המשך העמקת ההישג, מה שהתאפשר גם בזכות סיום המערכה הקרקעית בלבנון בסוף נובמבר 2024.

במקום להעמיק את ההישג, הוחלט לקבל את הצעת חמאס להפסקת אש לטובת עסקת חטופים שנייה. עסקה זו התאפיינה בתשלום מחירים גבוהים בשחרור מחבלים רוצחים והכנסת כמויות סיוע גדולות. חמור מכך; בפעם הראשונה הסכימה מדינת ישראל לשלם בהישגים מבצעיים שהושגו בדם חיילים וכוחות צה"ל נסוגו משטחים שנכבשו, כולל מפרוזדור נצרים, מה שאפשר למאות אלפי עזתים לחזור לצפון הרצועה וגרם להחמצת אחד ההישגים המבצעיים המשמעותיים שהושגו בלחימה והיוו נקודת לחץ מרכזית על החמאס, וזאת תמורת עסקה חלקית בלבד. התנהלות הנהגת חמאס באותם ימים הצביעה על כך שהלחץ המבצעי פועל בכיוון הנכון, ואם היינו מעמיקים ומרחיבים אותו באותה עת כמתוכנן, לצד שליטה אפקטיבית יותר בסיוע ההומניטרי, היה ניתן להביא להישג מערכתי גדול יותר, עד כדי הכרעת חמאס.

עסקת החטופים השנייה (19 בינואר – 18 במרץ 2025)

במהלך תקופה זו התקיימה עסקת החטופים השנייה. כחלק מהיציאה להפסקת האש והתארגנות מחודשת של צה"ל במרחב הורה שר הביטחון החדש, ישראל כ"ץ, לצה"ל לתכנן חזרה ללחימה, במידה שההסכם לא יוארך להשבת כלל החטופים, במטרה להכריע החמאס ולכבוש את הרצועה בפרק זמן של עד שישה חודשים. פיקוד הדרום הכין תוכנית בהתאם ואישר אותה מול הרמטכ"ל הרצי הלוי ומול הקבינט. בשלב זה הוחלף הרמטכ"ל. לאחר התפטרותו של הרצי הלוי וכניסת רא"ל אייל זמיר, שעד אז כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, ההחלפה התבצעה ב-5 במרץ 2025. לנוכח דרישת הרמטכ"ל הנכנס, לאחר שראה את התוכנית שהוכנה עוד בזמן החפיפה שביצע לתפקיד, עודכנה התוכנית ונוספו כוחות לפיקוד הדרום, כך שניתן יהיה להכריע את החמאס תוך שלושה חודשים ולא שישה, על פי דרישתו והכוונתו.

התוכנית שהוצגה התבססה על לקחי הלחימה בשנה החולפת: ההבנה שנדרש לשלוט בסיוע ההומניטרי ולא להכניסו לידי חמאס, וההבנה שנדרש להפריד בין האוכלוסייה לחמאס, הצורך בכיבוש שטחי המפתח שנשארו בידי החמאס ובראשם העיר עזה, ויצירת תוכנית שתתכתב עם תוכנית ההגירה שעליה הצהיר הנשיא טראמפ.

לאור חשיבות השליטה במאמץ האזרחי, ומאחר שהמטה הכללי, גם תחת הרמטכ"ל החדש, התנגד להטלת ממשל צבאי ולו חלקי וזמני, התגבשו כלים חליפיים. הראשון שבהם היה הקרן האמריקאית, ה-GHF, שהוקמה כדי לייצר גוף שליטה, חלוקה ואבטחת הסיוע הנכנס לרצועה, כך שיגיע ישירות לאזרח ולא לידי החמאס. השני, שימוש בגורמי כוח מקומיים המתנגדים לחמאס, כדוגמת יאסר אבו-שבאב, מנהיג חמולה בדואית בדרום מזרח רפיח. לתוכנית שגובשה בפיקוד הדרום ואושרה על ידי הרמטכ"ל אייל זמיר בתחילת חודש מרץ, עם כניסתו לתפקיד, היו שלוש רגליים: הראשונה, שליטה מלאה בסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה בעזרת הקרן האמריקאית. השנייה, תהליך להפרדת האוכלוסייה מחמאס, באמצעות העתקת אוכלוסייה לשטחים שבשליטת ישראל לאחר סינון ובקרה ועל ידי פעולה עם גורמי כוח מקומיים. והשלישית, כיבוש שטח שנשאר בשליטת חמאס, כאשר לטובת האצת התהליך להכרעת חמאס תוכננה פעולה במקביל בצפון הרצועה ובעיר עזה ובדרום הרצועה באזור חאן יונס ורפיח. הערכת פיקוד הדרום הייתה שביצוע במקביל של התוכנית על כלל מרכיביה יביא את החמאס לכניעה או להתפרקות תוך פרק זמן של עד שלושה חודשים. ברור ומוסכם היה שגם לאחר התפרקות הארגון או כניעתו יידרשו עוד חודשי לחימה ארוכים לטיהור השטח ולהשגת שליטה מלאה, דבר שניתן לבצע בכוחות הולכים ופוחתים, במקביל לארגון המרחב לשליטה במתכונת של אוגדה וחטיבות מרחביות.

מבצע "עוז וחרב" (18 במרץ – 16 במאי 2025)

מבצע החזרת החטופים השני הסתיים בתחילת חודש מרץ, ולא הייתה התקדמות להמשכו לשלב ב' ולהשבת עוד חטופים. אף על פי שפג תוקף ההסכם, ישראל לא חזרה מיידית ללחימה כפי שהצהירה ובוצעו כמה ניסיונות על ידי המתאם האמריקאי, סטיב וייטקוף, לגבש עסקה חלקית נוספת (החזרת מחצית החטופים החיים). אל מול התעקשות החמאס הוחלט בדרג המדיני על מבצע מוגבל ותחום בזמן שמטרתו לייצר לחץ על החמאס לחזור למתווה העסקה החלקית. פיקוד הדרום גיבש תוכנית בהתאם, כאשר הרעיון המבצעי היה ליצור לחץ מרבי בזמן מוגבל, תוך הישארות במתווה פעולה שיאפשר המשך פעולה במתכונת המבצע הרחב והמלא שתוכנן מראש, במידה שהחמאס לא ייענה למתווה.

מבצע "עוז וחרב" התחיל בליל ה-18 במרץ בתקיפה עזה על חמאס ברצועה, והמשיך בתמרון מוגבל במרחבים שנבחרו בדגש על דרום הרצועה וצפונה. לאחר כמה יממות שבהן הלחץ המתעצם אכן השפיע על חמאס ונכונותו להתגמש, השיח בישראל סביב הצורך לעצור את הלחימה ולהגיע לעסקה מלאה "הכול תמורת כולם" שכנע את החמאס שאין לו סיבה להתגמש, ולמעשה המבצע איבד את תכליתו. אף על פי שההבנה מראש הייתה שמדובר במבצע מוגבל ותחום בזמן, ואף על פי שמטרת הפעלת הלחץ על החמאס לא הושגה, נמשכה הפעלת הכוח במתכונת זו כחודשיים, כאשר בפרק זמן זה איבדנו מומנטום מבצעי ומשאבים, כולל המשאב היקר של אנשי מילואים שנקראו למאמץ נוסף לטובת הכרעת החמאס ושוב מצאו עצמם בפעילות מתמשכת שאינה משיגה את המטרה שלשמה נקראו.

מבצע "מרכבות גדעון" (16 במאי – 6 באוגוסט 2025)

בשלב זה שינה הרמטכ"ל הנכנס, רא"ל אייל זמיר, את התוכנית שאישר קודם לכן וגיבש תוכנית חדשה שעיקרה אינה הכרעת חמאס, אלא יצירה של לחץ שיביא להחזרת החטופים. במסגרת תכלית זו פעל צה"ל במאמץ עיקרי בדרום הרצועה וייצר מסדרון חדש – "מסדרון מורג" – בין חאן יונס ורפיח. במקביל התבצעה מתקפה אוגדתית על חאן יונס. צה"ל נמנע מלהיכנס לעיר עזה מחשש לפגיעה בחטופים ופעל בצפון הרצועה ובמזרחה בפאתי העיר עזה, וזאת בניגוד להיגיון המבצעי של התוכנית הגדולה שהוצגה ואושרה רק חודשיים קודם לכן. במסגרת פעילות זו, עיקר המאמץ הושקע בהרס תשתיות על ותת-קרקע, בהתקדמות איטית תוך שימוש נרחב בכלים הנדסיים להרס התשתיות.

בסוגיית הסיוע ההומניטרי, המבצע התחיל בעצירת כלל הסיוע הנכנס לרצועה (עוד במסגרת מבצע "עוז וחרב"). בסוף חודש מאי התחילה לפעול הקרן האמריקאית, בעיקר בדרום הרצועה ובמרכזה. מאחר שצה"ל בחר שלא להניע את האוכלוסייה מהעיר עזה, אל מול אמירה של הפרקליטה הצבאית הראשית שמדובר במהלך לא חוקי, התפתחה מצוקת מזון בעיר עזה. הפרקליטה הצבאית הראשית הציגה את חוות דעתה שצה"ל מחויב לספק סיוע לאוכלוסייה שנשארה בעיר עזה ולא להסתפק באפשרות של האזרחים לנוע דרומה וליהנות מהסיוע הקיים שם. כך, בניגוד לתוכנית המקורית ובניגוד גמור להיגיון המבצעי וגם לדין הבינלאומי, התחיל צה"ל להכניס סיוע באופן לא נשלט ומבוקר לעיר עזה.[3] ההבנה שהסיוע שנכנס מגיע לידי חמאס ומחזק אותו הביאה להנחיית הדרג המדיני לעצור את הכנסת הסיוע באופן הזה ולגבש חלופות שתאפשרנה שליטה בסיוע הנכנס. כאן התחיל ביולי 2025 קמפיין בינלאומי שעסק ברעב בעזה, קמפיין שהביא את ממשלת ישראל לאשר הכנסת סיוע בהיקף רחב ולא נשלט לרצועת עזה. כישלון זה בניהול המאמץ האזרחי נבע משתי סיבות עיקריות: הראשונה, צה"ל לא נרתם באופן מלא למימוש המשימה; היה צריך להקים מפקדה משימתית שתנהל את המאמץ ולהעמיד בראשה מפקד מבצעי שמבין את חשיבות המשימה. השנייה, עמדות הפרקליטות הצבאית הראשית ומתאם פעולות הממשלה בשטחים שהקשו על השינוי המתחייב והמתבקש באופן ניהול הסיוע, ולמעשה גרמו לחזרה למתכונת הישנה והפסולה שבה הסיוע מגיע לידי החמאס ומחזק אותו.

גם משימת הפרדת האוכלוסייה מחמאס לא התקדמה כלל, חלק מתוך אותו חוסר רתימה וניהול של צה"ל ופיקוד הדרום של המאמץ, וחלק שוב מקשיים משפטיים-לכאורה שהערימה הפרקליטות הצבאית הראשית ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. הדרג המדיני הנחה את צה"ל להקים "עיר הומניטרית" במרחב שטוהר על ידי כוחותינו ברפיח, ובתגובה, כמו בעניין הממשל הצבאי, הודלפה מצגת הפחדות שהציגה צורך בסדר כוחות גדול, בעלות של עשרים מיליארד שקלים ובחודשים ארוכים לביצוע. ניתוח העלות והזמן הנדרש באמת למשימה בוצע במסגרת העבודה להקמת הקרן האמריקאית, ובוצע במקביל על ידי גופים אזרחיים נוספים, זאת על בסיס תקן להשוואה מפעילויות דומות באזורים אחרים בעולם, כולל נתוני סוכנויות או"ם שונות. המספרים היו אחרים לגמרי. שוב עשתה מערכת הביטחון שימוש בעייתי במספרים ובהדלפות מכוונות ליצירת לחץ בדעת הקהל נגד החלטות הדרג המדיני, ובכך פגעה ביכולת לממש את מטרות המלחמה.

לאחר שגם מבצע זה לא הצליח להביא את החמאס למשא ומתן על תנאים להשבת החטופים, התגלע ויכוח בין הדרג המדיני והצבאי. הדרג המדיני ביקש לראות תוכנית שתביא להשגת מטרות המלחמה כפי שהוגדרו, ובראש ובראשונה השמדת התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. הצבא טען שמבצע "מרכבות גדעון" השיג את מטרתו (לא ברור כיצד, מאחר שהחמאס עדיין נותר עיקש שלא לקדם משא ומתן אפילו על מחצית מהחטופים, ולא הושמדו יכולותיו). כן הוא טען שהמשך כיבוש שטחי הרצועה שנותרו בידי החמאס, ובראשם העיר עזה, יסכן את חיי החטופים. עוד נטען שהרמטכ"ל אינו מאמין בהקמה של "עיר ההומניטרית" ברפיח שאליה יועברו תושבי עזה לאחר בידוק וסינון, מתנגד לשליטה של חיילי צה"ל על אוכלוסייה אזרחית ולוחץ להגעה לעסקת חטופים כמעט בכל מחיר.

כשהתברר שעסקה שכזו אינה קיימת מבחינת חמאס, הצבא הציג תוכנית לכיתור השטחים שנותרו בידי חמאס (העיר עזה, מחנות המרכז והמואסי) ופעולה מנגד במתכונת הפעלת אש ופשיטות. הדרג המדיני לא קיבל את התוכנית ותבע תוכנית חליפית, דומה במתכונתה לתוכנית שהוצגה לאייל זמיר עם כניסתו לתפקיד – תוכנית שתכליתה לכבוש את העיר עזה תחילה, להפריד את האוכלוסייה מחמאס ולשלוט על הסיוע ההומניטרי.

בשלב זה התנהל שיח ארוך בין הדרג המדיני לצבאי על אופן המשך הלחימה, שיח רווי הדלפות תקשורתיות ותדרוך לגבי הנאמר בחדר הקבינט, תוך רמיסת כל אפשרות לנהל דיונים מקצועיים וענייניים. הוויכוח הוכרע בהנחיית הדרג המדיני לצבא לפעול לפי התוכנית שהוצגה לו ולממש את המשימה להשמדת התשתיות הצבאיות והשלטוניות של החמאס, כאשר התוכנית קבעה את התחלת התמרון בעיר עזה. לאחר עוד סבב של הדלפות ותדרוכים, כולל פרסומים על איומים תקשורתיים על כוונת הרמטכ"ל להתפטר מתפקידו, העניין הוכרע והתוכנית יצאה לדרך. הדרג המדיני לחץ על קיצור לוחות הזמנים שהצבא הציג לתכנון וגיוס הכוחות הנדרשים למשימה, כאשר ברקע עולה מועד השבעה באוקטובר והצורך להשיג הישג משמעותי לפני ציון שנתיים למלחמה, ובעיקר כדי לא לאפשר לחמאס לחגוג. זאת, כפי שנעשה במבצע בג'באלייה שנה קודם לכן. כאקט אחרון של מחאה, השם שהצבא בחר למבצע הוא "מרכבות גדעון ב' ", וזאת כאמירה סמלית על המשך הפעילות באותה מתכונת ולא משהו חדש שלמעשה נכפה עליו.

"מרכבות גדעון" ב' (החל מ-14 באוגוסט)

החל מה-14 באוגוסט יצא לדרך מבצע "מרכבות גדעון ב' ". המבצע הצבאי מתמקד בהנעת האוכלוסייה מהעיר עזה דרומה וכיבוש העיר. צעדים משלימים מחייבים הרחבת פעילות הקרן לשליטה בכלל הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה ולהתחלת צעדי ההפרדה האזרחית וההיערכות להגירה. בחלוף כחודש וחצי מתחילת המבצע, ניתן לטעון שיעדיו הושגו ברמה האסטרטגית, אף על פי שהביצוע ברמה האופרטיבית לקה בחסר. ההישג האסטרטגי נראה בדמות התוכנית לסיום הסכסוך שהציג הנשיא טראמפ בבית הלבן ב-29 בספטמבר. ניתוח ההסכם ומשמעויותיו יוצג בהמשך המאמר.

ברמה האופרטיבית, חזרו הכשלים שפורטו לעיל בכל הנוגע לשליטה במאמץ האזרחי. שוב היינו עדים לשיח המשפטי שבא להגביל ולעכב את הנעת האוכלוסייה דרומה מהעיר עזה, שיח שנפתר רק בלחץ ותביעה מהדרג המדיני. גם בשליטה על הסיוע ההומניטרי, בצל קמפיין ההרעבה, לא הופסק כל הסיוע לעיר עזה ולצפון הרצועה, וזאת בניגוד להיגיון המבצעי של הפעולה בעיר ותוך הגברת הסיכון לכוחותינו הפועלים במרחב. עד כה, לא בוצעו פעולות מתבקשות להנעת אוכלוסייה לשטחים שבשליטת צה"ל והוצאתם משליטת חמאס, וגם הפעלת גורמי הכוח המקומיים נתקלת בקשיים, אף שהייתה התקדמות בנושא בימים האחרונים. לא ברור עדיין מדוע לא הוקמה מפקדה שתרכז ותנהל את כל המאמץ האזרחי, וכאן טמון חלק מהכשל. יחד עם זאת, וכפי שראינו גם במבצעים קודמים, מרגע שצה"ל מפגין נחישות בהפעלת אש ותמרון האוכלוסייה מתפנה, וההתנגדות המבצעית בפועל קטנה מההפחדות שפוזרו לחלל האוויר לפני תחילת התמרון בעיר.

חיזוק המאמץ האזרחי הינו חיוני כעת גם במידה שתתממש תוכנית טראמפ. מוקדם לסכם את מבצע "מרכבות גדעון ב' ", אבל כבר כעת ניתן לומר שאופן הפעולה הזה, כפי שהוצע והוצג על ידי פיקוד הדרום כבר לפני חודשים ארוכים, הוא שדחף את החמאס ואת המערכת כולה להישג המבצעי המתבקש.

ניתוח

חלק זה מבקש לבחון את כשלי המערכה הצבאית שבעבור שנתיים לא הביאה להשגת מטרת המלחמה שעניינה השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ושאר הארגונים ברצועה, אף שמימוש תוכנית טראמפ עשוי להביא להשגת יעדים אלה, בעיקר הודות לאיום של ההשתלטות על העיר עזה. נבקש לבחון איפה טעינו ומה יכול היה לסיים את המלחמה מוקדם יותר. ניתוח זה מתבסס בין השאר על הניסיון הנלמד מכל אותם מקרים בהיסטוריה הצבאית בארץ ובעולם שבהם ניצח צבא סדיר בעימות עם טרור וגרילה שפעלו בחסות אוכלוסייה אזרחית.[4] בכל המקרים האלה חוזרים שלושה עקרונות: שליטה במשאבים המסייעים לטרור לפעול (במקרה שלנו סיוע הומניטרי), שליטה באוכלוסייה ושליטה בשטח.

ראשית, נושא ההימנעות משליטה בסיוע ההומניטרי והחלת ממשל צבאי זמני וחלקי, או חלופה הולמת, החל מהשלבים הראשונים לחזרה ללחימה לאחר הפסקת האש הראשונה בדצמבר 2023, וביתר שאת לאחר סיום הפסקת האש השנייה במרץ 2025. נדגיש כאן גם את הימנעות צה"ל מהטלה של מצור אפקטיבי על מרחבים שחמאס שולט בהם תוך מתן אפשרות לאוכלוסייה לקבל סיוע מחוץ למרחבי הלחימה.

נכון לכתיבת שורות אלה נמשכת הכנסת סיוע למרחבי הלחימה, סיוע המאפשר לחמאס להמשיך לתפקד כגורם צבאי ושלטוני. אל מול התנגדות הרמטכ"ל הקודם והנוכחי להחלת ממשל צבאי ולו חלקי וזמני, יצרו גורמים מתוך המערכת ומחוצה לה חלופה בדמות הקרן האמריקאית והרעיון לשימוש בגורמי כוח מקומיים. גם חלופות אלו נתקלו בקשיים מצד המערכת הצבאית, בדגש על הגורמים המשפטיים (פצ"ר) ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. הניסיון המקצועי מחייב שימוש בממשל צבאי בסוג לחימה שכזה, וההתנגדות העקרונית שנשמעה לכל אורך הדרך הייתה גורם בולם ליכולת להשלים ולממש את מטרת המלחמה.

כך גם בנוגע לשליטה באוכלוסייה. גם כאן הוצגו פתרונות, בדמות ממשל צבאי וחלופותיו כפי שפורט לעיל, וגם כאן נתקלנו בהתנגדות נחרצת גם מול הנחיות מפורשות של הדרג המדיני, כפי שתואר לעיל בנוגע להקמת העיר ההומניטרית.

בנוגע לשליטה בשטח, התוכנית המקורית הציגה פגיעה בכל מרכזי הכובד של החמאס, באופן מדורג מול המשאבים המוקצים. פירטנו ארוכות את ההימנעות מכיבוש מרחב רפיח במשך חודשים ארוכים ואת אי השלמת המשימה בצפון הרצועה, מול הצמצום בסדר הכוחות בתחילת שנת 2025. גם ההצעה החילופית לביצוע מבצע מתוחם על צפון הרצועה נתקלה בהתנגדות, ולבסוף בוצעה באופן חלקי מג'באלייה וצפונה.

המעבר לשיטת לחימה שהתבססה על פשיטות גרמה לחוסר אפקטיביות בפעולה של צה"ל ולבזבוז משאבים יקרים. כניסה ויציאה משטחים אפשרה לחמאס להשתקם בכל פעם מחדש. שיטה זו גבתה מלוחמי צה"ל מחיר כבד בכל כניסה, וחייבה חזרה פעם אחר פעם לאותם שטחים.

הפקת הלקחים מהלחימה, הפסקת האש הארוכה בינואר 2025 והחלפת הרמטכ"ל, היוותה הזדמנות לבחון את כל אותם כשלים ולתקנם. ואכן, עם כניסתו לתפקיד השמיע אייל זמיר את עמדתו בנושא ואף דרש ואישר תוכנית אגרסיבית יותר. לצערנו, הוא שינה מהר מאוד את דעתו וחזר לפעול באופן דומה לקודמו.

הסוגיה האחרונה והמשמעותית בניתוח הכשלים עוסקת בנושא ייחודי למערכה בעזה, והוא סוגיית החטופים. כפי שהוצג בתחילת המאמר, העובדה שמטרה זו הופיעה רביעית בסדר המטרות לא נבעה מזלזול או מהקטנת חשיבות השבתם. ההפך הוא הנכון: ההבנה המקצועית הייתה שהשגת המטרה הראשונה של השמדת חמאס תביא להחזרת החטופים כולם. טענה זו הוכחה למעשה כעת בהסכם שעליו הכריז הנשיא טראמפ.[5]

לאחר הפסקת האש הראשונה, שבה כאמור הוחזרו למעלה ממאה חטופים במחיר נמוך יחסית, חלה להבנתנו ההטיה. שיח אזרחי ותקשורתי עצים דרש את החזרת החטופים מממשלת ישראל, בהובלת מטה אזרחי עתיר משאבים שהתיימר לייצג את משפחות החטופים, תוך התעלמות ממשפחות שחשבו אחרת. הדרישות והלחץ שהפעיל המטה הופנו לממשלת ישראל בלבד. לכל אורך הדרך הופעל לחץ על ישראל לוותר ולהתפשר, ובכך למעשה עודד את חמאס להעלות את דרישותיהם והביאו לדחיית האפשרות להביא לשחרורם.

הוכח שלחץ צבאי מביא לשחרור החטופים, ואילו החלשת הלחץ המבצעי והפעלת לחץ נגדי על ממשלת ישראל פעלו בדיוק בכיוון ההפוך. אופן הפעולה של מטה החטופים, פוליטיקאים וחלקים גדולים בתקשורת הישראלית, תרמו להבנתנו להתארכות המלחמה. הצוות הצבאי, שהוקם מלכתחילה לבניית תמונת מצב על זהות ומיקום החטופים ויצירת הזדמנויות מבצעיות לשחרורם, שינה את מטרתו לפני כשנה להגנה על החטופים – הגנה מפני פעולות צה"ל. כך יצר הצוות שורה של מגבלות הולכות וגדלות על הפעלת הכוח הצבאי הן בהפעלת האש והן בתמרון.

טענתנו היא שמגבלות אלו לא עלו בקנה אחד עם הגדרות מטרות המלחמה כפי שניתנו לצבא, עיכבו את השגת מטרת המלחמה להשמדת החמאס ובפועל לא סייעו לשחרור החטופים. הלכה למעשה, ראינו שחמאס פועל לשמור על החטופים בחיים, בוודאי מרגע שנותרו בידיו מספר קטן של חטופים חיים. נשוב ונדגיש שאין לנו טענה כלשהי למשפחות החטופים שפועלים לשחרור יקיריהם. הטענה מופנית למי שבשל סדר יום פוליטי פעל להחליש את המאמץ של צה"ל ומדינת ישראל להכריע את החמאס.

הפסקת האש האחרונה לצורך שחרור חטופים שתמורתו שולם מחיר גבוה, כולל נסיגה ואובדן הישגים צבאיים, ובעיקר ההמתנות לעסקה שאולי תהיה ואובדן מומנטום וזמן יקר, היוו כשל חמור. לבד מהעובדה שהתנהלות זו של מדינת ישראל יצרה תקדים מסוכן מאוד ומעודדת חטיפות עתידיות, הרי שחזרת האוכלוסייה לצפון הרצועה פגעה קשות ביכולת להשיג את מטרות המלחמה בלוח זמנים סביר ואפשרה לחמאס להקים שוב את שלטונו בעיר.

אנו טוענים שעם סיום הפסקת האש הראשונה בדצמבר 2023 צה"ל היה חייב להמשיך בלחימה העצימה כמה חודשים נוספים, זאת תוך הקדמת המהלך ברפיח במטרה לחסום את המעבר והמנהרות לאורך "פילדלפי", וזאת במקביל להקמת מנגנון שליטה בכל המאמץ האזרחי. לדעתנו, במצב זה היה ניתן לסיים את המערכה העצימה בעזה עד אמצע 2024. מאחר שאנחנו עוסקים בארגון טרור, היינו רואים המשך לחימת טרור וגרילה, כפי שישנה כיום גם ביהודה ושומרון 23 שנים אחרי מבצע "חומת מגן", אבל היה מדובר בהיקפים אחרים של לחימה ובסדרי גודל אחרים של כוחות הנדרשים למימושה.

נציין שכבר בחודש דצמבר 2023 נכתב בפיקוד הדרום מסמך האסטרטגיה הפיקודית. במסמך זה הוצגו שלבי הלחימה השונים ומה נדרש לבצע בכל אחד מהם. במסמך הוצגו בפירוט המערכות והמאמצים המתבקשים להשלמת המשימה. לוח הזמנים שהוצג באותה תוכנית דיבר על שלושה עד חמישה חודשי לחימה עצימה (מינואר 2024) ולאחריהם כשנתיים של מאמץ מבצעי יורד לצד מאמץ אזרחי עולה, עד להשגת שליטה מלאה ויצירת תשתית לשלטון אחר ברצועה. תוכנית ההגירה לא הוזכרה במסמך זה, שנכתב לפני ניצחונו של טראמפ בבחירות בארה"ב, ונדבך ההגירה שולב בתוכנית בתחילת 2024. מסמך זה הוצג בשעתו למטה הכללי ואושר בחודש ינואר 2024 על ידי הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי. השינוי המרכזי שביצע הרמטכ"ל היה קיצור השלב של השגת השליטה משנתיים לשנה. ניתן לומר כיום, בחוכמה שבדיעבד, שמימוש האסטרטגיה הפיקודית ככתבה וכפי שהוצגה ואושרה היה מביא אותנו להשגת מטרות המלחמה כבר לפני שנה ויותר.

סיכום

במאמר זה ביקשנו לבחון את הסיבות העיקריות להתמשכות המלחמה בעזה זה שנתיים. הטענה המרכזית הינה שהתמשכות המערכה נובעת משגיאות בניהול המלחמה של הדרג הצבאי כמו גם של הדרג המדיני. קיצור משך הלחימה היה חיוני להשגת מטרות המלחמה, כולל השמדת חמאס והשבת החטופים.

לנוכח מטרות המלחמה, להבנתנו הדרך המהירה ביותר להשבת כל החטופים הייתה ועודנה השמדה של יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס ותביעה לכניעה ללא תנאי. להבנתנו, הכשל המרכזי היה ועודנו העדר שליטה במרכיב האזרחי מתוך חוסר הבנה שמרכיב זה הינו בליבת היכולת להכניע את חמאס, לצד התנהלות שגויה בסוגיית החטופים וניהול משא ומתן על עסקאות חלקיות שתרמו להתמשכות המערכה.

הדרג המדיני שגה באופן ניהול המשא ומתן על שחרור החטופים אחרי העסקה הראשונה ובאופן שבו לא אכף על הצבא את מימוש מטרות המלחמה כלשונן וכפי שהוגדרו לו. יש נסיבות מקילות – הוויכוח הפנימי בממשלה בהרכבה בתחילת המלחמה, שר הביטחון הקודם שאימץ את עמדת הרמטכ"ל בכל עניין, הלחץ התקשורתי העצום וממשל ביידן הלעומתי בשנה הראשונה. כל אלו הקשו על יכולתו של הדרג המדיני לפעול באופן הנדרש להשגת מטרות המלחמה. מול הדרג המדיני פעלה מערכת ביטחון שהציגה קו אחר ועשתה שימוש גם בתקשורת להשגת עמדותיה, כגון בסוגיית הממשל הצבאי שהוזכר לעיל.

הדרג הצבאי הבכיר פעל בחוסר מקצועיות, תוך פעולה שלא על פי התורה הצבאית ובהתעלם מהניסיון העולמי והישראלי המוכח בתחום המלחמה נגד טרור וגרילה, הימנעות מממשל צבאי וחלופותיו, אי השלמת משימת כיבוש שטח כנדרש וחוסר בריכוז מאמץ בתחום המאמץ האזרחי. זאת לצד פעולה כנגד הדרג המדיני, תוך תדרוך והדלפת מצגי שווא בסוגיות שהוזכרו.

לצערנו, גם לאחר החלפת ראש המטה הכללי ואלוף פיקוד הדרום (נזכיר כאן שהאלוף ירון פינקלמן היה אחד הגורמים המדרבנים וההתקפיים ביותר מתחילת המערכה), לא ראינו שינוי מהותי באופן הפעולה. מי שהכתיב את הטון היו הפרקליטה הצבאית הראשית וצוותה, בחוות דעת משפטיות המנוגדות לדין הבינלאומי, האלוף ניצן אלון וצוותו, באופן תפישתם את תפקידם בהגנה על החטופים ולא בפעולה לשחרורם, ומתאם הפעולות בשטחים, שהוא ואנשיו פעלו נגד מימוש ממשל צבאי ונגד כל שינוי מתבקש במערכת ניהול הסיוע הקיימת.

כיום, אנו ניצבים בנקודת מפנה. המבצע הצבאי מתקדם, אך המאמץ האזרחי עדיין מדשדש בעקבותיו. במישור הבינלאומי, ההסכם שעליו הצהיר הנשיא טראמפ טרף את הקלפים ומהווה הזדמנות לשינוי פני המערכה. ניתן כבר בשלב זה לטעון ששני דברים הביאו להסכם שנחתם ושניהם יכלו להתבצע לפני זמן רב, מה שהיה מקצר את המערכה. הראשון, התקיפה בקטאר שהבהירה לקטאר שהם לא מחוץ למשחק ודרבנה אותם להפעיל לחץ אמיתי על החמאס ולהסכים לתוכנית טראמפ. השני, המבצע לכיבוש העיר עזה והעובדה שישראל אינה נרתעת מלחזור ללחימה עצימה ואינה מתכוונת לעצור, למרות קמפיין הסכנה לחטופים וקמפיין ההרעבה.

מוקדם לנבא בשלב זה כיצד יתפתח יישום ההסכם. יחד עם זאת, כבר ניתן לומר שמדובר בהסכם שיישומו יביא למימוש מטרות המלחמה במלואן. יש סכנות מרובות בתהליך, בדגש על השאלה מי ינהל את רצועת עזה ב"יום שאחרי" ואיך לא יוצרים איום מחודש מהרצועה. יחד עם זאת, ההסכם שמדבר על סוגיות רחבות בהרבה מהשמדת חמאס והחזרת החטופים מבוסס על עקרון ה"שלום מתוך עוצמה" שעליו מדברים הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו כבר זמן מה ומציג מציאות אזורית אחרת, טובה למדינת ישראל.[6]

עיקרון אחד חשוב הקיים בהסכם זה שונה מהותית מהסכמים קודמים שעליהם חתמה ישראל, והוא עקרון ה"יתנו יקבלו". ראשית על החמאס להשיב את החטופים ולהתפרק מנשקו, ואז ישראל צריכה לתת את חלקה ביישום ההסכם. ניתן להניח שחמאס יעשה ככל שביכולתו לפורר ולשנות את הסעיפים הללו ונוספים בהסכם, ונצטרך לעקוב ולראות את הנחישות הישראלית והאמריקאית למימוש ההסכם ככתבו וכלשונו.

באשר לשאלת "עזה עד מתי..?!" שאיתה פתחנו, ניתן לומר שניתן לראות את הסוף. יכולנו לסיים את המלחמה כבר מזמן אילו פעלנו אחרת וכפי שפירטנו באריכות לעיל, ועדיין יש לנו מלאכה רבה עד שנגיע למנוחה ולנחלה. כמאמר חז"ל בפרקי אבות: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹור, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.[7] נמשיך להידרש לעיסוק מהותי ועמוק בהפקת הלקחים מהלחימה ובתיקון עמוק בשדרת הפיקוד שלנו לקראת האתגרים הגדולים שעוד נכונו לנו.

[1] גבי סיבוני וארז וינר, החטופים שנחטפו פעמיים: ניתוח ערכי-אסטרטגי של משבר החטופים במלחמת עזה, JISS, 24.4.2025.

[2] https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1974140

[3] ראו מאמר בנושא: גבי סיבוני וארז וינר, מצור כשיטת לחימה לגיטימית, JISS, 31.8.2025.

[4] ראה גבי סיבוני וארז וינר, הכנעת טרור באמצעים צבאיים, JISS, 24.8.2025.

[5] ראו גבי סיבוני וארז וינר, החטופים שנחטפו פעמיים: ניתוח ערכי-אסטרטגי של משבר החטופים במלחמת עזה, JISS, 24.4.2025.

[6] ראו גבי סיבוני וארז וינר, מ"קיר הברזל" ל"שלום מתוך עוצמה", JISS, 22.7.2025.

[7] משנה אבות ב, טז.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר