מבוא

המצור ככלי לחימה הוא אחת השיטות הוותיקות והמורכבות בהיסטוריה הצבאית. הוא משמש כוחות צבאיים להקפת אזור או עיר על מנת לבודד את הכוחות המגינים, להחלישם על ידי מניעת אספקה ולכפות עליהם כניעה או להשיג יתרון טקטי. בעידן המודרני, עם התפתחות הדין הבינלאומי ההומניטרי והטכנולוגיה הצבאית, השימוש במצור מעורר מחלוקות משפטיות, מבצעיות ומוסריות. בישראל עלה נושא זה מחדש לסדר היום בסוף שנת 2024, לקראת המבצע הנרחב בג'יבאליה והשיח על "תוכנית האלופים", ושוב לקראת התוכנית לכיבוש רצועת עזה המתהווה בימים אלו.

עמדת הפרקליטות הצבאית הראשית והייעוץ המשפטי לממשלה, כפי שצוטטה בדיונים שונים, מתנגדת לשימוש זה, בטענה כי הוא סותר את הדין הבינלאומי.[1] עם זאת לא פורסמה חוות דעת כתובה, אולי בשל קשיים בהצדקתה מול הדין הבינלאומי, בייחוד כאשר מומחים בינלאומיים רבים רואים במצור כלי חוקי ולגיטימי.

מאמר זה יבחן את סוגיית המצור מההיבט המשפטי והמבצעי. נטען כי המצור הוא כלי חוקי, מעוגן היטב בדיני המלחמה ומשמש כפרקטיקה סדורה בצבאות המערב, כפי שניתן לראות במדריך הפעולה של צבא ארצות הברית ובתורת הלחימה של האקדמיה הצבאית בווסט פוינט, כמו גם במדריך הבריטי. נדגיש כי המצור, כאשר הוא מבוצע תוך הקפדה על פינוי אזרחים, אינו פוגע באוכלוסייה האזרחית, שכן היא יכולה לצאת מאזור הלחימה בכל עת. יתר על כן, המצור מקטין את הסיכון לכוחותינו, מאפשר להחליש את האויב ומעניק ללוחמי האויב הזדמנות להיכנע. נבחן את הדין הבינלאומי, כולל ציטוטים מאמנות ז'נבה והאג, התייחסות של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ומדריכי פעולה של צבאות ארצות הברית ובריטניה, ואת הניסיון המבצעי של צה"ל בעזה. לבסוף, נדון בהשלכות העקרוניות של חוות דעת משפטיות מגבילות על פעולות הצבא ועל הסיכון הגובר לכוחותינו.

ההיסטוריה של המצור ככלי לחימה

המצור הוא שיטה צבאית עתיקה ששורשיה נטועים בתרבויות קדומות במזרח התיכון, בסין, ביוון וברומא. בערים מבוצרות כמו יריחו, טרויה או קרתגו, חומות הגנה חייבו את הכוח התוקף להקיף את העיר, למנוע כניסת מזון, מים ואספקה ולגרום לכניעה או להרס האויב. בימי הביניים הפך המצור למדע של ממש, עם שימוש במכונות מצור כמו קטפולטות, מגדלי מצור וחפירות תת-קרקעיות תחת ביצורי המגן. עם התפתחות הארטילריה במאה ה-15 איבדו חומות הערים מיעילותן, אך המצור נותר רלוונטי ככלי להשגת שליטה על שטח.

בעידן המודרני שימש המצור במלחמות רבות, לעיתים עם השלכות הומניטריות קשות. במלחמת העולם השנייה גבה המצור הגרמני על העיר לנינגרד (1941–1944) את חייהם של כמיליון אזרחים בשל רעב, קור והפצצות. במלחמות עכשוויות, כמו מצור סרייבו (1992–1996) בבוסניה, מצור מוסול (2016–2017) בעיראק ומצור חלב (2016) בסוריה, הפך המצור לכלי מרכזי בלחימה בסביבה עירונית.

גם בתולדות צה"ל מוכרות דוגמאות למצור, החל מהמצור על כיס פאלוג'ה במלחמת העצמאות, שנמשך כארבעה חודשים והיווה מנוף לחץ להוצאת מצרים ממעגל הלחימה וחתימתה על הסכם שביתת הנשק, דרך המצור על הארמיה השלישית במלחמת יום הכיפורים, שהיווה אף הוא מנוף אפקטיבי ללחץ על מצרים להפסקת הלחימה ולהשבת כלל שבויי צה"ל מהמלחמה (שבויים=חטופים), ועד למצור על בירות במלחמת לבנון הראשונה שהסתיים בהגלייתם של אנשי הפת"ח בראשותו של ערפאת לתוניסיה.

ההיבט המשפטי

הדין הבינלאומי ההומניטרי (International Humanitarian Law, IHL) מסדיר את השימוש במצור תוך איזון בין צרכים צבאיים להגנה על אזרחים. המסגרת המשפטית נשענת על אמנות האג, אמנות ז'נבה, והפרוטוקולים הנוספים.

אמנת האג הרביעית (1907) היא אחת מאבני היסוד של דיני המלחמה. תקנה 25 קובעת: "התקפה או הפצצה, בכל אמצעי שהוא, של ערים, כפרים, בתי מגורים או מבנים שאינם מוגנים, אסורה". עם זאת, תקנה 27 מוסיפה: "במצור והפצצות, יש לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לחוס, ככל האפשר, על מבנים המוקדשים לדת, אמנות, מדע או מטרות צדקה, אנדרטאות היסטוריות, בתי חולים ומקומות בהם נאספים חולים ופצועים, בתנאי שאינם משמשים למטרות צבאיות בו זמנית". כאן ניתן לראות בבירור שמצור הינו כלי חוקי כאשר הוא נחוץ צבאית, ובלבד שמתקיימות פעולות להגנה על אזרחים ומתקנים מוגנים.[2]

אמנת ז'נבה הרביעית (1949), המגינה על אזרחים בזמן מלחמה, כוללת סעיפים רלוונטיים למצור. סעיף 17 קובע: "הצדדים לסכסוך ינסו לכרות הסכמים מקומיים להעברת פצועים, חולים, זקנים, ילדים ונשים הרות מאזורים מוקפים, ולמעבר של אנשי דת, צוות רפואי וציוד רפואי לאזורים כאלה". סעיף זה מאפשר מצור, אולם מחייב לאפשר פינוי אזרחים מאזורי מצור.

סעיף 23 מחייב את הצדדים לאפשר מעבר של אספקה הומניטרית לאזרחים, כגון מזון ותרופות, אלא אם כן יש חשש ממשי שהאספקה תגיע לכוחות אויב. הפרוטוקול הנוסף הראשון (1977) לאמנות ז'נבה, סעיף 54(1), קובע: "רעב של אזרחים כשיטת לחימה אסור". סעיף זה אוסר על שימוש ברעב כמטרה, אך מאפשר מצור כאשר מטרתו הינה צבאית ולא פגיעה מכוונת באזרחים.

בפרוטוקול הנוסף השני (לסכסוכים לא בינלאומיים), סעיף 14 מחזק את האיסור על הרעבת אזרחים. החוק המנהגי, כפי שמתואר במחקר הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), כלל 53: "שימוש ברעב של אזרחים כשיטת לחימה אסור". כלל זה מדגיש כי מצור חייב להיות מלווה במאמצים להגן על אזרחים, כגון פינוי ומעבר סיוע.

פסיקות בתי דין בינלאומיים אינן אוסרות מצור ומבהירות את המגבלות שלו. במשפט גאליץ' (2003) בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה (ICTY) נקבע כי הפצצה מכוונת על אזרחים במצור סרייבו היא פשע מלחמה; עם זאת, המצור עצמו לא נאסר כל עוד הוא מכוון נגד כוחות אויב. כך גם דו"ח ועדת חקירה של האו"ם על תימן קבע כי בהטלת מצור חייבים לציית לעקרון הפרופורציונליות, כלומר הנזק לאזרחים לא יעלה על היתרון הצבאי הצפוי.[3]

פרסומים של הצלב האדום הבינלאומי (ICRC) מציינים שאין איסור גורף על מצור כל עוד אין הוא מכוון להרעיב אזרחים, אך חובה לאפשר מעבר של סיוע הומניטרי ניטרלי ומאוזן.[4] בנוסף, חובה על הצדדים לסכסוך להגן על אזרחים, כולל פינוי בטוח, ולא להשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי. ה-ICRC מדגיש את חשיבות פינוי האזרחים ממרחב מצור כשהפינוי צריך להתבצע באופן הומניטרי. במידה שהאויב הנצור (כמו חמאס) אינו מאפשר יציאת אזרחים, הוא מפר את החוק הבינלאומי ועושה בהם שימוש כמגינים אנושיים, ובמקרה כזה נותרת בעינה הדרישה למידתיות במקרה של פגיעה באזרחים.[5]

בחוות דעת משפטית של לירון ליבמן, מי שהיה התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל, ולשעבר עמית מחקר בתוכנית לביטחון ומשפט במרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה, נטען ש"מצור הוא שיטת לחימה חוקית לפי המשפט הבינלאומי, כל עוד הוא מכוון להביא להכנעת האויב בשטח המכותר באמצעות שלילת הספקה מכל סוג, לרבות מזון ומים, מלוחמי האויב, ואינו מכוון להרעבת האזרחים בשטח המכותר. לשם כך, יש לאפשר כניסת סיוע הומניטרי עבור האזרחים, או לחלופין לאפשר להם לצאת בבטחה מהאזור המכותר אל מקום בו יקבלו סיוע הומניטרי הדרוש לשרידותם".[6]

צבא ארצות הברית מכיר במצור ככלי לגיטימי, תוך הקפדה על מגבלות משפטיות. מדריך החוק של משרד ההגנה של ארצות הברית[7] קובע כי "רעב של אזרחים כשיטת לחימה אסור, אך מצור מותר אם מטרתו להחליש כוחות אויב והנזק לאזרחים אינו מופרז". המדריך מדגיש כי מצור חייב לאפשר פינוי אזרחים וגישה לסיוע הומניטרי, בהתאם לאמנות ז'נבה.

באקדמיה הצבאית בווסט פוינט המצור נלמד כחלק מלחימה עירונית. כפי שניסח זאת פרופסור למשפטים בווסט פוינט, שון ווטס: "מצור מייצג פשרה בין צרכים הומניטריים לצבאיים. מצור יעיל דורש בידוד מוחלט של האויב… רק הרעבה המכוונת ספציפית לאזרחים אסורה".[8] תורת הלחימה בווסט פוינט מדגישה כי מצור יכול להפחית את הצורך בלחימה ישירה, ובכך להקטין את הסיכון לכוחות הצבא. מדריך השדה של הצבא האמריקאי[9] מתייחס למצור כאסטרטגיה להימנעות מלחימה מרחוב לרחוב, תוך שמירה על עקרונות ההבחנה והפרופורציונליות. המדריך מציין כי מצור דורש תכנון מדוקדק כדי למנוע פגיעה באזרחים, כגון יצירת מסדרונות הומניטריים לפינוי.

המדריך הבריטי לדיני המלחמה קובע אף הוא כי מצור הינו כלי לגיטימי וכי מותר להטיל מצור גם על אזור או עיר ולנתק אותה מאספקה ותקשורת, ובתנאי שהאזור נמצא בשליטה של האויב. במקרה כזה, נדרש לאפשר לאוכלוסייה לעזוב את המרחב הנצור. במקרה שהאויב מונע או מנסה למנוע יציאת אוכלוסייה מחוץ למרחב, הרי שהמדריך הבריטי מציין שכל עוד מתאפשר לאוכלוסייה לצאת הרי שמניעה של הכנסת סיוע לאזור הנצור הינה מוצדקת.[10]

כפי שניתן לראות, מצור הינו כלי חוקי כל עוד מטרתו לסייע בהשמדת האויב ובהשגת היעד הצבאי. מצור מחייב מתן אפשרות לאוכלוסייה הנמצאת במרחב לצאת באמצעות מסדרונות הומניטריים, ולקבל סיוע מחוץ למרחב המצור. בהקשר הזה, מי שקובע את העמידה בעקרון המידתיות הינו המפקד הצבאי בלבד.[11]

הניתוח המבצעי: היתרונות של מצור והניסיון הישראלי

מנקודת מבט מבצעית, מצור מציע יתרונות משמעותיים. ראשית, הוא מאפשר לכוחות הצבא לבודד את האויב, למנוע ממנו אספקה של מזון, דלק, תחמושת או תגבורות ובכך להחליש אותו מבלי להכנס ללחימה ישירה. שנית, מצור מפחית את הסיכון לכוחות הצבא, שכן הוא מאפשר להימנע מלחימה פנים אל פנים בסביבה עירונית צפופה, שבה היתרון נמצא לעיתים קרובות בידי המגן. כך, מצור מאפשר שליטה על שטח ללא כניסה למרחבי השמדה צרים, שבהם האויב יכול להשתמש במלכודות, בצלפים או במטעני נפץ. שלישית, מצור מאפשר לאויב להיכנע, ובכך מקטין את הצורך בהרס נרחב או בהרג המוני. מצור מחליש את האויב על ידי ניתוק אספקה, מה שמגביר את הסיכוי שהוא יבחר להיכנע.

שיטות מבצעיות להטלת מצור כוללות חלוקת האזור למגזרים מבודדים, שימוש באש מדויקת והפעלת לחץ פסיכולוגי דרך עלונים, שידורים או מדיה חברתית לאזהרת האזרחים ולעידוד כניעה ויציאה מהמרחב הנצור. ניתן לשלב במצור גם ניתוק תקשורת וחסימת אינטרנט, כדי למנוע מהאויב לתאם את פעילות אנשיו.

במקרה של עזה, המצור יכול להיות יעיל במיוחד בשל המאפיינים הגאוגרפיים של העיר עזה: שטח קטן, מוקף בגבולות יבשתיים וימיים, עם אוכלוסייה צפופה. כאשר המצור מלווה בפינוי אזרחים, הוא מאפשר לצה"ל להתמקד בלחימה נגד לוחמי חמאס, תוך מזעור הפגיעה באזרחים.

צה"ל צבר ניסיון רב בפינוי אוכלוסייה אזרחית מאזורי לחימה בעזה, מה שתומך בטענה כי מצור מלווה בפינוי אזרחים הוא מעשי ויעיל. במהלך הלחימה בעזה ניהל צה"ל פינויים נרחבים של אזרחים, תוך שימוש באזהרות מוקדמות ופתיחת מסדרונות הומניטריים: באוקטובר 2023 פונו כמיליון איש מצפון הרצועה ומהעיר עזה דרומה, עם כניסת צה"ל לתמרון קרקעי; בינואר 2024 פונו כ-300–400 אלף איש מחאן יונס למרחב המואסי ולרפיח, כחלק מהתקדמות הלחימה; במאי 2024 פונו כ-1.4 מיליון איש מרפיח צפונה, עם כיבוש העיר על ידי צה"ל; בינואר 2025, לאחר הפסקת אש במסגרת עסקת החטופים השנייה ונסיגת צה"ל מציר נצרים, חזרו מאות אלפי תושבים לצפון הרצועה תוך ימים ספורים.

בנוסף לפינויים הגדולים, צה"ל ביצע עשרות פינויים קטנים יותר של אוכלוסייה מאזורי לחימה, בהתאם להתקדמות הכוחות או תקיפות נגד יעדי חמאס. פעולות אלה מראות כי פינוי אזרחים הוא פרקטיקה מוסדרת, מבוצעת בצורה מקצועית ומוקפדת, ומותאמת למציאות הלחימה.

בלחימה בסביבה עירונית כמו עזה, האוכלוסייה האזרחית משמשת לעיתים כמגן אנושי לארגוני הטרור כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. לוחמי חמאס מסתתרים בתוך בתי ספר, בתי חולים, מרפאות ומסגדים, מה שמקשה על צה"ל לפעול מבלי לסכן אזרחים. דוגמאות לכך כוללות את השימוש בבית החולים שיפא להסתרת חטופים, מחבלים ואמצעי לחימה, כולל חיבור מתחם בית החולים למערכת מנהרות תת-קרקעיות של הנהגת החמאס; השימוש המתמשך בבית החולים שהדאא אל אקצא בדיר אל בלח כמפקדה וחדר מבצעים של החמאס; יחיא סינוואר ומוחמד דף, שסוכלו במתחם אוהלים אזרחי במואסי; מוחמד סינוואר ומוחמד שאבאנה, שהסתתרו מתחת לבית החולים האירופאי בחאן יונס ועוד.

חוות הדעת המשפטית של צה"ל והייעוץ המשפטי לממשלה

חוות הדעת המשפטיות של הפרקליטות הצבאית הראשית והייעוץ המשפטי לממשלה, המתנגדות לשימוש במצור, מעוררות ביקורת בשל העדר בסיס משפטי ברור.[12] העובדה כי חוות דעת אלה לא פורסמו בכתב מעידה, לכאורה, על קושי להצדיק אותן מול הדין הבינלאומי, שמכיר במצור ככלי חוקי כאשר הוא מבוצע תוך הקפדה על הגנה על אזרחים.

דוגמה משמעותית לעימות בין חוות דעת משפטיות להחלטות מבצעיות היא אירועי ההפגנות האלימות לאורך גדר רצועת עזה בשנים 2017–2018. במהלך ההפגנות אישר הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף גדי איזנקוט, הוראות פתיחה באש לעבר מי שיתקרב למכשול ויסכן את הכוחות, מחשש להתנפלות המונית ופריצת הגדר. הפרקליט הצבאי הראשי דאז, האלוף שרון אפק, טען כי ההוראה אינה חוקית. איזנקוט השיב כי האחריות מוטלת עליו כמפקד וההוראה חוקית ותקפה, תוך שהוא מציין כי אפק רשאי לפנות לבג"ץ. החלטה זו משקפת את האחריות הפיקודית ואת הצורך לשקלל שיקולים מבצעיים, משפטיים וערכיים.

דוגמה נוספת היא התנגדות הפרקליטות הצבאית לשימוש באמצעי לחימה מוטל ממטוס לפיצוץ מטענים בתחילת המלחמה בעזה. אמצעי זה, שפותח במהירות כדי לאבטח את תנועת הכוחות, נחשב על ידי הפרקליטות כבלתי חוקי. הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף הרצי הלוי, קיבל את חוות הדעת והשימוש באמצעי סוכל, למרות הסיכון הגובר לחיילים.

מקרים אלה מדגישים את הצורך לבחון את תפקיד חוות הדעת המשפטיות במערכת הצבאית. ההחלטה הסופית צריכה להיות בידי המפקד, ששוקל את כלל השיקולים, כולל הסיכון לכוחותיו והצורך להשיג את המשימה הצבאית. חוות דעת משפטית היא המלצה בלבד, ואין להפוך אותה למחייבת כאשר היא מגבילה פעולות מבצעיות ללא הצדקה ברורה.

הרכב כוח האדם בפרקליטות הצבאית מעורר אף הוא שאלות לגבי יכולתה לספק חוות דעת המותאמות למציאות המבצעית. הרוב המוחלט של הפרקליטים הצבאיים גדלו במסדרונות הפרקליטות, ללא ניסיון קרבי או היכרות מעמיקה עם הלחימה בשטח. העדר ניסיון זה עלול להוביל לחוות דעת שאינן מתחשבות מספיק במורכבות הלחימה, ובכך מסכנות את הכוחות.

בעבר נעשו ניסיונות לשלב מפקדי שדה ואנשים בעלי ניסיון קרבי בפרקליטות, אך תהליכים אלה לא זכו להמשכיות. שילוב כזה חשוב, בייחוד בתחומים הדורשים חוות דעת על פעולות מבצעיות, כגון שימוש במצור או בכלי לחימה חדשניים. פרקליט בעל ניסיון מבצעי יוכל להעריך טוב יותר את האיזון בין צרכים צבאיים לחוקיים, ולספק המלצות המותאמות למציאות הלחימה המורכבת.

למפקד הצבאי ולרמטכ"ל אחריות גדולה ומורכבת: אחריות לביטחון אזרחי מדינת ישראל, אחריות למשימה, אחריות ללוחמים, אחריות למערכת המוסר והערכים של הצבא שעליו הוא מופקד. מנהיגות מחייבת קבלת החלטות במצבי אי-ודאות, תוך שקלול כלל הנושאים שבתחום אחריות המפקד. אין מי שיכול להחליף את המפקד בקבלת ההחלטה; ניתן וצריך לייעץ לו בתחומים מקצועיים שונים, אם זה בענייני מודיעין, בענייני לוגיסטיקה ובעניינים משפטיים, אך בסופו של דבר ההחלטה היא של המפקד.

במקרה של הטלת מצור על העיר עזה, השיקול של המפקד צריך לקחת בחשבון את כלל המרכיבים. ניתן לטעון בסבירות גבוהה, מבוססת על ניסיון ממשי מהלחימה בשנתיים האחרונות, שהנעת האוכלוסייה לשם הגנתה והטלת מצור יביאו לתוצאה מבצעית טובה יותר, בזמן קצר יותר, עם הקטנת הסיכון לכוחותינו והפחתת פגיעה באזרחים.

בעניין הטענה על הפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית, אנו טוענים שני דברים, הראשון: ישראל צריכה להיות מוכנה לסבול פגיעה בלגיטימציה אם התוצאה בקצה תהיה השגת המשימה בזמן קצר תוך הקטנת הסיכון ללוחמינו, בד בבד עם הקטנת הסיכון לאוכלוסייה האזרחית; השני, טענות נגד ישראל על הרעבה ומצור ישנן כבר כיום, עוד לפני שהתחלנו מצור כלשהו, וכשאנחנו מכניסים מזון וסיוע שמגיעים לידי חמאס. אז שיאהבו אותנו פחות, וננצח יותר.

סיכום

המצור הוא כלי לחימה חוקי ולגיטימי, מעוגן בדין הבינלאומי ובפרקטיקה של צבאות המערב. בעזה, כאשר הוא מבוצע תוך פינוי אזרחים ומתן אזהרות מוקדמות, הוא מאפשר לצה"ל להשיג יתרון צבאי תוך מזעור הפגיעה באזרחים. הניסיון הישראלי מראה כי פינוי אזרחים הוא מעשי ויעיל, והמצור יכול להפחית במידה רבה את הסיכון לכוחותינו ואת הפגיעה באוכלוסייה.

התנגדות הפרקליטות הצבאית לשימוש במצור מעוררת ספקות לגבי בסיסה המשפטי. יש להציף את הנושא לסדר היום, לבחון את חוקיות המצור ואת תפקיד חוות הדעת המשפטיות במערכת הצבאית. כמו כן יש לקדם רפורמה בפרקליטות הצבאית, תוך שילוב מפקדי שדה בעלי ניסיון קרבי, כדי להבטיח שחוות הדעת תהיינה מותאמות למציאות הלחימה. בכל מקרה חוות דעת של הפרקליטות הצבאית הינה כשמה, חוות דעת, כשהאחריות הכוללת הינה של הרמטכ"ל, שצריך לקבל החלטות.

לנוכח האמור לעיל, להלן הפעולות שעל צה"ל לנקוט בשלב ראשון במרחב העיר עזה שבה מתקיימת לחימה: 1) הודעה לאוכלוסייה כי עליה להתפנות מהמרחב לשם הגנתה, ובייחוד בשל התעצמות הלחימה הצפויה. הפינוי יבוצע בנתיבים שיאפשרו למפונים תנועה בטוחה בחסות צה"ל. 2) הקמה והפעלה של מתחמי חלוקת מזון וסיוע רפואי מדרום לציר נצרים כדי לאפשר לאוכלוסייה המפונה לקבל סיוע הומניטרי בהתאם לנורמות של הדין הבינלאומי. 3) הפסקת הכנסה של אספקה כל שהיא, בכלל זה מזון ומים, למרחב הלחימה, תוך הטלה של מצור אפקטיבי על מרחב העיר עזה. 4) העצמת הלחימה במרחב העיר עזה עד להכנעת חמאס.

השימוש במצור, כאשר הוא מבוצע בהתאם לדין הבינלאומי, הוא כלי חיוני להשגת ניצחון צבאי תוך שמירה על חיי חיילים ואזרחים. ישראל, כמדינה הנלחמת בסביבה מורכבת, חייבת לאמץ גישה מאוזנת המשלבת שיקולים משפטיים ומבצעיים, תוך מתן קדימות לאחריות הפיקודית של המפקדים בשטח.

[1] אמיר אטינגר, "נתניהו והשרים דרשו שינויים בתוכנית הסיוע ההומניטרי, הרמטכ"ל: העמדה המשפטית בצה"ל לא מאפשרת", ישראל היום, 15.5.2025.

[2] בהקשר של עזה יש לציין שכמעט בכל המתקנים המוגנים לכאורה (בתי חולים, מרפאות, מסגדים, בתי ספר), נעשה שימוש לצורכי טרור, ובכך הם איבדו את הגנתם.

[3] Human Rights Council Forty-fifth session 14 September – 2 October 2020, Human Rights Council, Forty-fifth session, 14 September–2 October 2020

[4] The protection of the civilian population during sieges: what the law says, International Committee of the Red Cross, 2024

[5] John Spencer, Urban Warfare Project Podcast: Siege Warfare and Civilian Evacuations, 28 February 2025

[6] אל"מ (מיל.) ד"ר לירון א' ליבמן, חוות דעת בנוגע להצעת אסטרטגיה חליפית, 7 בנובמבר 2024.

[7] Department of Defense, Law of War Manual, Office of General Counsel, 2015

[8] Sean Watts, Siege Law, West Point, March 4, 2022

[9] FM 3-06, Urban Operations, 2017, Headquarters, Department of the Army, 2006

[10] UK, THE JOINT SERVICE MANUAL OF THE LAW OF ARMED CONFLICT, 5.34.1 (2004)

[11] עקרון המידתיות בדין הבינלאומי מתיר התקפות שניתן לצפות כי תגרומנה לאובדן אגבי של חיי אזרחים, פציעה אגבית של אזרחים, נזק אגבי לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה. אולם על המפקד לשקול את הנזק הצפוי מאותה פגיעה מול היתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי מהתקיפה. ראו: International expert meeting report: The principle of proportionality, International Committee of the Red Cross, 3.9.2018.

[12] אמיר אטינגר, "אחרי הוויכוח על הסיוע ההומניטרי: דרישה לכינוס דיון דחוף של ועדת חוץ וביטחון", ישראל היום, 15.5.2025.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר