מבוא
ההודעה על אשפוזו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) לבדיקות (ינואר 2026) מהווה נקודת זמן מתאימה לעצור ולבחון מחדש את האסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. שנים ארוכות שמערכת הביטחון הישראלית שקועה בדיונים על "חיזוק הרשות הפלסטינית", כאשר אלפי שעות הושקעו בתכנון הקלות, הטבות ומעמד מועדף לבכירי הרשות ובני משפחותיהם. גדולי המסיתים, כדוגמת ג'יבריל רג'וב ואחרים, זכו לאישורי מעבר ותנועה חופשית, בילו בתל אביב וטסו לחו"ל, בעוד הם גוזלים מבני עמם וגוזרים עמלות שמנות מכספי הסיוע הבינלאומי.
המציאות בשטח מלמדת כי אף שלרשות הפלסטינית יש יתרונות מסוימים בהקשר הביטחוני וכגורם המנהל את חיי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, הרי שהיא הפכה, במידה רבה, לנטל ביטחוני ולא לנכס אסטרטגי. מאמר זה בוחן את האתגרים הביטחוניים המרכזיים, מציג את הרשות כגורם תומך טרור ומסית נגד ישראל, ומציע כיווני מדיניות להתמודדות עם האיומים הנוכחיים והעתידיים, שעיקרם הרחבת הפעילות לסיכול טרור והברחות אמל"ח, ייעול הענישה ליצירת הרתעה, בניית מוכנות מבצעית להפרות סדר המוניות וכאוס ברשות הפלסטינית, ובנייה של אזורי חיץ ביטחוני מול יישובים וקו התפר. זאת בייחוד לנוכח הוואקום המנהיגותי הצפוי לאחר עזיבת אבו מאזן.
הרשות הפלסטינית כנטל ביטחוני
מאז הסכמי אוסלו (1993–1995) לא הצליחה הרשות לייצר מסגרת מתפקדת. נהפוך הוא, היא הפכה לגוף מושחת, מסית ותומך טרור. אחת הבעיות המרכזיות היא מדיניות התשלומים למשפחות מחבלים ("Pay-for-Slay"), המבוססת על סולם תגמולים לפי חומרת הפיגוע, כשהמפתח הוא שככל שמשך המאסר ארוך יותר כך גדל התשלום החודשי. על אף דיווחים על רפורמות לכאורה,[1] מדיניות זו נמשכת בפועל גם בתקופות משבר כלכלי, כאשר אבו מאזן הצהיר כי יקצה "אפילו את הגרוש האחרון" למשפחות "שהידים".[2] מנגנון זה יוצר תרבות של האדרת טרור ומעודד פיגועים נוספים, שכן הוא מעניק לגיטימציה רשמית לטרור נגד ישראלים כפעולה ראויה ומתגמלת. מנגנון התמריצים הזה הוא חלק מתרבות של האדרת הטרור ועידוד להמשך הפיגועים. התשלומים אינם רק סיוע כלכלי, אלא הכרה רשמית בלגיטימיות של פעולות הטרור כנגד ישראל. המסר הנשלח הוא ברור: רצח יהודים הוא פעולה ראויה ומוכרת שזוכה לתגמול מהרשות. על פי נוסח החוק שעל בסיסו משולמות המשכורות למחבלים האסורים בישראל, המחבלים האלה הם המגזר הלוחם של החברה הפלסטינית, ולכן יש לשלם להם שכר ושלל הטבות נוספות. במהלך 2025 ניסה אבו מאזן, תחת לחץ בינ"ל, ליצור תמונת שווא שלפיה מנגנון תשלומי השכר למחבלים בוטל והתשלומים הופחתו ובוצעו על פי קריטריונים של צרכים כלכליים, אבל בפועל הסתבר שמדובר כבעבר באחיזת עיניים והתשלומים נמשכים באפיקים חלופיים.
הרשות פועלת באופן שיטתי נגד מדינת ישראל גם בזירה הבינלאומית. פעילות זו כוללת הגשת תלונות נגד ישראל במוסדות האו"ם, פניות לבית הדין הבינלאומי בהאג, ופעילות דיפלומטית רחבת היקף למען הכרה בפלסטין כמדינה ולגיטימציה לפעולות נגד ישראל. הרשות מנצלת את מעמדה הדיפלומטי כדי לקדם חרם על ישראל ולערער את מעמדה הבינלאומי.
על אף החתימה על הסכמי אוסלו לפני יותר משלושים שנה, לא נפסקה ההסתה הפלסטינית נגד ישראל. מערכת החינוך הפלסטינית ממשיכה לחנך דורות שלמים לשנאת ישראל ולשלילת זכותה להתקיים כמדינה יהודית. על אף טענות פלסטיניות כי ספרי הלימוד עברו רפורמות, בפועל הם ממשיכים להיות מלאים בתכנים המעוררים שנאה, המפות אינן מציגות את מדינת ישראל, והחינוך מתמקד בהאדרת ה"מוקאומה" (התנגדות) נגד "הכיבוש". התקשורת הפלסטינית ממלאת תפקיד דומה, עם הסתה יומיומית נגד מדינת ישראל, ונגד יהודים בכלל, כאשר ערוצי הטלוויזיה הפלסטיניים משדרים תוכניות המהללות מחבלים ומעודדות למעשי טרור. רדיו הרשות מקדיש זמן רב להצגת "גיבורי השהידים" ולתיאור פעולות הטרור כמעשי גבורה. כך גם בדברי הבכירים ברשות, דוגמת ג'יבריל רג'וב ואחרים.[3]
האיום
האיום המיידי ביותר מגיע מארגוני הטרור הפועלים ביהודה ושומרון, בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי, כמו גם התארגנויות מקומיות שלהן שותפים גם גורמי פת"ח. ארגונים אלה פועלים לבסס תשתיות טרור באזור, להבריח נשק ואמצעי לחימה, ולבצע פיגועים נגד חיילים ואזרחים. הם מנצלים את השטח בחסות האוכלוסייה האזרחית כדי להסתיר את פעילותם ולהקשות על פעולות כוחות הביטחון הישראליים.
ארגון חמאס פועל לפתח תשתיות צבאיות משמעותיות באזור. בעזה נתפס מסמך של חמאס המתאר כוונה של פעילי הארגון לפלוש ליישובים ביהודה ושומרון ובקו התפר בדפוס דומה למתקפת 7 באוקטובר.[4] חמאס מנסה להקים באזור מערכים מקומיים של ייצור נשק הכוללים יכולת ייצור רקטות ומטענים.[5] אין כל סיבה להניח שהמניע לפעילות זו דעך כשהארגון פועל ליצירת המקבילה ליכולות שהוא הקים בעזה, בכלל זה ניסיונות חפירה בתת-הקרקע, גם אם בשלב הראשון רק לצורכי הטמנת אמצעים ויכולות.
תרחיש חמור נוסף הוא "היפוך קנים" – מצב שבו כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית יפנו את נשקם נגד ישראל. תרחיש זה אינו תאורטי בלבד; האימונים הצבאיים שכוחות הביטחון הפלסטיניים עוברים בירדן, במצרים, בעירק ובפקיסטן[6] מתמקדים בלחימה צבאית ולא בשיטור אזרחי. תיעוד שהודלף מהאימונים הראה הכנה לעימות עם צה"ל ולכיבוש יישובים ישראליים.[7]
לכל אלה מצטרף איום הברחות הנשק. אם מכיוון גבול ישראל-ירדן, המהווה נתיב הברחות משמעותי של נשק ואמצעי לחימה מתקדמים לפלסטינים ביהודה ושומרון, ואם דרך כנופיות פשע ערביות בישראל. הברחות אלו כוללות נשק קל, חומרי נפץ, רחפנים, ואפילו נשק נגד טנקים. הנשק המוברח מאפשר לארגוני הטרור לשפר את יכולותיהם ולבצע פיגועים מתוחכמים יותר. השימוש ברחפנים לנשיאת מטענים והגדלת הזמינות של נשק נ"ט ומטענים תקניים מהווה איום חדש ומשמעותי על כוחות הביטחון ועל תושבי האזור.
מעבר לאיומים הצבאיים הישירים, ישראל מתמודדת עם איום של העדר משילות באזורים נרחבים של יהודה ושומרון. איום זה בא לידי ביטוי בהשתלטות על שטחי C הנמצאים בשליטתה של ישראל, בנייה בלתי חוקית רחבה, והפעלת משרפות אשפה בלתי חוקיות המזהמות את הסביבה ומהוות בפועל טרור סביבתי. ההשתלטות על השטחים מתבצעת בסיוע כספי של האיחוד האירופי ומדינות מערביות וערביות, במסגרת מה שנראה כמדיניות מכוונת ליצירת עובדות בשטח לקראת הקמת מדינה פלסטינית. הפעילות כוללת בניית מבנים קבועים, סלילת דרכים, והקמת תשתיות ללא תיאום עם הרשויות הישראליות.[8]
האיומים האלה אינם חדשים, אך הם הולכים ומחריפים לאורך הזמן והופכים לבעייתיים עוד יותר לנוכח מצבה הפנימי של הרשות ומאבקי הירושה הצפויים לאחר ירידתו מהבמה של אבו-מאזן. המנהיג הפלסטיני בן ה-89 מתמודד עם בעיות בריאותיות ואין לו מחליף מוסכם, אף על פי שמינה את חסין אלשייח' לסגנו ואף על פי שהוא פועל להכשיר את הקרקע לכך שבבוא העת אלשייח' יחליפו. מצב זה עלול ליצור כאוס פנימי שבמהלכו קבוצות שונות תחפשנה דרכים לבסס את עמדתן, בכלל זה באמצעות לחימה נגד ישראל.
לאלו צריך להוסיף את התמיכה הנרחבת בתנועת החמאס ביהודה ושומרון, כפי שעולה מכל סקר פנימי וחיצוני שנערך בקרב התושבים. לא בכדי לא מתקיימות בחירות ביהודה ושומרון בעשרים השנים האחרונות. כבר בבחירות ב-2006 זכתה תנועת החמאס לרוב המושבים בפרלמנט.
תפיסה ביטחונית ביהודה ושומרון
הבסיס לכל תפיסה ביטחונית יעילה ביהודה ושומרון הוא שילוב של מודיעין איכותי ושליטה מבצעית מלאה בשטח. שליטה זו איננה מצריכה נוכחות צבאית קבועה בכל נקודה, אלא קיום חופש פעולה מבצעי מלא לכוחות הביטחון הישראליים בכל רחבי האזור. זה אומר שאין "אזורי מקלט" שבהם צה"ל נמנע מלפעול. בשנתיים האחרונות הגביר צה"ל את פעילותו במחנות הפליטים ובצפון השומרון, אזורים שהיוו עד לא מכבר מעוזים של ארגוני הטרור. המבצעים המתמשכים במקומות כמו מחנות הפליטים של טול כרם וג'נין הביאו לפירוק תשתיות טרור ולצמצום ניכר של פעילות הטרור במרחב. הצלחת המבצעים הללו מוכיחה את חשיבותה של נוכחות צבאית מתמשכת ונחושה. כאשר צה"ל פועל באופן עקבי ויוזם במרחב מסוים, ארגוני הטרור מתקשים להתארגן ולפתח יכולות, ולעומת זאת הימנעות מפעילות באזורים מסוימים מובילה להתחזקות הטרור ולהגברת הפיגועים. כך היה לאחר הנסיגה מצפון השומרון בשנת 2005, וכך גם בשנים שלפני מלחמת התקומה כשצה"ל הפסיק לפעול באזור והשאיר את הטיפול בטרור בידי כוחות הביטחון של הרשות.
להגברת הביטחון נדרש לפתח מערכת של מרחבי חיץ ביטחוני סביב היישובים היהודיים ולאורך צירי התנועה העיקריים. אזורים אלה יהיו נקיים מכל נוכחות פלסטינית, ותנועה חשודה בהם תיענה בתגובה צבאית מיידית. יצירת אזורי החיץ תאפשר זיהוי מוקדם של איומים ותמנע פיגועים רבים. הניסיון מראה שבמקומות שבהם הוקמו מרחבי חיץ יעילים חלה ירידה דרמטית באירועי זריקות אבנים ובקבוקי תבערה וניסיונות הנחת מטענים. הפעולה הצבאית הנחושה, לעיתים בשיתוף עם פעילות מתיישבים, יצרה הרתעה יעילה שהובילה לרגיעה משמעותית. מרחבי החיץ אינם צריכים להיות רק בתוך יהודה ושומרון, אלא גם מול מרחב התפר. לדוגמה, הקמת מרחב חיץ ביטחוני במרחב שמול היישוב בת-חפר ומעבר לגדר ההפרדה באופן שיקשה על מפגעים לעבור את המרחב הזה במהירות ולפלוש לבת חפר בדומה לאירועים בעוטף עזה.
מימון הטרור הוא עמוד השדרה של הפעילות העוינת ביהודה ושומרון. פעולה יעילה נגד הטרור חייבת לכלול התמודדות מקיפה עם מקורות הכספים של ארגוני הטרור, כולל פעולה נגד מערך ה"דעווה" של חמאס – רשת של קרנות וארגוני צדקה המעבירים כספים לפעילות טרור תחת מעטה חברתי ודתי. בנוסף, נדרש להגביר את הפעולה נגד מערכת החלפנים המאפשרים העברת כספים לטרור ללא מעקב בנקאי. בנוגע לרשות הפלסטינית, ישראל חייבת להמשיך לקזז את הכספים המועברים למשפחות מחבלים מהכספים שמועברים לרשות. קיזוז זה לא רק מגביל את המשאבים העומדים לרשות הטרור, אלא גם שולח מסר ברור שמימון טרור יישא עימו מחיר כלכלי כבד.
יש צורך לפעול באופן נחוש נגד הבנייה הבלתי חוקית באזור C, ולמנוע השתלטות על שטחים פתוחים והקמת משרפות אשפה בלתי חוקיות המזהמות את האוויר ואת מקורות המים. יש להקצות לשם כך משאבי אכיפה משמעותיים ולפעול במהירות וביעילות, ולקדם חקיקה המאפשרת פגיעה כלכלית במעורבים, למשל החרמת כלי רכב המשמשים לצורך הפעילות הלא חוקית. ההיסוס וההמתנה שמאפיינים את הטיפול בנושא מעודדים את המשך ההפרות ויוצרים באופן הדרגתי מציאות של העדר שליטה ומשילות ישראליים באזורים נרחבים. לאחרונה החלה פעילות ממשלתית וצבאית בנושא, ויש לקוות שזו תלך ותתעצם.
כדי למנוע הברחות נשק ואמצעי לחימה נדרש לחזק במידה ניכרת את הביטחון לאורך הגבול עם ירדן. חיזוק זה כולל הקמת מערכות תצפית מתקדמות, הגברת הסיורים, ופיתוח יכולות ליירוט הברחות בזמן אמת. במקביל, נדרש לפעול באופן נחוש נגד רשתות ההברחה הפליליות בישראל המעבירות נשק לפלסטינים. פעולה זו מצריכה שיתוף פעולה הדוק עם ירדן ועם מדינות נוספות במרחב. לירדן, שחוששת מחדירת הטרור לשטחה, יעניין לפעול נגד ההברחות, בתנאי שהפעולה תתנהל בדיסקרטיות המתאימה.
יצירת הרתעה יעילה מפני טרור מצריכה תגובה מהירה, נחושה וכואבת לכל פעולת טרור. זו כוללת הריסת בתים של מחבלים ומשפחותיהם, הגבלת תנועה, וביטול היתרים כלכליים. הנוהל הנוכחי, הכולל עתירות לבג"ץ ופשרות כמו אטימת חדרים במקום הריסה מלאה, שנועד לאפשר ביקורת חיצונית על המערכת, למנוע טעויות וביקורת בינלאומית, אינו יעיל ואינו יוצר הרתעה מספקת. הרתעה אמיתית נוצרת כאשר המחיר האישי של ביצוע פיגוע או סיוע לטרור גבוה ומיידי. לשם כך יש צורך בחקיקה שתעניק עדיפות לזכות לחיים של אזרחי ישראל על פני זכויות קניין של משפחות מחבלים, ותאפשר ביצוע מהיר של צווי הריסה ללא התעכבויות בירוקרטיות מיותרות.
לבסוף, חובה לפעול נגד ההסתה למעשי טרור, המהווה פשע חמור שחייב לקבל מענה מיידי והולם במלוא החומרה. נדרש לזהות ולפעול נגד מסיתים בכירים במערכת הפלסטינית, ובכלל זה ברשות הפלסטינית, לרבות התמודדות עם הזכויות וההטבות שהם זוכים להן. המצב שבו אישים כמו ג'יבריל רג'וב מקבלים אישורי נסיעה בחופשיות בישראל, בזמן שהם ממשיכים להסית נגד מדינת ישראל, אינו נסבל. פעולה זו חייבת לכלול גם התמודדות עם ההסתה במערכת החינוך הפלסטינית. ישראל יכולה להתנות סיוע כלכלי ופתיחת מעברים בהפסקת החינוך לשנאה ובהסרת תכנים מסיתים מספרי הלימוד הפלסטיניים. חשוב גם לעסוק בהסברה בנושא, בעיקר אל מול המדינות והארגונים התורמים למערכת החינוך של הרשות. סגירת אונר"א והצמצום בתקציב האו"ם כתוצאה מהחלטותיו של הנשיא טראמפ מהווים הזדמנות. זאת לצד יישום החלטת הממשלה על אישור הארגונים המורשים לפעול בשטח.
תרחישים ליום שאחרי אבו מאזן
פרישתו של אבו-מאזן מהובלת המערכת הפלסטינית, שיכולה להתרחש בטווח הקרוב יחסית, עלולה ליצור ואקום מנהיגותי שיוביל לכאוס. אבו מאזן הכשיר אומנם את הקרקע לתהליך ירושה שיעביר את רסן השלטון לידי חסין אלשייח', אבל לאלשייח' אין כלים מספיקים להבטיח תמיכה מכלל גורמי הכוח בתוך פת"ח, ולא כל שכן מחוצה לו. לפיכך אין יורש ברור, והמועמדים השונים לירושה נמצאים במאבק פנימי. מצב זה עלול להוביל לפיצול הרשות, עימותים פנימיים, וניסיונות של קבוצות שונות לבסס את מעמדן, בין השאר באמצעות פיגועים נגד ישראל. ישראל חייבת להיות מוכנה לתרחיש זה ולתכנן את תגובתה מראש.[9] תכנון זה כולל הכנה למענה לפעילות האזרחית של הרשות, הכנת תוכניות לשליטה צבאית זמנית באזורים שבהם יתפרק הסדר, ותכנון לאפשרות של יציאה מוגברת של פלסטינים המעוניינים להגר מהאזור.
במקרה של קריסת הרשות הפלסטינית, ולו בחלק מהערים, ישראל עלולה להיאלץ לחזור לממשל צבאי באזורים מסוימים של יהודה ושומרון. זהו תרחיש בלתי רצוי מבחינה פוליטית וכלכלית, אך על ישראל להיות מוכנה לקראתו למקרה הצורך. התכנון לתרחיש זה חייב לכלול הכנה למתן שירותים בסיסיים על בסיס המערכות הקיימות המתופעלות על ידי טכנוקרטים פלסטיניים, ושמירה על סדר ציבורי. ממשל צבאי זמני צריך להיות מוגבל בזמן ולכלול מרכיב אזרחי מרבי. המטרה היא למנוע כאוס ולאפשר התארגנות מחדש של הנהגה פלסטינית אחראית, תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל.
לבסוף, יש לבחון את קידום חלופת האמירויות. אחת החלופות לרשות הפלסטינית הריכוזית היא פיתוח מודל של אמירויות מקומיות או ממשל עצמי מקומי באזורים שונים. מודל זה מבוסס על הנהגה מקומית שאינה מחויבת לאידאולוגיה הלאומית הפלסטינית ומעוניינת יותר בפיתוח כלכלי ואיכות חיים של התושבים. הניסיון בעיראק ובמקומות אחרים מראה שלעיתים ממשל מקומי יכול להיות יציב יותר מממשל מרכזי. כמובן, מודל זה מצריך זיהוי והכשרה של מנהיגות מקומית מתאימה, ויצירת מסגרות כלכליות ומשפטיות לפעילותה. גם כאן, יש תשתית ידע לא מבוטלת של המשפחות החזקות בכל אחת מהערים, וניתן לפעול ולקדם חלופה זו כבר כיום.[10]
אתגרים ומגבלות
יישום התפיסה הביטחונית המוצעת מתמודד עם מערך אתגרים מורכב ומשולב, שחלקם טכני-לוגיסטי, חלקם פוליטי-דיפלומטי וחלקם פנימי-חברתי. האתגרים אינם רק מכשולים טקטיים, הם משקפים את המתח המובנה בין דרישות הביטחון לבין ההשלכות ארוכות הטווח על ישראל.
המשאבים הנדרשים
שמירה על שליטה מבצעית רציפה ויוזמת בכל רחבי יהודה ושומרון, כולל מבצעים מתמשכים במחנות הפליטים, אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית וחיזוק מערך הגבול עם ירדן, דורשת הקצאת כוחות ניכרת לאורך זמן. בשנת 2025 נרשמה, על פי נתוני צה"ל, ירידה של כ-80% באירועי הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. זאת בעקבות הפעילות האינטנסיבית של צה"ל ושב"כ – אך זו באה במחיר של עשרות מבצעים חטיבתיים, אלפי חיילי מילואים ומשאבים ניכרים. האתגר מתעצם כאשר ישראל נדרשת לשמור על מוכנות גבוהה גם בגזרות אחרות (לבנון, סוריה, עזה, איראן). בנוסף, אכיפה אפקטיבית בשטחי C דורשת הגברת פעילות מנהלית-אזרחית (פקחים, גורמי הנדסה, שוטרים) – תחום שבו המערכת הישראלית סובלת ממחסור מתמשך בכוח אדם מיומן.
המערכת הבינלאומית
פעולות צבאיות נרחבות, הריסות מבנים, הקמת מרחבי חיץ ביטחוני או הרחבת אכיפה בשטחי C מעוררות באופן קבוע ביקורת חריפה מצד חברות האיחוד האירופי, מדינות מערביות מסוימות וארגוני או"ם. האיחוד האירופי מוביל בגינויים על "התרחבות ההתנחלויות" ומאשים את ישראל ב"סיכון ליציבות האזור", כולל קריאות להטלת עיצומים והשעיית הסכמי הסחר (אם כי הצעות כאלה נבלמו עד כה). מדינות כמו צרפת, בריטניה, קנדה ואחרות כבר פרסמו הצהרות משותפות נגד אישור התנחלויות חדשות (דוגמת 19 היישובים שאושרו בדצמבר 2025). הסיכון אינו רק דיפלומטי; ייתכן קידום תביעות בבית הדין בהאג, החרפת החרם על ישראל, או אפילו צעדים כלכליים כגון סימון מוצרים מהתנחלויות או הגבלות על שיתוף פעולה מחקרי-טכנולוגי. עם זאת, ניסיון העבר מלמד שהקהילייה הבינלאומית נוטה להתרגל לעובדות בשטח כאשר הן מלוות בהסברה עקבית ובנימוקי ביטחון מוצקים – בייחוד לנוכח הירידה הדרמטית בפיגועים שמביאה שליטה ישראלית נחושה.
קושי פנים-ישראלי
יישום התפיסה הביטחונית המוצעת ביהודה ושומרון, הכוללת שליטה מבצעית רציפה, אכיפה נחושה נגד בנייה בלתי חוקית, הריסת מבנים לצורכי הרתעה, הקמת מרחבי חיץ והפעלת לחץ כלכלי על תשתיות הטרור – מחייבת שיתוף פעולה הדוק, רציף ומתואם בין מספר גופים מרכזיים: מערכת הביטחון (משרד הביטחון, צה"ל, פיקוד המרכז, השב"כ, המנהל האזרחי, משטרת ישראל), הרשויות האזרחיות (הכנסת, רשויות התכנון ורשויות המס) והמערכת המשפטית (הפרקליטות הצבאית, הייעוץ המשפטי לממשלה, בג"ץ והערכאות הצבאיות). חוסר תיאום או עיכובים בין הגופים הללו יוצר "פערים מבצעיים" שהרשות הפלסטינית, ארגונים לא ממשלתיים הממומנים על ידי המערכת הבינ"ל וקשורים לרשות ולארגוני הטרור הפלסטינים מנצלים במהירות ובמיומנות.
מדיניות הריסת בתים, לדוגמה, היא כלי הרתעה מרכזי, אך בפועל היא נתקעת לעיתים קרובות בעתירות לבג"ץ כשצווי הריסה מעוכבים על ידי צווים ארעיים וצווי ביניים, גם כאשר מדובר בפיגועים חמורים.[11] התוצאה: אפקט ההרתעה נחלש במידה רבה – המחבל והסביבה שלו יודעים שהתהליך עלול להימשך חודשים ולעיתים אף שנים, דבר שמפחית את המחיר האישי המיידי של ביצוע פיגוע ואת החיבור בין המעשה לתגמול.[12]
המנהל האזרחי, האחראי על אכיפה אזרחית בשטחי C (בנייה בלתי חוקית, משרפות פסולת, השתלטות על שטחים) פועל תחת חובת הוכחה גבוהה ותחת פיקוח משפטי הדוק ומגמתי.[13] התוצאה היא לעיתים מצב שבו פעולות צבאיות מיידיות (כגון סגירת אזור או הריסה טקטית) נתקלות בהתנגדות או בעיכוב מצד הגורמים האזרחיים-משפטיים.[14]
לסיכום, הקושי הפנים-ישראלי נובע מחוסר סנכרון מבני ומשפטי בין מערכות הפועלות על פי הגיונות שונים. תיקון המצב דורש לא רק החלטות מבצעיות, אלא גם רפורמה מוסדית שתאפשר תגובה מהירה, מתואמת ונחושה. ללא צעדים כאלה, אפילו התפיסה הביטחונית הטובה ביותר עלולה להישאר על הנייר או להתבצע בחצי כוח.
סיכום
המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון מצריכה גישה אסטרטגית מקיפה המתמודדת עם האיומים הנוכחיים ומתכוננת לאתגרי העתיד. הרשות הפלסטינית, במצבה הנוכחי, מהווה נטל ביטחוני יותר מאשר נכס, ומדינת ישראל חייבת להתכונן לתרחישים שונים של קריסתה לאחר פרישתו של אבו מאזן, כולל אפשרות החלפתה במודל אחר, כדוגמת מודל האמירויות.
התפיסה המומלצת מתבססת על עקרונות של שליטה מבצעית מלאה בשטח, שליטה במשאבים הכלכליים הזורמים לטרור, ויצירת הרתעה יעילה מפני פעולות עוינות. במקביל, יש להתכונן לתרחישי העתיד ולפתח חלופות למצב הנוכחי.
הצלחת התפיסה תלויה בנחישות הביצוע, בהקצאת המשאבים הנדרשים, ובפעולה המבוססת על ראייה ארוכת טווח ולא על רצון להשגת שקט בטווח הקצר. ישראל חייבת לפעול מתוך האינטרסים הביטחוניים שלה ולא מתוך פחדים או לחצים חיצוניים, תוך שמירה על המטרות הרחבות יותר של שלום מתוך עוצמה ויצירת מציאות ביטחונית משופרת לטווח הארוך.
הזמן פועל לטובת ישראל רק במידה שתפעל בנחישות ותיקח לידיה את היוזמה. ההמתנה וההיסוס עלולים להוביל להחמרת המצב ולהיווצרות איומים חדשים וחמורים יותר. עידן אבו-מאזן מתקרב לסיומו, וישראל חייבת להיות מוכנה לניצול הזדמנויות חדשות ולהתמודדות עם האתגרים שיתעוררו ביום שאחרי.
[1] דורון פסקין, דיווח בארה"ב: מחלקת המדינה מסרה לקונגרס כי הרשות הפלסטינית החליפה מנגנון – אך המשיכה לתגמל טרור, אתר אפוק, 29.1.2026.
[2] נורית יוחנן, "אבו מאזן: לא ארשה שיופחת גרוש מהתשלומים למחבלים", כאן 11, 23.2.2025.
[3] "מתקפה ראויה לשבח": כיצד הרשות הפלסטינית ופת"ח הגיבו ל-7 באוקטובר ומדוע הם אינם יכולים למשול בעזה, אתר תנועת הביטחוניסטים, 12.12.2023.
[4] אלמוג בוקר, "מסמכים שנתפסו בעזה חשפו: חמאס התכוון לפשוט גם על יישובים ביו"ש ובקו התפר", אתר מאקו, 26.1.2026.
[5] Emanuel Fabian, Stav Levaton, Amid talk of its disarmament, Hamas said stockpiling advanced weapons abroad, Times of Israel. 17.11.2025.
[6] עמיחי שילה, "למרות החשיפה: אימוני הרשות בפקיסטן ממשיכים", הקול היהודי, 2.11.2025. וגם: "אימוני ארטילריה ושריון בפקיסטן: כך מוקם צבא 'פלסטין' מתחת לאף של ישראל", ערוץ 7, 20.5.2024.
[7] ספיר ליפקין, "יורים בנשק מטווח אפס: נחשפים התיעודים מהאימונים הצבאיים של המנגנונים הפלסטיניים", N12, 30.12.2025.
[8] דוח תנועת רגבים, "האיחוד האירופי מימן השתלטות פלסטינית על אדמות מדינה", 25.8.2019.
[9] גבי סיבוני וארז וינר, "הרשות הפלסטינית – נכס או נטל?", JISS, 12.9.2025.
[10] תוכנית האמירויות פותחה על ידי ד"ר מרדכי קידר. ראו: אמיר אביבי, ״שופינג בלב שכם״: תוכנית האמירויות יכולה להביא לשקט אמיתי באזור, מכון דוד, 22.7.2025.
[11] ראה בג"ץ 4853/20: ביטול צו הריסה לבית משפחת המחבל שהרג את החייל עמית בן יגאל (בכפר יעבד). נשיאת בית המשפט אסתר חיות דחתה בקשה לדיון נוסף, וההחלטה על הביטול נותרה על כנה.
[12] נטעאל בנדל, "הריסת בתי מחבלים מפלגת את בג"ץ, וזהות השופטים הפכה לגורם המכריע בסוגיה", 11.8.2020.
[13] יותם דשא, "השתלטות פלסטינית בחסות החוק”: הבניין הבלתי חוקי לא ייהרס, ישראל היום, 11.1.2026.
[14] עוז ישראל שוורץ, "חשיפה: כך בלם שר הביטחון לשעבר בני גנץ את האכיפה בשטחי "C, חדשות סרוגים, 6.2.2025.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
