מבוא
לאחר למעלה מעשור של מלחמת אזרחים הרסנית, סוריה של שנת 2025 אינה עוד מדינה אחודה כפי שהייתה בעבר. המלחמה, שהחלה ב-2011, הותירה את המדינה מפורקת דה-פקטו לשטחי השפעה של קבוצות אתניות ודתיות שונות. הכורדים בצפון מזרח, הדרוזים בהר הדרוזים בדרום, העלווים באזור החוף, והסונים ברוב המרכז והמזרח – רובם פועלים כישויות חצי-אוטונומיות, לעיתים תחת חסות של מעצמות זרות כמו טורקיה, רוסיה ואף ישראל. המדינה איננה מתפקדת כישות שלטונית מרכזית, והשליטה של הממשל המרכזי בדמשק מוגבלת. תהליך השחיקה בכוחו של השלטון המרכזי התגבר עם נפילת משטרו של בשאר אל-אסד בדצמבר 2024, כאשר המשטר החדש איננו יכול לאחות את השברים האתניים והדתיים. ברקע, יש לציין שסוריה מלכתחילה לא הייתה מדינת לאום, אלא פסיפס קבוצות אתניות שנבנה כתוצאה מהסכמי סייקס-פיקו והמנדט הצרפתי.
נשיא סוריה א'שרע / ג'ולאני – חלש ומסוכן, או בן שיח
נשיא סוריה, אחמד א'שרע, הידוע גם בכינוי אבו מוחמד אל-ג'ולאני, עלה לשלטון לאחר שהוביל את מתקפת המורדים שהביאה לנפילת משטר אסד בדצמבר 2024. א'שרע הוא מנהיג ארגון היאת תחריר א-שאם, קבוצה בעלת שורשים בג'יהאד העולמי ואל-קאעידה, שהתמקדה במאבק נגד השלטון העלווי בראשות אסד. למרות ניסיונותיו להציג את עצמו כמנהיג מתון, לבוש בחליפה מערבית ומדבר בשפה של פיוס לאומי, הרי שהאידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו נותרה ללא שינוי וסביבתו הקרובה מורכבת מאישים המחויבים לאידאולוגיה זו. שליטתו של א'שרע בסוריה מוגבלת ומאותגרת. הוא שולט בעיקר באזורים המאוכלסים על ידי הערבים הסונים, המהווים את הרוב הברור של אוכלוסיית סוריה (למעלה מ-70%), קרי דמשק וסביבותיה. הערים הגדולות של מרכז סוריה (חלב, חומס וחמה) וסביבתן, דרום סוריה (אף שבאזור זה חלות הגבלות ישראליות על פריסת כוחות המשטר ופעילותם) ומרחבי הגבול עם המדינות השכנות, וגם באזורים אלה הוא מאותגר על ידי גורמים סוניים הפועלים כדי לקדם אינטרסים פרטיקולריים (למשל, הבדואים בדרום), או מתוך מחויבות נוקשה יותר או פחות לאידאולוגיה האסלאמיסטית ושאיפות נקם בנאמני המשטר הקודם. העדר שליטה אפקטיבית מחליש את א'שרע, והוא מתקשה לאחד את המדינה תחת הנהגתו.
עם זאת, למרות הקושי לבסס לגיטימיות פנימית, בעיקר עקב היחסים המתוחים עם המיעוטים הגורמים לכך שהצהרותיו בנוגע להגנה על זכויות מיעוטים נתקלות בחשדנות מוצדקת, הוא נתפס בסוריה (בראש ובראשונה על ידי הרוב הסוני, אך גם על ידי המיעוטים) כשליט הלגיטימי. מעבר לכך, הוא זוכה ללגיטימציה בינ"ל וערבית נרחבת, ולתמיכה של טורקיה, קטר וסעודיה. כל אלה תורמים לניסיונותיו להתמודד עם האתגרים ולנסות לייצב את שלטונו, אם כי במחיר של תלות בגורמי כוח זרים.
א'שרע מודע היטב לחולשותיו. הוא מבין כי שלטונו אינו יציב וכי העדר שליטה אפקטיבית בכל סוריה עלול לסכן את מעמדו. כדי להתמודד עם חולשותיו הוא פועל לחיזוק המחויבות לשלטונו מבית ומחוץ. הוא מתנהל באופן זהיר, תוך מיצוי יכולתו להישאר נאמן למשנתו האידאולוגית והפוליטית ובה בעת לגייס תמיכה מכל הצדדים, החיונית ליצירת התנאים שיאפשרו משיכת השקעות לשיקום הכלכלה הסורית ההרוסה.
המודעות של א'שרע למורכבות מצבו גורמת לו לעשות שימוש ברטוריקה מעומעמת גם מול ישראל כדי להימנע מעימות ישיר איתה, זאת לצד ניסיונו להציג את עצמו כמנהיג חזק שמגן על הריבונות הסורית. כניסת כוחות המשטר לאזור א-סווידא (יולי 2025) הובילה להסלמה, שכן ישראל לא היססה להגיב בעוצמה כדי לאכוף את האינטרסים שלה ולהגן על בעלי בריתה הדרוזים. פעולות אלו עלולות להוביל לעימותים צבאיים רחבים יותר, שיסבכו את המצב בסוריה וישפיעו על האזור כולו. חולשתו של א'שרע, יחד עם חוסר הנכונות של פלגים ג'יהאדיסטיים לקבל את מרותו, עלולים לגרום למצב שבו יגלשו העימותים לגבול ישראל עדי כדי סיכון ממשי ליישובי הגולן.
ישראל מקדמת ואוכפת בכוח ובדיפלומטיה את האינטרסים שלה בסוריה
לאחר המהלומות שהנחיתה על איראן ועל חיזבאללה, ובעקבות נפילת משטר אסד, ישראל התבססה כמעצמה אזורית שיש לה יכולת השפעה גם בסוריה, ופועלת לקדם את האינטרסים שלה באמצעות שימוש בכוח צבאי ודיפלומטי. אינטרסים אלה מתמקדים בשלושה נושאים: מניעת התבססות איראנית בסוריה (נושא שהוא אינטרס משותף של ישראל ושל א'שרע), הבטחת פירוז דרום סוריה והגנה על מיעוטים, בייחוד הדרוזים, שישראל רואה כבעלי ברית.
לפיכך, כאשר כוחות המשטר הסורי נכנסו למחוז א-סווידא עם נשק כבד, בניגוד להבנות על הפירוז, והחלו לבצע טבח באוכלוסייה הדרוזית, ישראל הגיבה בתקיפות אוויריות ממוקדות על כלי רכב צבאיים, על שיירות ואף על מטרות אסטרטגיות בדמשק, כולל שער הכניסה לקריית המטכ"ל וסמוך לארמון הנשיאות.
התקיפות הישראליות לא היו רק תגובה טקטית, אלא חלק ממדיניות רחבה יותר של אכיפה על ידי שימוש בכוח צבאי. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ הצהירו כי ישראל לא תאפשר הכנסת נשק כבד לדרום סוריה, וכי היא תפעל בעוצמה נגד כל הפרה של הפירוז. מדיניות זו משקפת את מעמדה של ישראל כשחקנית דומיננטית שמוכנה להשתמש בכוח כדי לכפות את רצונה על המתרחש מעבר לגבול, לא רק בסוריה אלא גם בשאר זירות הלחימה.
מעבר לפעולה הצבאית, ישראל סייעה לקהילה הדרוזית בסוריה, המרוכזת בעיקר במחוז א-סווידא, גם במתן סיוע הומניטרי וצבאי למיליציות הדרוזיות, ואף פינתה פצועים לטיפול במרכז הרפואי זיו בצפת. פעולות אלו עוררו מחלוקת בקרב הדרוזים בסוריה, כאשר חלקם תמכו בהתערבות הישראלית, ואילו אחרים, כמו השייח חמוד אל-חנאווי, התנגדו לה והדגישו את מחויבותם לריבונות הסורית.
במקביל לשימוש בכוח צבאי להשגת יעדיה, ישראל פועלת גם במישור המדיני. מגעים עם המשטר הסורי החדש התקיימו עוד לפני ההתלקחות האחרונה, בין השאר בתיווך ארה"ב, איחוד האמירויות ואזרבייג'ן, אך נקודת השיא הייתה אחרי הרגיעה היחסית במצב בא-סווידא, כאשר דווח שהשר לנושאים אסטרטגיים, דרמר, וראש המל"ל, הנגבי, נפגשו בפריז (24 ו-27 ביולי), בתיווך השליח האמריקני ברק, עם שר החוץ הסורי, א-שיבאני.
השלכות וסיכויים לעתיד
המצב בסוריה ממשיך להיות נזיל ומורכב. המדינה המפורקת אינה צפויה להתאחד בקרוב תחת שלטון מרכזי חזק, והחולשה של א'שרע מלמדת כי אחד התרחישים שיש להיערך לקראתם הוא המשך ואף התרחבות בעיות השליטה. ישראל, כמעצמה אזורית, ממשיכה לנצל את הוואקום השלטוני כדי לקדם את האינטרסים שלה, אך פעולותיה אינן חפות מסיכונים, בין היתר מכיוון שהתערבות צבאית בסוריה עלולה לעורר התנגדות מצד טורקיה.
בנוסף, התמיכה של ישראל בדרוזים, למרות כוונותיה המוסריות והאסטרטגיות, מעוררת מחלוקת בקרב הקהילה הדרוזית עצמה. בעוד שחלק מהדרוזים רואים בישראל מגן, אחרים חוששים כי התערבותה תגביר את המתיחות עם המשטר הסורי ותסכן את מעמדם. יתרה מכך, התמיכה הישראלית במיעוטים הדרוזים, ואולי גם הכורדים, עלולה להיתפס כניסיון לפרק את סוריה לאזורי השפעה נפרדים, מה שמנוגד לעמדתן של מדינות רבות, ובראשן ארצות הברית וטורקיה.
מאחר שלא נראה שהמצב בסוריה צפוי להתייצב בקרוב, ההנהגה בישראל תידרש לבחון את דרך הפעולה הנכונה עבורה מבין כמה חלופות. אולם בסופו של דבר, כדי לעמוד מאחורי ההצהרות של ראש הממשלה ושר הביטחון על ההגנה למיעוט הדרוזי, היא תהיה חייבת לבצע שינוי של ממש במרחב שעיקרו בניית יכולת השפעה בהר הדרוזים, עדי כדי הקמה של כוח דרוזי חמוש בחסות ישראל. במקביל לכך, ישראל תידרש להמשיך לאכוף פירוז של דרום מערב סוריה (מדמשק ודרומה). ייתכן שישראל תידרש אף להרחיב את מרחב החיץ כדי למנוע זליגה של גורמי ג'יהאד למרחב הזה ולכיוון רמת הגולן.
בנוסף, עולה האפשרות לבחון חלופות כגון יצירת מסדרון קרקעי מדרום רמת הגולן למרחב א-סווידא, שתחייב לפרקים נוכחות של חיילי צה"ל במרחב. במקביל תוכל ישראל להציע לתושבים הדרוזים שיחפצו בכך לעבור לשטח סמוך יותר לגבול ישראל. וכמובן, החלופה הגדולה הכוללת קידום גלוי של חלוקת סוריה לישויות עצמאיות לפי מרחבי השליטה של העדות השונות: דרוזים בדרום מערב, כורדים בצפון, עלווים במערב והסונים במרכז המדינה.
לסיכום, סוריה של 2025 היא מדינה מפורקת, שבה קבוצות אתניות ודתיות שונות נאבקות על שליטה ואוטונומיה. שליטתו במדינה של נשיא סוריה, אחמד א-שרע, היא מוגבלת, ומדיניותו המורכבת והדו-ערכית ממשיכה לעורר חששות בקרב המיעוטים בסוריה וגם בקרב ההנהגה בישראל. ישראל ממצבת את עצמה כמעצמה אזורית המסוגלת לכפות את האינטרסים שלה באמצעות כוח צבאי ודיפלומטיה. פעולותיה בדרום סוריה, כולל אכיפת הפירוז וההגנה על הדרוזים, משקפות תפיסת אכיפה שמטרתה להבטיח את חיזוק הביטחון הלאומי ולהשפיע על המציאות הביטחונית והפוליטית מעבר לגבול. הסכנה הגדולה מבחינת ישראל הינה זליגה של הג'יהדיסטים תוך העלמת עין של המשטר בדמשק באופן שיסכן את יישובי רמת הגולן, ולאיום הזה חובה על ישראל לבנות מענה ראוי.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
