מבוא
חטיפתו של נשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, על ידי כוחות מיוחדים אמריקאים, שולחת אדוות רחבות מעבר לגבולות ארצות הברית ודרום אמריקה. כך גם החלטת ארצות הברית לצאת מעשרות ארגונים גלובליים. אירועים אלה מסמנים נקודת מפנה גאופוליטית, שבה ארצות הברית אינה מוכנה עוד לנרמל משטרים עוינים הפועלים באופן שפוגע בה באופן קיצוני, יחד עם שלל הארגונים הגלובליים שהפכו לכלי בידי משטרים רודניים ולעומתיים לארצות הברית ולערכיה.
החטיפה של מדורו אינה רק סיפור של פעולה צבאית מרשימה; היא סמל לשינוי פרדיגמה במדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב. במקום גישה של הכלה והסכמים דיפלומטיים ארוכי-טווח טראמפ בוחר בפעולות ישירות, נועזות ומכריעות נגד משטרים עוינים, כפי שנהג כשלקח חלק מכריע בפעולה הישראלית-אמריקנית להשמדת מתקני הגרעין האיראניים. מדורו, ששלטונו הפך את ונצואלה למדינה כושלת כלכלית ולמקלט לטרור, סימל את שילוב האיומים נגד ארצות הברית כשנתן מחסה וסיוע לקרטלי סמים ולבריתות עם קובה, איראן וחיזבאללה, והכול תחת מעטה של מדינה "סוציאליסטית" לכאורה.
במאמר זה נבחן את ההשלכות הבינלאומיות של השינויים הללו, תוך התמקדות בהשפעתם על ישראל. נסקור את ההתפתחות ההיסטורית של הסדר העולמי, מדו-קוטביות קרה למלחמות סחר ודת, ונראה כיצד תפיסת הביטחון החדשה – "שלום מתוך עוצמה" – מחברת בין וושינגטון לירושלים; תפיסה שלה פוטנציאל להוביל לשגשוג אזורי נרחב, כשהיא מובלת על ידי העוצמה האמריקאית בראשותו של הנשיא טראמפ ובה לישראל תפקיד משמעותי.
מעולם דו-קוטבי לרב-זירתי
כדי להבין את משמעות חטיפת מדורו יש לחזור לאחור, לסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה. העולם הדו-קוטבי שהתנהל בין ארצות הברית לברית המועצות היה הבסיס למלחמה הקרה בין שתי אידאולוגיות: קפיטליזם דמוקרטי מול קומוניזם טוטליטרי. ארה"ב, כמנהיגת המערב, השקיעה משאבים עצומים למניעת התפשטות הקומוניזם הסובייטי. הקמת נאט"ו, מלחמות קוריאה ווייטנאם והשקעות העתק בביטחון היו צעדים שמטרתם למנוע את ההתפשטות הסובייטית. התפרקות ברית המועצות בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הותירה את ארה"ב כמעצמה עולמית יחידה, לצד סין שהתחילה וממשיכה לבנות את עוצמתה הכלכלית והצבאית.
השלווה הייתה קצרת-מועד. העשור הראשון של המאה ה-21 הביא עימו את עליית האסלאם הפונדמנטליסטי, עם המתקפה על מגדלי התאומים בארצות הברית. האירועים הללו חשפו חולשות קריטיות במערכת ההגנה האמריקאית, מערכת שהתבססה בעיקר על הגנה מפני איומים מדינתיים קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים שהיו רלוונטיים בתקופת המלחמה הקרה, ולא על הגנה מפני איומי טרור גלובלי. בתגובה עברה ארה"ב שינוי עמוק בתפיסת ההגנה שלה, ממערכת הגנתית-מסורתית לשימת דגש על מניעת טרור, שינוי משטרים ושיתוף פעולה בינלאומי.
קודם למתקפה על מגדלי התאומים התמקדה תפיסת ההגנה האמריקאית בהכלה של איומים מדינתיים: מדיניות ששמה דגש על הרתעה גרעינית מול ברית המועצות, על יכולת "מכה שנייה", יירוט טילים בליסטיים והגנה מפני פלישה קרקעית של צבאות ברית ורשה באירופה. הפיגועים שינו זאת באופן דרמטי: הם הדגישו את האיום מצד גורמי טרור לא-מדינתיים כמו אל-קאעידה, שפעלו מרשתות גלובליות ולא ממרכזי כוח מסורתיים. השינוי הזה כלל מעבר מדוקטרינת "הרתעה", שבה איומים מדינתיים הורתעו מפני התקפה באמצעות כוח גרעיני – לדוקטרינת "מניעה מקדימה" (preemption). במקום להמתין לאיום קרוב – ארה"ב תתקוף אותו לפני שהוא יתממש, כמו גם פעולה נגד איומים עתידיים ומתפתחים. באור זה ניתן לראות את פלישת ארצות הברית לאפגניסטן (אוקטובר 2001) ולעיראק (מרץ 2003), שבאו בעקבות מתקפת מגדלי התאומים, ושבהן שאפה ארה"ב לפעול להחלפתם של משטרים תומכי טרור.
מדיניותו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה סימנה שינוי מאותה מדיניות, תוך נסיגה של ארצות הברית ממעמדה כמעצמה מובילה ורצון לצמצם את פעילותה הצבאית במזרח התיכון. אובמה הוביל מדיניות של התרפסות מול העולם הערבי, מדיניות שבאה לידי ביטוי ב"נאום קהיר", של הסכם הגרעין עם איראן ושל התמקדות בקידום סוגיות שמירת אקלים וזכויות אדם, תוך הסתמכות הולכת וגוברת על ארגון האומות המאוחדות ועל שלל ארגונים גלובליים. זאת, כשאותם ארגונים פועלים ללא מורא כנגד האינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה, תוך ניצול מימון אמריקאי נדיב, המהווה את עיקר תקציבם. סימנים לשינוי מדיניות זו הגיעו עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. כהונתו הראשונה של טראמפ חשפה את חולשות הגישה הגלובליסטית: סחר חופשי שפגע בעובדים אמריקאים, הגירה בלתי מבוקרת והתעלמות מאיומים צבאיים. טראמפ הציג חזון של "אמריקה קודמת", שכלל פרישה מהסכם פריז, מהסכם הגרעין עם איראן ומארגון הבריאות העולמי (בחלקו). ביידן, שהחליף את טראמפ ב-2021, פעל להשיב את ארצות הברית למדיניות אובמה, בדגש על יחסו לאיראן ולהסכם הגרעין. כהונתו השנייה של הנשיא טראמפ מתווה חזרה למדיניותו הקודמת, תוך הפקת לקחים מאופן פעולתו בקדנציה הראשונה, ומסמנת שינוי בתפיסתה של ארצות הברית את תפקידה כמעצמה עולמית.
העולם כיום כבר אינו דו-קוטבי. הוא מחולק לשתי מערכות עיקריות: מלחמת סחר בין סין לארה"ב, ומלחמת דת בין ערכים יהודו-נוצריים מערביים לבין האסלאם הפונדמנטליסטי. סין בנתה אימפריה כלכלית דרך "יוזמת החגורה והדרך", אך גם צבאית – בסיסים בים סין הדרומי, ריגול בארה"ב ובריתות עם רוסיה ואיראן. רוסיה, של פוטין, חזרה לאגרסיביות עם סיפוח קרים ב-2014 ועם פלישה לאוקראינה ב-2022. איראן, בתמיכתה של סין, ממשיכה להיות מרכז הטרור השיעי-אסלאמיסטי – מחיזבאללה בלבנון ועד החות'ים בתימן.
במישור התרבותי, המאבק חריף יותר. הערכים המערביים – חירות, דמוקרטיה, שוק חופשי – מותקפים על ידי הברית הירוקה של פרוגרסיבים ושמאל רדיקלי מצד אחד, ואסלאם קיצוני מצד שני. חטיפת מדורו מתחברת לכך ישירות. ונצואלה, תחת מדורו, הפכה לבסיס איראני באמריקה הדרומית – טילים בליסטיים, מימון טרור וקרטלים של סמים שמציפים את ארה"ב. להבנתנו, המבצע לא רק הסיר איום פיזי, אלא בשילוב עם הפרישה מהארגונים הבינלאומיים הכריז מלחמה כוללת נגד ציר הרשע: טהרן-מוסקבה-בייג'ינג-קראקס. אין זה חסר משמעות ששעות ספורות לפני חטיפתו נפגש מדורו עם נציגים מסין ומרוסיה, ולא מפתיע שתגובות המחאה החריפות ביותר על הפעולה היו מצד אותן מדינות.
הפרישה מארגונים בינלאומיים והמשמעויות לישראל
ב-5 בינואר 2026 הודיע הבית הלבן על פרישתה של ארה"ב משורה ארוכה של גופים ואמנות בינלאומיות. הרשימה כוללת את ארגון הסחר העולמי (WTO), הסכם האקלים של פריז (במלואו), המנגנון השיורי הבינלאומי לבתי דין לפשעים (IRMCT), ארגון הבריאות העולמי (WHO) ואמנת האו"ם למניעת שינוי אקלים. זו פרישה כוללת, שמשאירה את ארה"ב מחוץ למסגרות שעוצבו בעקבות מלחמת העולם השנייה.
בהודעה לעיתונות של מזכירות המדינה האמריקאית נאמר שהסיבה לפרישה היא שהארגונים האלה מיותרים, מנוהלים בצורה גרועה ובזבזנית ונשלטים בידי אינטרסים זרים המקדמים תפיסות עולם מנוגדות לאלה של ארצות הברית. עוד נאמר בהודעה שהארגונים הללו מהווים איום על הריבונות, החירות והשגשוג הכלכלי של ארצות הברית. זאת תוך הבאת דוגמאות כיצד ארגון הסחר הבינלאומי מגן על סין מפני סנקציות, ארגון הבריאות הבינלאומי שיקר על מקור הקורונה ואילו האו"ם מעניש את ישראל יותר מאשר את איראן.[1] החלטה זו של ארצות הברית אינה גחמה מקומית אלא תולדה של צו נשיאותי שעליו חתם טראמפ בסמוך לכניסתו לתפקידו בפברואר 2025, ובו הורה למזכיר המדינה מרקו רוביו לבחון את כל ההסכמים הבינלאומיים. דוח רוביו, שפורסם בדצמבר 2025, קבע כי 70% מארגונים אלה פוגעים באינטרסים האמריקאים. התוצאה: חיסכון של 50 מיליארד דולר בשנה, והעברת משאבים לבניית חומה דרומית, חיזוק הצבא והשקעה באנרגיה מקומית.
שינוי זה מסמן מעבר ממדיניות פרוגרסיבית להעדפת מדיניות "אמריקה קודמת". במקום סדר יום גלובלי, ארה"ב מתמקדת בסחר דו-צדדי, סנקציות חד-צדדיות ופעולות צבאיות ממוקדות. ההשלכות? סין מאבדת במה להגנתה הכלכלית; איראן מאבדת חסינות דיפלומטית; והמערב ונאט"ו נאלצים להתאים עצמם למציאות החדשה. שינוי זה בא בהמשך למדיניות המכסים שטראמפ מיישם בשנה האחרונה בנוגע לסחר החוץ של ארצות הברית.
שינוי זה מייצר הזדמנויות לישראל, אולם אלו מחייבות התייחסות לסיכונים אפשריים. במישור המדיני, אחד ההיבטים הבולטים הוא הפסקת המימון וההשתתפות האמריקאית בגופים בינלאומיים שנתפסים כמנוהלים בהטיה נגד ישראל. למשל, הפרישה ממועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) ומארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (UNESCO), ארגונים שבהם ישראל מואשמת לעיתים קרובות בהפרות ללא בסיס, תפחית את הלחץ הדיפלומטי על ישראל. החלטה הזו ממשיכה מגמה קודמת של טראמפ שכללה פרישה מ-UNHRC ב-2018 והפסקת מימון ל-UNRWA (הסוכנות לפליטים פלסטינים) בשל הטיה נגד ישראל ומעורבות אנשיה בפעילות טרור. כתוצאה מכך, ישראל תהיה חשופה פחות להחלטות עוינות. לעומת זאת, הפרישה עלולה להחליש את ההשפעה האמריקאית על ארגונים אלה, מה שיאפשר למדינות עוינות כמו איראן, רוסיה וסין להגביר את השפעתן.
באשר להשלכות הביטחוניות, הרי שמדיניות "אמריקה קודמת" של טראמפ שמתבטאת בפרישה זו מתיישבת היטב עם תפיסת הביטחון הישראלית החדשה של "שלום מתוך עוצמה". הפרישה משחררת משאבים אמריקאים שיופנו להתעצמות ביטחונית, בכלל זה תמיכה מוגברת בהסכמי אברהם, סנקציות נגד איראן ופעולות משותפות נגד חיזבאללה וחמאס. ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר בירך על ההחלטה, וקרא לה "חזרה לשותפות אמיתית, ללא משחקי כדורגל בינלאומיים".[2]
בהיבטים הכלכליים הרי שישראל, כבעלת הסכם סחר חופשי עם ארה"ב מאז 1985, תלויה פחות בארגון הסחר הבינלאומי בהקשר של מסחר עם ארצות הברית, אולם הפרישה עלולה להוביל למלחמות סחר גלובליות שתפגענה בשרשרות אספקה. ישראל מייצאת 30% מסחורתה לארה"ב, אך תלויה גם בשווקים אירופיים שיושפעו מסנקציות אמריקאיות. בנוסף, הפרישה מהסכם פריז עלולה להקשות על שיתופי פעולה ירוקים, כמו אנרגיות מתחדשות, שישראל מובילה בהן.
ההשלכות על איראן ושלוחיה
הפעולה בקראקס היא מכה לוגיסטית, כלכלית ואידאולוגית ישירה באיראן ובחיזבאללה. שיתוף הפעולה בין ונצואלה לבין איראן ושלוחיה היה עמוק וכלל רשתות חשאיות ששימשו כגשר חיוני להעברת נשק, כספים ומודיעין. הפלת מדורו היא חלק ממאבק כולל נגד איראן וחיזבאללה, שמצאו בוונצואלה בסיס פעולה מרכזי באמריקה הלטינית. השלכות כספיות וביטחוניות אלה מצטברות לטלטלה אסטרטגית שמחלישה את משטר האייתולות ואת זרועו הצבאית בלבנון.
ביטחונית, המבצע משדר מסר הרתעתי, כשארה"ב תופסת תפקיד פעיל במאבק נגד משטרים עוינים ומציגה יכולת ומוכנות לפעולה ללא מגבלות מדיניות. דווח שוושינגטון הזהירה שלא תסבול עוד נוכחות של חיזבאללה או תומכיו האיראניים בוונצואלה, מה שמגביר את הפחד בטהרן מפעולות דומות – כמו חיסול מנהיגים. המסר הזה מהדהד מאוד בטהרן ותורם בתורו למחאה המתעצמת במדינה. ללא תמיכה לוגיסטית ונצואלית, איראן וחיזבאללה חשופות יותר לנחת זרוען של ארה"ב וישראל.
מבחינה צבאית, ונצואלה לא הייתה רק בעלת ברית אידאולוגית של איראן, היא שימשה כזרוע לוגיסטית חשובה להעברת נשק מתקדם אל חיזבאללה, תוך עקיפת סנקציות בינלאומיות. מאז חתימת הסכם שיתוף הפעולה ל-20 שנה בין איראן לוונצואלה ביוני 2022 נשלחו שיירות נפט איראניות לקראקס בתמורה לסיוע צבאי. עם חטיפת מדורו, סוכנויות כמו ה-CIA וה-DEA חשפו את הרשתות הללו ופועלות לשתקן. השיבוש כולל גם פגיעה בהעברת טכנולוגיות סייבר ומודיעין. פעילי חיזבאללה, שפעלו דרך תאים חשאיים בוונצואלה, נמצאים כעת במרוץ הישרדותי תוך שאיבדו את מעטפת ההגנה והתמיכה שקיבלו ממשטרו של מדורו. בהקשר זה נראה שהטלטלה בוונצואלה היא מכה שמחלישה את חיזבאללה עוד יותר מאשר את איראן ישירות, שכן היא פוגעת בזרועותיה.[3]
כלכלית, חטיפת מדורו מנתקת מאיראן מקור הכנסה חיוני של כ-2 מיליארד דולר בשנה, שמקורו בסחר משולש נפט-סמים-נשק עם המשטר בקראקס. מאז 2019 סיפקה איראן לוונצואלה דלק וטכנולוגיה לעיבוד נפט בתמורה לגישה לשוקי קוקאין ולכספים מפעילות בלתי חוקית, ששימשו למימון שליחי איראן כמו חיזבאללה. עם קריסת המשטר איראן מאבדת לא רק את ההכנסות הללו, אלא גם את היכולת לעקוף סנקציות אמריקאיות, שכן ונצואלה שימשה כ"שער צד" לטהרן. יש לזכור שחלק נכבד מתקציב משמרות המהפכה מקורו בסחר בסמים מאמריקה הלטינית בכלל, ומוונצואלה בפרט. המצב דומה גם בארגון חיזבאללה. הפגיעה בציר הכסף תאפשר החלשה נוספת של איראן וחיזבאללה.
חטיפת מדורו היא לא רק ניצחון טקטי; בהנחה שהיא תלווה בשינוי במדיניות של ונצואלה המשמעות תהיה קריסה אסטרטגית של ציר איראן-חיזבאללה-ונצואלה, שמחלישה את טהרן כלכלית ומבודדת את שלוחיה. עבור ישראל וארה"ב הדבר פותח אפשרות לחיזוק ההרתעה ולקידום שיתופי פעולה, כשמנגד תקציבי הטרור ויכולותיו עשויים להצטמצם.
סיכום
טראמפ מנתח את מפת האיומים הרב-זירתית העולמית: האיום הצבאי הפיזי – בעיקר מצד סין ורוסיה; האיום הכלכלי – בעיקר מצד סין; האיום התרבותי – מצד הגורמים הפרוגרסיביים, הגורמים האסלאמיים הקיצוניים והקומוניסטים, האיום הדמוגרפי – המתבטא בהגירה הלא חוקית ולא מבוקרת לארה"ב גופא והאיום הנרקוטי – הצפת השוק האמריקאי בסמים מסוגים שונים ופגיעה בכלכלה ובנפש של מיליוני אמריקאים. בין ישראל לארה"ב יש ממשק רחב של זהות אינטרסים וערכים משותפים, והדבר בולט בשיח המשותף של ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא טראמפ לאורך המלחמה, וביתר שאת מאז מערכת "עם כלביא" באיראן.
לישראל יש עניין במימוש מדיניות ה"שלום מתוך עוצמה". חזון אופטימי זה מחייב השלמת פירוק חמאס ברצועת עזה ופירוז הרצועה כתנאי להשלמת הניצחון המוחלט. זאת לצד השלמת פירוקו של חיזבאללה בלבנון מנשקו, ומניעת איראן מהתעצמות בתחום הטילים הבליסטיים ומחזרה לניסיונות לפתח נשק גרעיני. לא עוד הכלה והגנה, אלא ניתוח איומים המבוסס על יכולות ופעולה להשמדתם לפני שיפעלו נגדה. פעולה לא רק נגד האויב הפיזי, אלא גם נגד האויב התרבותי, הדמוגרפי והעדר המשילות.
הברית עם ארצות הברית חשובה מאוד לישראל, אולם אין לנו פריווילגיה להסתפק בהתבוננות מהצד בפעולות ארצות הברית. כפי שישראל הובילה את המערכה באיראן במסגרת מבצע "עם כלביא", ויצרה את התשתית והתנאים לצבא ארצות הברית לבוא ולתת את המכה המסיימת, כך נדרשת ישראל כעת להיות ערוכה לפעולה גם בשאר הזירות. מדיניות ה"שלום מתוך עוצמה" היא מרכיב קריטי להצלחת השינוי המתחייב במזרח התיכון. הפעולה בוונצואלה מהווה שינוי דרמטי המחליש עוד יותר את טבעת האש שאיראן בנתה מסביב לישראל. התעצמות המחאה באיראן והרוח הגבית שהמוחים מקבלים מפעולת ארצות הברית בקראקס עשויות להחריף את האיום על המשטר באיראן, ואף להוביל להחלשה נוספת של חיזבאללה. אם יקרוס המשטר בטהרן יתמוטט באחת כל מערך השלוחים שבנתה איראן בעשרות השנים האחרונות. אכן נדמה שהמסר בין קראקס לטהרן נשמע היטב.
[1] הודעת עיתונות (Press Statement) של מחלקת המדינה האמריקאית (U.S. Department of State), מיום 7 בינואר 2026.
[2] נתניהו אמר את הדברים בנאום בכנסת ב-8 בינואר 2026. הנוסח המלא:
"ארה"ב חוזרת להיות בעלת ברית אמיתית, חזרה לשותפות אמיתית, ללא משחקי כדורגל בינלאומיים. זהו שינוי מבורך שמחזק את עוצמתנו המשותפת נגד אויבים משותפים כמו איראן וחיזבאללה".
[3] Rodayna Raydan, Distant Blow: How Venezuela’s Turmoil Weakens Iran and Hezbollah, Now Lebanon, January 7, 2026.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
