מבוא

מדינת ישראל מנהלת מלחמה רב-זירתית, אך אחת הזירות החשובות ביותר עדיין מתנהלת בלי מפקדה, בלי תמונת מצב לאומית ובלי אחריות ממלכתית ברורה. האויבים והיריבים של ישראל הבינו זה מכבר כי אין הכרח להביס אותה בשדה הקרב כדי לצמצם את כוחה. אפשר לפגוע בה באמצעות שחיקת הלגיטימציה, יצירת בידוד מדיני, הפעלת לחץ משפטי, חדירה למוסדות ידע, מימון ארגונים וקמפיינים, עיצוב השיח ברשתות החברתיות וערעור הקשר בין ישראל לבין ידידותיה ויהדות התפוצות. זו "מלחמה רכה", אך אין לטעות בשמה. התוצאות שלה קשות, מצטברות ולעיתים גם בלתי הפיכות.

מלחמת התקומה המחישה את עומק הפער. לצד הישגים צבאיים ומודיעיניים, ישראל נאלצה להתמודד עם מערכה מקבילה שבה תמונות, טענות, נתונים חלקיים ומסרים מתוזמנים הפכו בתוך שעות ללחץ על ממשלות, מוסדות בינלאומיים, אוניברסיטאות, חברות מסחריות וקהלי יעד נוספים. במרחב הזה לא תמיד קובע מי מחזיק בעובדות הטובות יותר. קובע מי מזהה ראשון את הזירה, מי מחבר בין כסף, ארגון, טכנולוגיה ונרטיב, מי פועל ברציפות ומי מסוגל להפוך השפעה ציבורית להחלטה מדינית, משפטית או כלכלית. קמפיין ההרעבה בעזה בקיץ 2025 הוכיח את האפקטיביות של המלחמה הרכה והשפיע על הפעלת הכוח של צה"ל במידה ניכרת. כך גם קמפיין "אלימות המתנחלים" שהצליח להפוך את תמונת המציאות ולייצר שיח עולמי, כולל בקרב ידידיה הטובים של ישראל בארה"ב. לאחרונה נחשפנו לסרט התיעודי השקרי "נזק אגבי" (נז״א), כדוגמה לנזק עצום שנגרם לישראל כתוצאה ממערכה שכזו, כאשר המענה הינו תמיד בדיעבד תוך ניסיון למזער את הנזק שכבר נעשה. הסרט ממחיש כיצד ניתן לייצר מצע במלחמה התודעתית המסוגל לעצב את השיח על ישראל ולהזין לחץ ציבורי, משפטי ומדיני.

התגובה הישראלית המקובלת עדיין נשענת במידה רבה על הסברה, שהיא חשובה ונחוצה אך אינה מספיקה. הסברה מתקנת עובדות, מציגה הקשר ומנסה לשכנע קהל, ואילו מלחמה רכה מחייבת מערכת רחבה בהרבה המבוססת על מודיעין, יכולת מבצעית, איתור מימון, כלים משפטיים, טכנולוגיה ושותפות עם גופי הביטחון. עליה לזהות את התשתית שמייצרת את הקמפיין ולא רק את הפוסט, את הארגון שמכשיר פעילים ולא רק את ההפגנה, ואת המימון שמבטיח רציפות ולא רק את האירוע התקשורתי הבדיד.

מטרת מאמר זה היא להניע את ממשלת ישראל להכיר במלחמה הרכה כזירת לחימה של ממש המחייבת מענה אופרטיבי, ולהקים גוף ייעודי שינהל ויפקד על המערכה בזירה זו. לשם כך, המאמר מנתח את מכלול האיומים, את מגבלות המענה הקיים ומציג מענה המבוסס על גוף מבצעי הכפוף לראש הממשלה, המשלב מודיעין, מבצעים, משפט, טכנולוגיה, מימון, דיפלומטיה ושותפויות. לבסוף מפורטות דרכי יישום שתאפשרנה למדינה לעבור מתגובה מאוחרת למערכה יוזמת, מתואמת ומתמשכת.

ניתוח האיום

הקושי המרכזי בהתמודדות הישראלית הוא הנטייה לנתח כל שחקן וכל זירה בנפרד. החלוקה נוחה מבחינה בירוקרטית, אך היא מסתירה את התמונה המערכתית. מדינות, ארגונים ורשתות פעילים משלבים כסף, מדיה, משפט, אקדמיה, טכנולוגיה ופוליטיקה, וכל רכיב מחזק את האחרים.

איראן אינה מפרידה בין סייבר, תודעה והפעלת שלוחים. פעולה דיגיטלית יכולה לייצר חומר למבצע השפעה, מבצע השפעה יכול להחריף מחלוקת פנימית, והמחלוקת יכולה לשמש בסיס ללחץ על מקבלי החלטות בישראל ובמדינות ידידותיות. מערך הסייבר הלאומי הזהיר כי מידע כוזב ותוכן עוין משמשים גורמים זרים לערעור האמון במוסדות הדמוקרטיים, להעמקת מחלוקות ולהשפעה על דעת הקהל בארץ ובחו"ל. דפוס זה מנצל מחלוקות אמיתיות ומעצים אותן באמצעות זהויות מזויפות, רשתות בוטים, אתרים מתחזים ותוכן שנועד לעורר תגובה מהירה.

קטאר ממחישה כיצד הון הופך להשפעה. המדינה משקיעה לאורך זמן במוסדות אקדמיים, בכלי תקשורת, במרכזי מחקר, בארגונים ובקשרים עם אליטות, וכך נוצרת יכולת להשפיע על סדר היום ועל השיח הציבורי. נתוני משרד החינוך האמריקאי מלמדים על היקפים גדולים של מתנות וחוזים זרים במערכת ההשכלה הגבוהה.[1] עצם קיומה של חובת דיווח מיוחדת בחוק האמריקאי מבטא הבנה כי מימון זר של מוסדות ידע אינו רק עניין כספי, אלא גם סוגיה של שקיפות, עצמאות וביטחון לאומי.

רוסיה מפעילה במשך שנים מערכת תעמולה והשפעה המשלבת כלי תקשורת מדינתיים, אתרים המתחזים למקורות חדשות, חשבונות מתואמים וגורמי תיווך. מטרתה אינה תמיד לשכנע בעמדה אחת, אלא להציף את המרחב ברעש, סתירות וציניות עד שהציבור מתקשה להבחין בין אמת לשקר. סין פועלת בשיטות אחרות, סבלניות ומוסדיות יותר, באמצעות קשרי כלכלה, טכנולוגיה, אקדמיה, מדיה ואליטות. בשני המקרים ישראל היא חלק ממערכה רחבה נגד ארצות הברית והמערב, אך היא גם יעד בפני עצמו בשל משקלה האסטרטגי והטכנולוגי.

הזירה הפלסטינית מוסיפה למערכה את הממד המשפטי והמוסדי. פעילות באו״ם, בטריבונלים בינלאומיים, בארגוני זכויות אדם ובקמפוסים מתורגמת לכותרות, להחלטות, להליכי חקירה ולסיכונים אישיים לבכירים. גם כאשר הליך אינו מסתיים בתוצאה מעשית, עצם קיומו יוצר השפעה מצטברת. הוא מספק חומר לתקשורת, מגביל תנועה ומקבע מסגור של ישראל כמדינה חשודה. כך הופך המשפט ממערכת לבירור עובדות לכלי במערכה רחבה על לגיטימציה וחופש פעולה.

ייחודה של טורקיה נובע מהשילוב בין מעמד מדינתי, חברות בנאט״ו, משקל אזורי, תשתיות תקשורת, קהילות תפוצה גדולות באירופה וזיקה אידאולוגית לזרמי האסלאם הפוליטי. אנקרה ממנפת את הסוגיה הפלסטינית ואת המחלוקת סביב ירושלים כדי לבסס מנהיגות אזורית, להעניק מרחב פעולה ותמיכה לגורמים המזוהים עם חמאס והאחים המוסלמים ולהרחיב את הפצתם של מסרים אנטי-ישראליים בשפות שונות. גם כאשר אין הפעלה ריכוזית של כלל הגורמים, נוצרת סביבה המחברת בין כסף, זהות דתית ופוליטית, תקשורת, ארגוני צדקה ורשתות פעילים.

חמאס וארגונים אסלאמיים קיצוניים נוספים פועלים בעת ובעונה אחת כארגוני טרור וכיצרני נרטיב. הם מבקשים להמיר פגיעה צבאית למנוף תודעתי, להציג את ישראל כתוקפן בלעדי, לטשטש את אחריותם לפגיעה באזרחים ולהשתמש בתמונות ובמסרים כדי לגייס אהדה, כסף ופעילים. ארגוני חזית, אגודות סטודנטים, מסגרות דתיות ועמותות מאפשרים להפיץ את המסרים הרחק ממרחב הלחימה. החיבור בין פעילות טרור לבין פעילות ציבורית חוקית לכאורה מקשה על מדינות דמוקרטיות להבחין בין מחאה, תמיכה הומניטרית והפעלת תשתית עוינת.

אל המערכת מצטרפים גורמי השמאל, בדגש על השמאל הרדיקלי, המשתפים פעולה עם הארגונים האסלאמיסטיים ויוצרים יחד את הברית האדומה-ירוקה. החיבור בין תנועות אנטי-מערביות, אנטי-קפיטליסטיות, אסלאמיסטיות ואנטי-ציוניות מאפשר להטמיע את העוינות לישראל בתוך מאבקים רחבים על קולוניאליזם, גזענות, אקלים וזהות. כך הופכת מדינת ישראל מסכסוך לאומי מורכב לסמל מופשט של דיכוי וכיבוש. למסגור הזה יש יתרון גדול, מפני שהוא מאפשר לגייס צעירים וארגונים שאין להם ידע ממשי על המזרח התיכון אך הם מכירים את אוצר המילים של מאבקים חברתיים מקומיים.

רשתות המימון הן התשתית המאפשרת של כלל המערכת. מדינות, קרנות, תורמים פרטיים, מוסדות דת, עמותות, ארגוני סיוע ויוזמות חינוכיות מעבירים משאבים במישרין או באמצעות שרשראות של מענקים וגופים מתווכים. הכסף מממן מחקר, הכשרת פעילים, ייעוץ משפטי, הפקת תוכן, כנסים, פעילות בקמפוסים והקמת מערכות דיגיטליות. הקושי אינו רק לאתר את מקור הכסף, אלא להבין כיצד מימון שנראה אזרחי ונפרד מצטבר למערכת אחת. גורם אחד מממן מחקר, גורם שני מתרגם אותו לקמפיין, גורם שלישי משתמש בו בעתירה וגורם רביעי מפיץ את התוצאה ברשת.

האיום פועל בשורה של זירות רוחב. במרחב הדיגיטלי נעשה שימוש בבוטים, זהויות כוזבות, אתרי חדשות מתחזים, תוכן מותאם-קהל ובינה מלאכותית. במדיה המסורתית פועלים מסגור חוזר, הדלפות ותחקירים חד-צדדיים. באקדמיה ובמערכות החינוך מושפעים דור העתיד, השפה המקצועית ומקורות הסמכות. באו״ם ובמוסדות בינלאומיים מתורגמים נרטיבים לדוחות, ועדות והחלטות. בזירה המשפטית נבנים הליכים המגבילים את חופש הפעולה ומעמידים בכירים בסיכון. בזירה הפוליטית מופעל לחץ על נבחרי ציבור ומפלגות. במרחב התאגידי מקודמים חרמות, החלטות השקעה וניתוק קשרים. בקהילות היהודיות נוצר לחץ המחליש את הזיקה לישראל ומגדיל את תחושת האיום ואת האיום בפועל, כפי שראינו לאחרונה.

התמונה המצטברת היא של מערכת אקולוגית ולא של אוסף פעולות מבודדות. אירוע צבאי מספק חומר גלם, רשת דיגיטלית מעניקה לו תפוצה, גוף מחקרי מספק שפה מקצועית, ארגון אזרחי הופך אותה לקמפיין, כלי תקשורת מעניק לה תהודה, משפטנים מתרגמים אותה להליך והמימון מבטיח שהמעגל יימשך. לכן מענה ישראלי אפקטיבי חייב לזהות את נקודות החיבור, לאתר את צומתי ההשפעה המרכזיים ולפעול נגדם במעגלי זמן קצרים וארוכים.

מגבלות המצב הקיים

בישראל קיימים אנשי מקצוע טובים, יחידות מודיעין מעולות, יכולות סייבר מתקדמות, דיפלומטים מנוסים, משפטנים, חוקרי רשתות, ארגונים אזרחיים וקהילות יהודיות ברחבי העולם. עם זאת, היכולות מפוזרות. כל גוף רואה חלק אחר מהתמונה, פועל מכוח סמכות שונה, מחזיק במידע אחר ונמדד לפי יעדיו. בהיעדר גורם שמגדיר את המערכה, קובע סדרי עדיפויות ומחבר בין איסוף לביצוע, נוצרות כפילויות לצד שטחים שאינם מטופלים.

משרד החוץ יכול לפעול מול ממשלות וכלי תקשורת, אך אינו גוף מודיעיני ואינו מחזיק בכלי סיכול. מערכי הסברה יכולים לנסח מסרים, אך אינם בנויים למיפוי פיננסי, לאכיפה או למבצעי השפעה ארוכי טווח. גופי הביטחון מחזיקים ביכולות איסוף וביצוע, אך עיקר הקשב שלהם מופנה, בצדק, לאיומים צבאיים, טרור וסייבר. משרדי ממשלה עוסקים בתפוצות, באקדמיה, במשפט, בכלכלה וברגולציה, אך אין ביניהם מפקדה אחת שמחברת את הפעולות למערכה משותפת.

התוצאה היא תגובתיות. מופץ סרט מכפיש, ארגון מפרסם דוח, ורק אז מחפשים תשובה; אוניברסיטה מאמצת החלטה עוינת, ורק אז מגייסים בוגרים ותורמים; הליך משפטי נפתח, ורק אז מתחיל מרוץ להכנת תשתית עובדתית. כל תגובה כזו עשויה להיות מקצועית, אך היא מגיעה לאחר שהיריב קבע את העיתוי, את המסגרת ואת שדה הפעולה. מי שפועל כך אינו מנהל מערכה. הוא מנסה לצמצם נזק.

הבעיה עמוקה יותר מתיאום. ועדה בין-משרדית, פורום מנכ״לים או חדר מצב יכולים לשפר את שיתוף המידע, אך אינם תחליף לגוף בעל אחריות קבועה. תיאום מתקיים בין גופים שכל אחד מהם מוסיף לפעול לפי יעדיו. פיקוד הוא היכולת להגדיר משימה, להקצות מאמץ, לדרוש מידע, להפעיל כלים, למדוד תוצאה ולשנות כיוון.

המבחן צריך להיות פשוט: האם יש כיום גורם מבצעי ממלכתי שמסוגל להציג לראש הממשלה תמונה אחת של רשתות ההשפעה והמימון הפועלות נגד ישראל, לתעדף יעדים, לאסוף מודיעין בעצמו ולהטיל משימות איסוף על סוכנויות האיסוף, להקים צוותי משימה, להפעיל כלים מבצעיים, טכנולוגיים, משפטיים, כלכליים, דיפלומטיים ודיגיטליים, ולמדוד בתוך זמן קבוע אם הושגה התוצאה הרצויה. לכאורה, מי שמופקד על משימה זו בממשלת ישראל הוא משרד התפוצות והמאבק בדה-לגיטימציה, אך נראה כי היקף פעילותו ומאפייניה אינם תואמים את הדרוש, בייחוד נוכח חלוקת הטיפול בפועל בנושא בין משרדים רבים (משרד החוץ, מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, דובר צה"ל, משרד המשפטים ועוד). כל עוד זה המצב, הפער נותר בעינו.

הפער הראשון הוא פער הכיסוי. חלק מהאיומים מטופלים בזווית צרה בלבד, וחלקם אינם מטופלים כלל. גופי הביטחון עשויים לזהות פעילות סייבר או טרור, משרד החוץ עשוי לזהות לחץ מדיני ומשרד המשפטים עשוי ללוות הליך משפטי, אך אין בהכרח גורם שמחבר בין הממצאים ומזהה כי הם חלק ממערכה אחת. בהיעדר תמונה משותפת קשה לקבוע מהו מרכז הכובד, מה דורש טיפול מיידי ומהו מאמץ הסחה.

הפער השני הוא פער המודיעין. ישראל מצטיינת באיסוף על יכולות צבאיות ועל כוונות אויב, אך טרם נבנה מקצוע מודיעיני מלא העוסק ברשתות השפעה, מימון, מוסדות ידע, ארגוני חזית, קהלי יעד ומנגנוני הפצה. מידע רב קיים במקורות גלויים, במאגרי חברות ועמותות, בפרסומי אוניברסיטאות, בדוחות כספיים וברשתות חברתיות. ללא גוף שמגדיר שאלות, מרכז נתונים ומחבר בין מידע גלוי למסווג, הידע נשאר מקוטע ואינו מבשיל לתיקי יעד.

הפער השלישי הוא פער מבצעי. משרדי ממשלה פועלים לפי מחזורי עבודה, קדנציות ואירועים, ארגונים אזרחיים תלויים בתורמים ובסדרי עדיפויות משתנים, וגופי הביטחון מתמקדים באיומים שבתחום סמכותם. לעומתם, האויב בונה השפעה במשך שנים, מטפח כוח אדם, משקיע במוסדות ומפתח שפה. חסר מנגנון קבוע המסוגל להפוך מודיעין לפעולה מתואמת במרחב הדיגיטלי ובמרחב הפיזי.

הפער הרביעי הוא היעדר מדידה ולמידה. הצלחה נבחנת לעיתים לפי מספר פרסומים, צפיות או מפגשים, ולא לפי שינוי בהתנהגות היריב או בקבלת החלטות. בלי הגדרת אפקט רצוי מראש אי אפשר לדעת אם פעולה השיגה את יעדה, אם יש להמשיך בה או אם היא יצרה נזק צדדי. כך נשחקים משאבים, הלקחים נשארים מקומיים והמערכת חוזרת על אותן תגובות.

המענה המוצע ודרכי יישום

המענה הנדרש הוא מפקדה מבצעית למלחמה הרכה, שתתייחס אליה כזירת מערכה עצמאית בעלת מטרות, אויבים, תשתיות, משאבים ומחזורי פעולה. המפקדה תחבר בין מודיעין, מבצעים, משפט, מימון, טכנולוגיה, דיפלומטיה ושותפויות אזרחיות. תכליתה תהיה לאתר מראש תשתיות איום, לשבש ולסכל אותן, ובמקביל ליזום מהלכים שיחזקו את חופש הפעולה ואת הלגיטימציה של ישראל.

משמעות הדבר היא מעבר ממענה תגובתי, מפוצל ומקומי למערכה יזומה, רציפה ורב-זירתית. במקום שכל משרד יתמודד לבדו עם כתבה עוינת, קמפיין חרם, הליך משפטי, הפגנה בקמפוס, מימון חשוד או מתקפת רשת, המפקדה תיצור תמונת איום אחודה, תקבע סדרי עדיפויות ותפעיל מאמץ מתואם נגד תשתיות היריב. לצד זאת היא תקדם נרטיב ישראלי ויהודי רלוונטי, המותאם לקהלי היעד ולזירות הפעולה.

לשם כך על ממשלת ישראל לפעול בשני מאמצים משלימים. המאמץ הראשון הוא הגנה וסיכול יוזם. תכליתו לאתר מוקדם תשתיות, קשרים, מקורות מימון, מפעילים, ערוצי הפצה וקהלי יעד, לפני שהפעילות מבשילה לנזק. המאמץ השני הוא התקפה פרואקטיבית. תכליתו ליזום מהלכים שמקשים על היריב לפעול, חושפים את קשריו, מגדילים את עלויותיו, מחזקים שותפים ומעצבים את סביבת הפעולה במקום להסתפק בתגובה.

בכל זירה יפעל הגוף לפי מחזור מבצעי קבוע: תחילה גילוי והגדרת הבעיה, לאחר מכן בניית תמונת מודיעין ומיפוי הרשת, בשלב הבא יוגדר האפקט הרצוי, תיבחר דרך הפעולה וייקבעו השותפים. לאחר הביצוע תיערך מדידה, יופקו לקחים ותתקבל החלטה על המשך, הרחבה או שינוי. המחזור הזה מובן מאליו בכל מערכת צבאית רצינית, אך הוא כמעט אינו מתקיים כיום בזירת ההשפעה.

המודיעין למלחמה הרכה צריך להיות מקצוע בפני עצמו. הוא אינו מסתפק בשאלה מי האויב ומה כוונותיו. עליו לברר מי מממן, מי מתווך, מי מעניק לגיטימציה, מי יוצר תוכן, כיצד הוא מופץ, איזה קהל נועד לקבלו, מה הקשר בין פעילות גלויה לפעילות סמויה ומהי נקודת התורפה שמאפשרת לשנות את המערכת. התוצר אינו רק דוח. הוא תיק יעד שמאפשר חשיפה, אכיפה, לחץ, שיבוש או הפעלת שותפים.

לצד המודיעין נדרש אגף מבצעים המסוגל להפעיל צוותים קבועים לצד צוותים לפי יעד: קמפיין בקמפוס עשוי לדרוש חוקר רשתות, משפטן, מומחה מימון, איש תקשורת, מומחה שפה וגורם קשר לקהילה המקומית; רשת השפעה מדינתית עשויה לדרוש גם מומחי סייבר, כלכלה, רגולציה ודיפלומטיה. צוות אחד, מנהל משימה אחד, יעד אחד ומדדים שנקבעו מראש. כך נוצרת אחריות לתוצאה.

למפקדה נדרשת גם יכולת טכנולוגית עצמאית. בינה מלאכותית ומערכות אוטומציה מאפשרות כיום לייצר במהירות אלפי פרופילים, מסרים, סרטונים ותגובות. אותן טכנולוגיות יכולות לשמש לזיהוי התנהגות מתואמת, לניתוח רשתות, לאיתור חריגות, למיפוי זרימות מידע ולמדידת השפעה. יכולת זו צריכה להשתלב בעבודת המודיעין והמבצעים ולא לפעול כמערכת נפרדת.

לישראל יתרון אפשרי שאין למדינות רבות. היא מחזיקה בקהיליית מודיעין חזקה, בתעשיית טכנולוגיה וסייבר, במערכת משפטית מתקדמת, בקהילות יהודיות ברחבי העולם וברשת רחבה של שותפים. אולם, היתרון הזה קיים רק על הנייר כל עוד אין גורם שמסוגל להפעיל אותו כמערכת. הגוף החדש צריך לבנות שלושה מעגלי פעולה: מעגל ממשלתי וביטחוני, מעגל אזרחי וטכנולוגי, ומעגל בינלאומי של מדינות, קהילות וארגונים ידידותיים.

העבודה עם שותפים מחוץ לממשלה חיונית, אך עליה להיעשות בזהירות. ארגון מקומי בארצות הברית או באירופה מחזיק לעיתים באמינות, בנגישות ובחופש פעולה שאין לגוף ישראלי. תפקיד המדינה אינו להפוך אותו לשלוחה, אלא לתת לו מידע אמין, כלים ויכולת פעולה תוך שמירה על עצמאותו ועל הדין המקומי. שותפות נכונה מגדילה את הלגיטימציה.

המדידה היא תנאי נוסף להצלחה. מספר פוסטים, ראיונות או חשיפות אינו בהכרח הישג. יש למדוד שינוי בהתנהגות של ארגון יעד, עצירת מקור מימון, צמצום תפוצה של קמפיין, שינוי בהחלטה רגולטורית, מניעת מהלך משפטי, חיזוק שותף או קיצור זמן התגובה. המדדים אינם מושלמים, אך בלעדיהם קל מאוד לבלבל בין פעילות לבין השפעה. גוף לאומי חייב לדעת לומר מה ניסה להשיג, מה עשה, מה השתנה ומה למד.

המפקדה צריכה להיות כפופה לראש הממשלה. רק דרג זה יכול לחבר בין קהיליית המודיעין, משרד החוץ, משרד המשפטים, מערכי ההסברה, גופי האכיפה, משרדי הממשלה והשותפים האזרחיים. כפיפות זו תבטיח סמכות קבלת החלטות, גישה למידע ויכולת להטיל משימות על הגופים הרלוונטיים בעת הצורך.

הקמת הגוף צריכה להתבצע בשלבים. בשלב הראשון יוקם גרעין מקצועי שיגדיר את תפיסת ההפעלה, ימפה את כלל השחקנים והזירות, יקבע שאלות מודיעין ויבנה תמונת מצב לאומית ראשונה. במקביל, תיבחרנה זירות מבחן שבהן ניתן להשיג תוצאה בתוך זמן סביר, למשל רשת מימון, קמפיין דיגיטלי מתואם או מאמץ משפטי מתהווה. מטרת שלב זה היא להוכיח יכולת, ללמוד ולחדד את חלוקת האחריות.

בשלב השני ייבנו דסקים קבועים לפי שחקנים וזירות, ובהם איראן ושלוחיה, קטאר, טורקיה, סין, רוסיה, הגורמים הפלסטיניים, האסלאם הפוליטי, רשתות מימון, אקדמיה, משפט ומוסדות בינלאומיים. לצד הדסקים יפעלו אגפים שיעסקו בבניית יכולות מודיעין ומחקר, מבצעים והשפעה, משפט ורגולציה, מימון, טכנולוגיה ונתונים, קשרי חוץ ומדידה. המבנה ישלב מומחיות ארוכת טווח עם יכולת להקים צוות משימה מהיר סביב יעד מוגדר.

בשלב השלישי תיבנה שגרת מערכה. הגוף יפיק הערכת מצב תקופתית, ינהל מאגר יעדים, יגדיר סדרי עדיפויות ויקצה מאמצים. כל מבצע יתחיל בהגדרת הבעיה והאפקט הרצוי, ימשיך באיסוף ובתכנון משולב ויסתיים במדידה ובהפקת לקחים. אחת לתקופה תיערך בחינה ברמת ראש הממשלה כדי לוודא שהמאמץ ממוקד באיומים החשובים ולא נשאב לתגובה לאירועים חולפים.

היכולת הטכנולוגית צריכה לקום כבר מתחילת הדרך. נדרשת תשתית נתונים מאובטחת המחברת מידע ממקורות גלויים ומידע ממשלתי מורשה, כלים לניתוח רשתות וקשרים, זיהוי פעילות מתואמת, מעקב אחר זרימות מימון, ניתוח שיח בשפות שונות והערכת השפעה. לצד פיתוח ממשלתי יש להקים מנגנון עבודה מהיר עם חברות טכנולוגיה, חוקרים ומכוני מחקר, תוך הקפדה על ביטחון מידע ועל כללים משפטיים.

מרכיב היישום החשוב ביותר הוא כוח האדם. נדרש שילוב שאינו קיים כיום בגוף אחד: אנשי מודיעין, חוקרי רשתות, משפטנים, כלכלנים, מומחי מימון, אנשי טכנולוגיה וסייבר, דיפלומטים, מומחי שפה ותרבות, אנשי תקשורת ומנהלי מבצעים. עליהם לפתח שפה מקצועית משותפת ולעבור הכשרה ייעודית. אין די בהעברת עובדים ממשרדים קיימים. יש לבנות מקצוע ממלכתי חדש של מערכה רכה. לצד היכולת המבצעית, על הממשלה לקבוע מראש מנגנוני פיקוח ובקרה. יש להגדיר מי מאשר שימוש במידע רגיש, כיצד פועלים עם שותפים שאינם ממשלתיים ואילו פעולות מחייבות אישור משפטי או מדיני.

סיכום

הקמת גוף כזה לא תפתור בִּן לילה את בעיית הדה-לגיטימציה ולא תבטל את העוינות לישראל. גם הגוף הטוב ביותר לא ימנע כל קמפיין, הליך משפטי או החלטה עוינת. אך הוא ישנה את נקודת המוצא. במקום מערכת שמגיבה באיחור תהיה למדינה יכולת לזהות, להתריע ולפעול. במקום ידע מפוזר, תהיה תמונה מערכתית. במקום מאמצים קצרים, תיבנה רציפות. במקום ויכוח מתמשך על אחריות, תהיה כתובת אחת האחראית לתוצאה.

הזמן פועל נגד ישראל. רשתות השפעה נבנות במשך שנים. הן מכשירות פעילים, מטפחות מומחים, מממנות מחקרים, יוצרות קשרים עם עיתונאים ומקבלי החלטות, בונות תשתיות דיגיטליות ומבססות שפה שמחלחלת בהדרגה למרכז השיח. אי אפשר לפרק מערכת כזו באמצעות קמפיין של שבוע או מסיבת עיתונאים. נדרש בניין כוח סבלני, מקצועי ומתמשך.

גם האויב לומד. כל אירוע מספק לו מידע על דפוסי התגובה הישראליים, על זמני ההיערכות, על המחלוקות בין הגופים ועל המקומות שבהם אין מענה. הבינה המלאכותית מקצרת עוד יותר את מחזור הפעולה ומאפשרת התאמה מהירה של מסרים לקהלים שונים. אם ישראל לא תקים מנגנון לומד משלה, הפער יתרחב.

ממשלת ישראל נדרשת להכריע כי המלחמה הרכה היא זירת ביטחון לאומי ולא נספח להסברה. עליה להטיל אחריות ברורה על גוף ממלכתי אופרטיבי, בעל גישה למידע, יכולת תכנון והפעלה, ממשקי עבודה מחייבים ומנגנוני פיקוח. אין צורך להמתין להסכמה מושלמת על כל פרט. העיקר הוא להתחיל בבניין היכולת ולשבור את מעגל ההמתנה.

ההחלטה להקים את הגוף אינה עוד שינוי ארגוני. היא הצהרה שמדינת ישראל מבינה את טבע המלחמה המתנהלת נגדה. מי שמבקש לצמצם את חופש הפעולה של ישראל אינו נדרש עוד לטנק או לטיל. הוא יכול לפעול דרך אוניברסיטה, בית דין, קרן, פלטפורמה דיגיטלית, כלי תקשורת או ארגון חזית. מול מערכת כזאת נדרשת מערכת נגדית, ממלכתית, חוקית, יוזמת ומבצעית.

ישראל ידעה לאורך שנותיה לזהות באיחור איומים שהחלו בשולי התודעה והפכו למרכזיים. לאחר מכן היא הקימה מפקדות, בנתה מקצועות, פיתחה טכנולוגיה ושינתה את מאזן הכוחות. כך היה בתחומים צבאיים, וכך היה בסייבר. כעת נדרשת אותה קפיצת מדרגה במלחמה הרכה. לא משום שכל ביקורת היא אויב, אלא משום שאויבים משתמשים בכלים אזרחיים, משפטיים ודיגיטליים כדי להשיג מטרות אסטרטגיות.

הממשלה אינה יכולה לבחור אם המלחמה הזאת תתקיים. היא כבר מתקיימת. ביכולתה לבחור רק אם ישראל תמשיך להילחם בה מפוצלת, מאוחרת ומתגוננת, או שתקים סוף סוף גוף שיוכל לראות את המערכה כולה, לתכנן אותה ולנצח בה. ישראל ידעה להתמודד עם איומים גדולים ומורכבים ולצאת עם פתרונות טובים ופורצי דרך, הכול תלוי בהחלטה ובריכוז המאמץ המשותף ליישומה.

[1] U.S. Department of Education, “U.S. Department of Education Releases Latest Foreign Funding Disclosures from Federally Funded American Universities”, 11.2.2026.