JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

גב' מיקי אהרונסון

גב' מיקי אהרונסון

מומחית ליחסים בינלאומיים.

שאיפותיו של ארדואן ל”השבת עטרה ליושנה” וביסוס הגמוניה תורכית במרחב שהיה פעם בשליטת האימפריה העות’מאנית מאיימות על יוון, קפריסין ומצרים, על איחוד האמירויות ואחרים בעולם הערבי, על צרפת ורבים נוספים במערב, על רוסיה ועל ישראל. ייתכן כי חששות אלה יוצרים בסיס למערך של שיתוף פעולה שישראל יכולה למלא תפקיד פעיל בכינונו ובניהולו.

המלחמה בנגורנו קרבאך, שנמשכה 44 יום והסתיימה בניצחון צבאי ברור של אזרבייג’ן, מסתמנת כנקודת ציון נוספת במסע ההתעצמות התורכי. הפסקת הלחימה אומנם הושגה בתיווך רוסי, אך הסיוע התורכי לאזֶרים מהווה חלק מדפוס רחב יותר של מהלכי התערבות ופרובוקציות במזרח הים התיכון, בעזה ובירושלים, בלוב, בסומליה, בקטר וכעת גם בקווקז. לשורה של מדינות, ובכללן – לצד ישראל – גם רוסיה וגם צרפת, יש אינטרס לנסות לבלום מגמה זו וליצור מערכת של הכלה אל מול השאיפות הנאו-עות’מאניות של ארדואן.

לפיכך, המצב הנפיץ שנותר בין ארמניה לאזרבייג’ן מעניין רבים במערכת הבינלאומית, לא בשל חשיבותן האסטרטגית של שתי המדינות, או אפילו של אזור הקווקז, אלא בהקשר רחב יותר. התנהלותן של המדינות העיקריות המעורבות בעימות, ובעיקר רוסיה ותורכיה, משפיעה על אזורים אחרים ועל המערכת הבינלאומית בכללותה. רוסיה, ומדינות מובילות במערב ובראשן צרפת, ניצבות מול מהלכי התפשטות של תורכיה במרחב הפוסט-סובייטי, כמו גם במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון. לרוסיה, ולמערב, יש מערך שיקולים נרחב בנוגע לפעילות התורכית. עליהן להביא בחשבון את היחסים ואת מכלול האינטרסים הכלכליים, מחד גיסא, אך גם משמעויות ביטחוניות והיבטים הנוגעים לאיום הצבאי, ו/או הרעיוני-אידאולוגי, שתורכיה מציבה למדינות צד שלישי, מאידך גיסא. מערך שיקולים זה מייצר דילמות לגבי דרכי הפעולה מול ההצהרות והפעילות של ההנהגה התורכית מעבר לגבולותיה. דילמות אלה מתחדדות בשל החשדנות ההדדית בין רוסיה לארה”ב בפרט, ולמערב בכלל.

רבים ברוסיה מאמינים כי המערב, וארה”ב בראשו, משתף פעולה עם תורכיה במדיניות ההתפשטות וההתססה שהיא נוקטת במרחב הפוסט-סובייטי. על רקע עליית ביידן לשלטון בארה”ב, אמירתו של הנשיא פוטין כי אי אפשר לדרדר את היחסים בין רוסיה לארה”ב יותר כיוון שהם בנקודת שפל משקפת את הלך הרוחות במוסקבה כלפי ארה”ב, ואת ההבנה כי במסדרונות הממשל בוושינגטון ובארגוני הביטחון והמודיעין האמריקאים אין פתיחות לשינוי מהותי ביחסים הבעייתיים מול רוסיה. אף על פי כן מסתמן כי בעת הנוכחית האינטרסים האמריקאים והמערביים, ולהבדיל גם האינטרסים הרוסיים לנוכח האתגר התורכי, עשויים לייצר תמריץ לשיתוף פעולה, מוגבל אך כדאי, בין ארה”ב ורוסיה.

במישור הרעיוני, בקרב גורמי מפתח במערב, תורכיה נתפסת כיום כגורם המעודד רדיקליזם אסלאמי. בצרפת, המהווה גורם מוביל ומעצב באירופה בסוגיות אלה, החריף הזעם (שכבר הביא להחזרת השגריר באנקרה להתייעצויות) בשל ההתייחסות בתורכיה לפרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד והפיגועים שבעקבותיהן. ברמה האסטרטגית, המערב ניצב בפני מצב שבו אחת מחברות ברית נאט”ו מלהטטת בינו לבין רוסיה, בין היתר באמצעות רכש מערכות אמל”ח רוסיות. מעבר לכך, בים התיכון ההרפתקנות התורכית מאיימת ישירות על השלום באזור, ובמיוחד על חברת נאט”ו אחרת, יוון, ועל חברה באיחוד האירופי, קפריסין.

לכאורה, גם בנושא זה יש מתח בין עמדות המערב לבין הלכי הרוח במוסקבה. רוסיה מעוניינת בשיתוף פעולה עם תורכיה בעיקר עקב חשיבותה הכלכלית והמסחרית (כולל רכש אמל”ח) וגם בגלל היותה גורם מערער מול מדינות האיחוד האירופי, ובמיוחד בשורות ברית נאט”ו (שהרוסים רואים בה איום קיומי ארוך טווח). ארדואן הוא דמות נוחה לנשיא פוטין להתנהלות מולה – מנהיג ריכוזי שכמעט אינו מוגבל על ידי נהלים וקריטריונים מערביים לניהול המדינה.

עם זאת, הפעילות התורכית בכמה זירות במזרח התיכון, ובייחוד סוריה ולוב, מנוגדת במובהק לאינטרס הרוסי. מוסקבה, שיש לה יחסים כלכליים, היסטוריים ואף דתיים (נוצריים-אורתודוקסיים) עם קפריסין ויוון, אינה רואה בעין יפה את התרחבות דריסת הרגל של ארדואן בים התיכון. רוסיה תומכת במישרין ובעקיפין בכוחותיו של ח’ליפה חפתר (“הצבא הלאומי הלובי”, LNA) הלוחמים נגד תורכיה ובני חסותה, “ממשלת ההסכמה הלאומית” במערב לוב, ובהקשר זה מהדקת את קשריה עם מצרים, יריבתה ההיסטורית של תורכיה. אירועים כגון התרגיל הימי המשותף רחב ההיקף עם הצי המצרי בים השחור (דרוז’בה 2020), בחודש נובמבר 2020, ממחישים את עמדותיה ומהלכיה האסטרטגיים של רוסיה.

בנוסף, לרוסים ברור כי תורכיה תשאף לנצל סכסוכים ברחבי הקווקז על מנת להגדיל את נוכחותה הצבאית במרחב. מסיבה זו, ישנו חשש ממשי במוסקבה כי אנקרה תלבה עימותים במוקדי אי-שקט כגון גאורגיה-אבחזיה, או תקדם במשותף עם ארה”ב אחיזה בקרב האוכלוסייה הטטרית (השייכת לעמים התורכיים והדוברת ניב תורכי) בשטח חצי האי קרים. ארדואן הביע בגלוי את תמיכתו בטטרים בקרים. מנגד, מאז סיפוח חצי האי, רוסיה רואה בהם בדלנים תומכי ארגון חיזב אל-תחריר, המוגדר כארגון טרור ברוסיה, ומתייחסת אליהם בהתאם.

החשש מידה הארוכה של תורכיה, השלוחה לעבר עמים ומיעוטים השייכים לעמים ממוצא תורכי, משותף למדינות מרכז אסיה וגם לסין, הגורסת כי האויגורים – מקבוצת העמים הדוברים שפות “טוראניות” – הם בדלנים וגיס חמישי, ומנהלת נגדם מערכת דיכוי נרחבת. גם באיראן מתעורר חשש כזה בשל המיעוט האזרי שם (כרבע מכלל האוכלוסייה). בטהראן, לצד ניסיונות להידבר עם תורכיה, שוררת גם דאגה בשל מה שנתפס – במידה של צדק – כמעורבות תורכית בתמיכה בדאע”ש ובתנועות סוניות רדיקליות אחרות, המתייחסות לשיעים כאויב שיש להשמידו.

החשש מפני חתרנות תורכית עשוי אפוא לחזק את הקשרים ואת התיאום, בהקשר זה, בין רוסיה, סין ואיראן, המוצאות את עצמן ממילא גם במעמד משותף של יריב מסוכן לארה”ב. אין ספק כי רוסיה תתאם את צעדיה בקווקז עם איראן על מנת לבלום את החזון הפן-עות’מאני ופן-טוראני של ארדואן. זאת במיוחד לאחר המלחמה בנגורנו קרבאך, אשר אחת מתוצאותיה היא שהגבול בין נגורנו קרבאך/ארמניה לאיראן הפך לגבול בין אזרבייג’ן לאיראן. בשטח זה תתקיים נוכחות צבאית תורכית ורוסית; בראיית האיראנים, זהו גם מרחב פעולה המשרת את ישראל.

כרגע, המחאות המערביות על ההסדר המשולש בין ארמניה, רוסיה ואזרבייג’ן לסיום המלחמה אינן מאיימות על ההישגים התורכיים או על השאיפות התורכיות במרחב הדרום-קווקזי. צרפת, בעיקר, התקוממה על שהמערב נותר מחוץ לסיכומים, והצהירה כי היא מעוניינת לשלוח משקיפים לאכיפת השלום באזור, אך היא נענתה, עד כה, בהתעלמות ובהמשך ביסוס ההבנות בין רוסיה לתורכיה, המכוונות לדחות דריסת רגל מערבית. השבוע אף הוכרז על הקמתו של מרכז תיאום ופיקוח רוסי-תורכי באזרבייג’ן שתפקידו לפקח על יישום הסכם שביתת הנשק. תקדים דומה הוא תהליך אסטנה להסדרה בסוריה בין רוסיה, תורכיה ואיראן. שלוש המדינות הללו בודדו מתהליך ההסדרה הבינלאומי בג’נבה שהוביל המערב, ואז הן הידקו את התיאום ביניהן בזירה הסורית ואת שליטתן במתרחש בשטח.

חיזוק תפיסת האיום המשותפת בין רוסיה, איראן וסין יגבש ציר המהווה איום מבחינת ישראל והמערב. כל לגיטימציה של המשטר האיראני הקיים, המובילה לשיתוף פעולה עם איראן או לסיוע או מחוות לאיראן, מנוגדת לאינטרס הישראלי. לפיכך, על ישראל לסייע לקידומו של דיאלוג קונקרטי ומוגדר בין ארה”ב ורוסיה בהקשר לשאיפות ההתפשטות של ארדואן. רוסיה לא תנתק את יחסיה עם תורכיה, אבל היא כבר הוכיחה כי לא תהסס לתקוף נכסים תורכיים ולהבהיר לאנקרה את נכונותה לעמוד מולה אם תפעל נגד אינטרסים רוסיים. רוסיה אינה מעוניינת בעימות צבאי ישיר מול תורכיה, אך אינה מהססת להעביר מסר ברור באמצעות שליחים. רוסיה לא היססה לתקוף מהאוויר קיצונים איסלמיסטיים המזוהים עם תורכיה בצפון סוריה, במהלך הקרבות בנגורנו קרבאך. התפיסה הרוסית הגלובלית רואה את האינטראקציות בין מדינות כנפרשות על פני גבולות, ולכן ענישה, או תמורה, עשויות להתקיים הרחק מהזירה המקורית שהניעה את הפעולה מלכתחילה.

כיוון שהאיום התורכי הגדל מסכן אינטרסים מערביים ורוסיים כאחד, כמו גם ישראליים, יש הזדמנות לשיתוף פעולה בין רוסיה וארה”ב לבלימת החדירה התורכית בזירה הבינלאומית. גם עמדותיו של ביידן, הנשיא הנבחר, משקפות חשש גדול מההתפשטות התורכית ונכונות לעמוד מולה. עמדות אלו עשויות להוביל לשיתוף פעולה מוגבל עם רוסיה, למרות העוינות ההדדית והמגמה השלילית ביחסי רוסיה-ארה”ב. מבחינת הרוסים, עצם קיומו של בסיס לשיח אמריקאי-רוסי, גם אם מצומצם לתיאום מוגבל עם ארה”ב מול תורכיה, בתיווך ישראלי, עשוי להיענות בהקשבה במוסקבה. רוסיה אומנם ספקנית בנוגע לאפשרויות לשיפור יחסיה עם ארה”ב, עם זאת היא מעוניינת לבחון אותן. גם לממשל ביידן, שאינו חשוד (בניגוד לקודמו) בקשרים בעייתיים עם מוסקבה, יכול להיות אינטרס ביצירת אפיק הידברות, בדומה למפגש היועצים לביטחון לאומי (בולטון, פטרושב ובן-שבת) שהתקיים בישראל ביוני 2019.

ללא ספק, יחסיה של רוסיה עם תורכיה חשובים לה מכדי שתגיע לניתוק מלא ממנה. קשה להניח שהמערב, גם אם ישכיל להציע תמורות לרוסים, יצליח להביא לשינוי מקיף בגישת רוסיה לתורכיה כיריב ושותף גם יחד. עם זאת, רוסיה הוכיחה כי היא מסוגלת לנהל מערכת יחסים של יריבויות ושיתוף פעולה בו-זמניים, והיא עשויה במקרים ובהיבטים מסוימים לשתף פעולה בהקשר התורכי עם מדינות המערב. זוהי שאלה של כדאיות בלבד.

בהקשר אחר, רוסיה הוכיחה כבר נכונות לשתף פעולה עם ארה”ב כאשר בחרה לציית לסנקציות על איראן עד חתימת הסכם הגרעין עימה (JCPOA). חשוב להדגיש כי ארה”ב מסוגלת כמובן לנקוט יד קשה נגד ארדואן גם ללא רוסיה והתמיכה הרוסית. עם זאת, גיבוש חזית בינלאומית נרחבת ככל שניתן תסייע במניעת פרצות אשר תאפשרנה לתורכיה להמשיך בפעילותה המתריסה לאורך זמן. גיבושה של שותפות כזו גם תפריע להידוק הקשר בין רוסיה לאיראן, ותיצור דינמיקה מדינית אחרת באזור ובמערכת הבינלאומית.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר



Photo: www.kremlin.ru

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך