האסטרטגיה הישראלית מול חמאס ברצועת עזה

סבבי הלחימה הנשנים בשנה האחרונה ברצועת עזה מחייבים את ישראל לתגובה צבאית עוצמתית יותר נגד חמאס וארגוני הטרור ברצועה, שתחזק את ההרתעה ותחזיר את השקט הארוך יחסית שהושג לאחר מבצע צוק איתן. זאת, לצד מתן הקלות לאוכלוסייה האזרחית העזתית באופן הדרגתי כתנאי לרגיעה מתמשכת.

מבוא

מאז מאי 2018 הייתה מדינת ישראל מעורבת בעשרה סבבי עימות קצרים ומוגבלים נגד ארגון חמאס (והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, הפועל במידה רבה בשליחותה של איראן) ברצועת עזה. במסגרת סבב הלחימה האחרון, שנמשך כ-48 שעות, שוגרו לעבר מדינת ישראל מעל 650 רקטות. ישראל, מצידה, הגיבה בהשמדת למעלה מ-260 יעדי טרור, בעיקר של הג’יהאד האסלאמי, כולל הפלת בניינים רבי-קומות, השמדת מוסדות שלטון חמאס, וסיכול ממוקד נגד אחראי העברת הכספים מאיראן לעזה. נוכח המצוקה שארגון החמאס נמצא בה ברמה המדינית, הכלכלית והצבאית, והסימנים להתערערות מעמדו הפוליטי ברצועה כתוצאה ממחאות נגד שלטונו, פנה חמאס לניסיון מתמשך להתיש את ישראל באמצעות הפגנות אלימות ופעולות טרור נוספות בעצימות נמוכה, הכוללות בלוני נפץ, עפיפוני תבערה, הטרדות ליליות וצעדות גדר במסווה של “התקוממות עממית”. כל אלה נועדו לכפות על ישראל לקבל את תנאי הארגון ללא הסתכנות במבצע צבאי. ישראל, מנגד, בחרה שלא להיכנס למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה, אך הגיבה נגד חמאס בתקיפות אוויריות שהוגבלו במספר היעדים, באיכותם ובעוצמת האש. מצב מתמשך זה, שנמשך כשנה, הוביל מצד אחד לפגיעה בנכסים של חמאס, כמו השמדת מנהרות טרור, מפקדות, מתקנים ובסיסים ימיים של הארגון, אך מצד שני להיעדר הצלחה לשנות את התנהלות הארגון, שמדיניותו מצטיירת – בוודאי במרחב הציבורי, משני עברי הגבול – כמכרסמת בהרתעה הישראלית. נייר זה ינתח את העימות בין ישראל לחמאס בשנה האחרונה ואת האינטרסים והאפשרויות של ישראל מול חמאס, וימליץ על המדיניות הישראלית המתאימה ביותר לטיפול ברצועת עזה בהתחשב בנסיבות ובמשתנים הקיימים.

מצבו האסטרטגי של חמאס מול ישראל

כמעט חמש שנים חלפו מאז סיום מבצע “צוק איתן” באוגוסט 2014, מהן שלוש וחצי שנים שבהן נשמרה ההרתעה הישראלית מול חמאס והן עברו בשקט יחסי. בשנה האחרונה חלה הסלמה משמעותית בגזרה בשל החלטת ארגון חמאס במארס 2018 לארגן הפגנות המוניות ואלימות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, ופעולות נוספות המעמידות במבחן את סף התגובה הישראלי. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, במהלך שנה של הפגנות נהרגו יותר מ-270 מתפרעים פלסטינים ממשתתפי צעדות הגדר, ועשרות אלפים נפצעו.¹ מגמה חדשה זו נבעה מהשינוי באסטרטגיה של חמאס, שנועדה לחלץ אותו מהמצב הקשה שאליו נקלע בשנים האחרונות ברמות השונות, בעיקר לאחר מבצע “צוק איתן”.

ברמה המדינית חמאס מבודד ומחושק, כאשר עוד לפני מבצע “צוק איתן” הגדיר שלטונו של א-סיסי במצרים את “האחים המוסלמים” – תנועת האם של חמאס – ארגון טרור והכריז עליה מלחמה.² חרף זאת, מצרים מנהלת (באפיקי מודיעין, שאינם יוצרים הכרה פורמלית) מגעים אינטנסיביים הנובעים מאינטרסים הדדיים מבחינה מעשית – מצרים מעוניינת במניעת שיתוף פעולה בין חמאס ו”ויליאת סינא’ ” (“מחוז סיני” של דאע”ש) ועל ידי כך ליצור שקט וסדר בחצי האי סיני, ואילו חמאס מעוניין בפתיחה סדירה של מעבר “רפיח”, המציל אותו מחנק כלכלי ומאפשר חופש תנועה יחסי לפעיליו.³ בנוסף, ביוני 2017 דרשה קטר מנציגי חמאס בשטחה לעזוב, מתוך ניסיון להימנע מהחרם הערבי שהוטל עליה על ידי ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, לוב, תימן ומצרים.⁴ אל מול הבידוד המדיני הגובר, חמאס עדיין מקיים קשרי גומלין הדוקים, הנובעים מאידאולוגיה משותפת, עם ציר “האחים המוסלמים” בהובלת תורכיה וקטר, אך השפעתן על רצועת עזה מוגבלת בשל התלות בישראל. לזאת יש להוסיף את ההתקרבות המחודשת בין חמאס לאיראן, לאחר תקופה של מתח ביניהם בשל המלחמה בסוריה (מטה הנהגת חמאס בדמשק נסגר והיחסים בין הארגון לאיראן נחלשו משמעותית בשל תמיכת חמאס בהתנגדות למשטר אסד עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה).⁵ כעת, עם דעיכת הלחימה, הוסר הנושא מעל הפרק.

ברמה הכלכלית, פיצוץ וחסימת המנהרות מצידו המצרי של הגבול עם רצועת עזה גרם לפגיעה קשה בכלכלת חמאס, שהתבססה בין היתר על גביית מיסים מהברחות באמצעות המנהרות לסיני.⁶ כמו כן, גירוש נציגי חמאס מקטר צמצם את יכולתה של דוחא להעביר כספים לארגון – עד השנה, שבה אישרה ישראל לקטר להעביר כספים באופן מסודר לפקידים ולגורמים נזקקים ברצועת עזה, נוכח המגבלות והחסמים בפעילות הבנקאית שמציב יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על שלטונו של חמאס בעזה.

ברמה הצבאית, יכולתו של חמאס להבריח אמצעי לחימה מסיני נפגעה בעקבות נטרול המנהרות על ידי הצבא המצרי. השמדת המנהרות ההתקפיות על ידי צה”ל שללה מן הארגון נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. בנוסף, חמאס ספג פגיעה צבאית משמעותית במהלך מבצע “צוק איתן” – כולל השמדת תשתיות ונכסים צבאיים ואזרחיים של הארגון. תוצאות המבצע חיזקו את ההרתעה הישראלית מול הארגון וצמצמו משמעותית את האפשרות לפעילות צבאית נרחבת.

למצבו המדיני, הכלכלי והצבאי הקשה של חמאס יש להוסיף את ההתערערות ביציבות משטרו ברצועת עזה. בחודשים האחרונים נערכה שורת הפגנות נגד שלטון חמאס במחאה על המצב הכלכלי בעזה. הארגון הגיב למחאות האלה באמצעות פעולות אלימות של מנגנוני ביטחון הפנים ברצועה נגד מפגינים, וכן במעצר של עיתונאים ופעילי מחאה.⁷

לאור מציאותו הקשה של הארגון בכל הרמות, ובשל ההרתעה מישראל ששרידיה נותרו כתוצאה ממבצע “צוק איתן”, מסקנתה של הנהגת חמאס הייתה כי על מנת לשפר את מצב הארגון חיוני לנקוט אמצעים אלימים נגד ישראל, אך כאלה שיישארו מתחת לסף התגובה הישראלית. במילים אחרות: חרף מצבו הקשה הבין חמאס כי מבצע צבאי נוסף נגד ישראל במציאות הקיימת לא ישרת אותו, שכן העלות תגבר על התועלת ורוב הסיכויים שנכסיו ותשתיותיו ייפגעו, אך מצבו המדיני והכלכלי לא ישתפר. לכן, חמאס עבר מפעולות שיגור נשק תלול-מסלול ושימוש במנהרות טרור לאסטרטגיה שמטרתה לכרסם בהרתעה של ישראל, באמצעות שימוש באמצעים שיש בהם “הליכה על הסף” ושיעדיהם הם בעיקר דיפלומטיים ותעמולתיים.

אסטרטגיית ההתשה של חמאס ככלי לעקיפת העוצמה הישראלית

בשנה האחרונה חמאס מוביל באופן עקיף, ותוך שימוש בארגונים אזרחיים לכאורה, את ההפגנות האלימות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. חמאס הקים מערך של מפריחי עפיפוני תבערה ובלוני נפץ, המשוגרים על ידי גורמים “אזרחיים עצמאיים” לכאורה (ואף ילדים), שמטרתם להצית שרפות בשטחי ישראל ולפגוע בכלכלתה ובאזרחיה.⁸ בנוסף, במרבית המקרים שבהם שיגר חמאס רקטות לעבר יישובים ישראליים סירב הארגון לקחת על עצמו אחריות,⁹ הסתתר תחת השימוש במנגנון החדש שהוקם ברצועת עזה – “חדר המצב של הפלגים”,¹⁰ ובמקרים מסוימים טען כי מדובר בשיגורי רקטות שמקורם בטעות (ייתכן אומנם כי ההפעלה מקורה בטעות, אך לא הצבת מערכות המכוונות בכל עת לפגיעה במטרות עומק בישראל).¹¹ חמאס עשה שימוש גם באמצעים דיפלומטיים, כאשר בכל סבב צבאי מוגבל שהתקיים בשנה האחרונה ניצל את נוכחות המשלחת המצרית שנועדה לתווך בהשגת הסכם רגיעה בין ישראל וחמאס, על מנת להפעיל לחץ על ישראל לסיים את הסבב הצבאי בתנאים ובזמן הנוחים לו.¹² בפן התעמולתי, חמאס הקפיד לפרסם בתקשורת וברשתות החברתיות תמונות ערוכות המציגות בבוז את תקיפות חיל האוויר הישראלי ולועגות להן, והשתמש בתקשורת הישראלית כשופר להצעות משא ומתן ל”הפסקת אש” בכל סבב צבאי מוגבל שהתקיים בשנה האחרונה. חמאס פעיל גם בממד הקיברנטי – במהלך העשור האחרון השקיע הארגון בהקמה ובשדרוג היכולות הקיברנטיות שלו, בעיקר בשכלול מאמץ האיסוף המודיעיני נגד צה”ל, וניסה לבצע פעולות אחדות המכוונות בעיקר נגד חיילי צה”ל.¹³

המכנה המשותף של אסטרטגיית ההתשה שיזם חמאס בשנה האחרונה הוא עמימות ופעולות לא-מיוחסות, במטרה לכרסם בהרתעה הישראלית ולשנות בהדרגה את הסטטוס-קוו שנקבע לאחר מבצע “צוק איתן”. זאת, בהנחה כי פעולות המתבצעות מתחת לסף של מלחמה לא יובילו את ישראל להחליט על פעולה צבאית נרחבת, ובו בזמן ישיגו יתרונות לארגון. מול אסטרטגיה זו שמנהל חמאס ישראל הגיבה עד כה בהבלגה יחסית, ואפשרה לארגון – לכאורה – לכרסם באסטרטגיית ההרתעה שלה. אף שבשנה האחרונה התרחשו תשעה סבבי לחימה מוגבלים ברצועת עזה, שכללו מאות תקיפות של צה”ל נגד יעדי טרור של חמאס – בהם תשתיות ונכסים משמעותיים של הארגון – פעילות צה”ל לא הייתה עוצמתית מספיק, וכתוצאה מכך לא שוקמה ההרתעה במלואה. חמאס המשיך במדיניותו והמטיר על יישובי ישראל מאות רבות של רקטות במהלך סבבי הלחימה המוגבלים, במסגרת פעולה משותפת של “חמ”ל הפלגים”. בד בבד המשיכה ישראל לתמרן בין הפגיעה בחמאס ובתשתיותיו לבין הניסיון לבדל את האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה מארגון הטרור השולט עליה. זאת, לאור הרצון למנוע פגיעה בחפים מפשע ומתוך ההבנה כי האינטרס הישראלי הוא למנוע משבר הומניטרי ברצועת עזה, העלול לפגוע בסופו של דבר גם בתושבי מדינת ישראל, כמו למשל על ידי התפשטות מחלות נגיפיות וזיהום אקוויפר החוף והמים המגיעים לשטח ישראל.

האפשרויות למדיניות ישראלית מול רצועת עזה

ישראל נמצאת בצומת דרכים לגבי המשך מדיניותה מול רצועת עזה. על מנת לנסות להשיג שקט יחסי בגבולה הדרומי, האפשרויות העומדות בפניה בכל האמור להתנהלות מול חמאס הן: (1) שימור הסטטוס-קוו מהשנה האחרונה באמצעות המשך הפעלת עוצמה צבאית נמוכה יחסית נגד חמאס; (2) העצמת התקיפות נגד חמאס, תוך הימנעות ממבצע צבאי נרחב ברצועת עזה; (3) מבצע צבאי נרחב ברצועת עזה ללא תמרון עומק של כוחות יבשתיים; (4) כיבוש רצועת עזה לטובת הכרעת חמאס, מיטוט שלטונו, והדברת פעיליו ופעילי הג’יהאד האסלאמי.

1. שימור הסטטוס-קוו והפעלת עוצמה צבאית נמוכה יחסית נגד חמאס – במצב זה, ישראל ממשיכה לדבוק במדיניות הנוכחית מול רצועת עזה, כאשר המטרה היא הכלת הפעילות האלימה של החמאס כמצב שניתן לחיות איתו ועלותו זולה ביחס לאפשרות של מבצע צבאי נרחב או הכרעת חמאס. זאת, תוך הפעלת עוצמת אש רבה יותר ונגד מטרות רבות יותר בכל סבב ביחס לסבב הקודם. היתרון במצב זה נובע מן העצימות הנמוכה של הלוחמה שצה”ל מתמודד מולה, מהמרווחים הרבים יחסית בין סבב לחימה למשנהו, ומטווח הזמן הקצר יחסית של כל סבב לחימה. במצב זה הפגיעה בישראל מינימלית, גם אם פורצים סבבי לחימה מוגבלים וקצרים, ותחומי הכלכלה, המדיניות והביטחון בישראל ממשיכים כסדרם ללא הפרעה משמעותית. החיסרון במצב זה נובע מהכרסום המתמשך בהרתעה ומהשינוי הזוחל בסטטוס-קוו, שמאפשרים לחמאס תעוזה רבה יותר, וכן מהפגיעה בחוסן הלאומי של אזרחי ישראל ובעיקר של תושבי יישובי עוטף עזה. במציאות זו, עיקר יחסי הגומלין בין ישראל וחמאס יהיו צבאיים, כאשר ישראל תתמרן מול הארגון בכל הקשור לנושאים כלכליים ואזרחיים. בימי הסלמה או עימותים תצמצם ישראל למינימום האפשרי את מרחב הדיג סמוך לחופי עזה, תסגור באופן זמני את מעברי הסחורות ממנה לרצועת עזה, ותמנע את העברת המענקים הכספיים מקטר לידי חמאס. בימי רגיעה יחסית, ישראל תשחרר באופן הדרגתי את החסמים. חוסר היציבות והטלטלות יובילו לכך כי לא יהיה ניתן לשפר באופן משמעותי את חייהם ורווחתם של תושבי עזה, להרחיב את הפעילות הכלכלית ולפתח יוזמות אזרחיות ברצועת עזה. יש להניח כי קטר ומצרים תמשכנה להיות שחקניות מרכזיות, לקחת חלק פעיל בניסיונות לתווך בין ישראל וחמאס ולנסות להשפיע על המתרחש ברצועת עזה. אולם, לאור כישלון המאמצים הרבים של דוחא וקהיר בשנה האחרונה, נראה כי השפעתן על חמאס ועל שאר הפלגים ברצועת עזה הינה מוגבלת, וכי ישראל אינה יכולה לסמוך על מאמצים אלה שיובילו לרגיעה ממושכת.2. העצמת התקיפות נגד חמאס, תוך הימנעות ממבצע צבאי נרחב ברצועת עזה – מדיניות זו היא למעשה תגובת נגד לניסיונו של חמאס לפגוע בהרתעה הישראלית. במצב זה, ישראל בוחרת להמשיך בהתנהלותה הנוכחית מול רצועת עזה, אך בתוספת העצמת התגובות הצבאיות נגד חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה, תוך המשך השליטה במדרגות ההסלמה. היתרון הוא שבהעצמת התגובות והפגיעה במטרות הרבה יותר “איכותיות” ומשמעותיות (למשל, פגיעה רבה ומהירה יותר ברבי-קומות, בסיסי אימונים ומבני שלטון של חמאס, וסיכולים ממוקדים נגד פעילי טרור בכירים יחסית), ישנו סיכוי רב יותר שההרתעה הישראלית מול חמאס תתחזק וכי הארגון עשוי לצמצם או אף לעצור את ניסיונותיו לשינוי הסטטוס-קוו. החיסרון במדיניות זו היא כי פעולות צבאיות תקיפות יותר עלולות להוביל את חמאס, הג’יהאד האסלאמי (הפועל כשליח של איראן) ויתר ארגוני הטרור לגרור את מדינת ישראל לעימות צבאי נרחב או לכמה מבצעים צבאיים נרחבים בתקופה קצרה יחסית. במצב שבו חמאס יורתע לאור העצמת התגובות נגדו ברצועת עזה, ישראל יכולה לתת אישור למצרים ולקטר להמשיך במאמציהן להוביל לרגיעה ממושכת, על בסיס הקלות מסוימות שתינתנה לרצועת עזה על ידי ישראל, באופן הדרגתי ותוך בחינה של מימוש ההבנות לרגיעה מצד חמאס ושאר הפלגים ברצועת עזה. בשלב הראשון, הסכם הרגיעה יכול לכלול את הרחבת מרחב הדיג מ-3 מייל ל-6 מייל. לאחר תקופה מסוימת שתיקבע בהסכם, ולאור מימושו בשטח – להרחיב את המרחק ל-9 מייל, ולאחר תקופה נוספת להרחיבו ל-12 מייל. ישראל יכולה לפעול באופן דומה גם בכל הקשור לפתיחת המעברים והעברת הסחורות לרצועת עזה, וכן למתן אישור למעבר פועלים מרצועת עזה לצורכי עבודה בשטח ישראל, ולהעברת הכסף הקטרי לידי חמאס. בשלב מאוחר יותר בהסכם, ישראל – בשיתוף מדינות האזור והאו”ם – יכולה ליזום פרויקטים של שיפור והקמת תשתיות חשמל ואזורי תעשייה ותעסוקה, מרכזים רפואיים ומתקנים לטיפול בשפכים. שלב זה בהסכם חייב להתממש רק לאחר שחמאס יסכים להחזיר את גופות חללי צה”ל והנעדרים הישראליים המוחזקים אצלו. במקרה שחמאס או מי מהפלגים ברצועת עזה יבחר להפר את הסכם הרגיעה, ישראל צריכה לבטל את כלל ההקלות, לחזור לנקודת ההתחלה שלפני ההסכם, ולהנחית מכה עוצמתית יותר ברצועת עזה. מציאות זו מבטאת באופן הברור ביותר את שיטת “המקל והגזר”, כאשר ככל שחמאס יבחר לשמור על השקט הוא יקבל הקלות נוספות באופן הדרגתי, אך אם יבחר בהסלמה – ישראל תפעיל עוצמת אש רבה יותר, על יעדים איכותיים יותר, ונגד מטרות רבות יותר.
2. מבצע צבאי נרחב ברצועת עזה – על פי תרחיש זה ישראל תצא למערכה צבאית רחבה ברצועת עזה הכוללת תקיפות מן האוויר בחימוש מונחה מדויק ותמרון מוגבל ובסמוך יחסית לגבול של כוחות יבשה – חי”ר, שריון, ארטילריה והנדסה [למשמעויותיה של אפשרות זו מתייחס סגן הרמטכ”ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן¹⁴]. היתרון במבצע צבאי נרחב הוא שיקום וחיזוק ההרתעה באופן משמעותי וחזרה לנקודת הסיום של מבצע “צוק איתן”, כולל הסכם רגיעה בתיווך מצרי ובתמיכה קטרית, ושנים של שיקום צבאי מצד חמאס. ישראל מצידה תרוויח פרק זמן של כשנתיים-שלוש לפחות שבו יושג שקט יחסי בגבול שינוצל לפיתוח אזרחי וצבאי. החיסרון נובע מהעלות הגבוהה של מבצע צבאי נרחב, משיעור גבוה של נפגעים בלתי-מעורבים והרס של תשתיות אזרחיות שיציב אותה בפני קשיים בזירה הבינלאומית, ומפגיעה בתיירות ובכלכלה. בנוסף, ייתכן שניתן לחסוך את העלות הגבוהה של מבצע צבאי נרחב, שאת התוצאות שלו ניתן אולי להשיג באמצעים יקרים פחות באופן משמעותי, בין אם צבאיים, דיפלומטיים, או שילוב של שניהם. החיסרון המשמעותי ביותר נובע מנקודת הסיום של מבצע צבאי שכזה, שאין דרך להבטיח כי ישפר את המצב לטווח הארוך. לאחר המבצע הצבאי ישראל תוכל לעבוד מול האו”ם, מצרים, קטר ומדינות נוספות באזור על מנת לשקם מחדש את רצועת עזה ולנסות לגבש הסכם רגיעה שיכלול שיפור הדרגתי בחייהם של תושבי רצועת עזה וברווחתם, בהתאם להתנהגות של חמאס ושאר הפלגים.
3. כיבוש רצועת עזה והכרעת חמאס – אפשרות זו משמעותה הודאה בכישלון אסטרטגיית ההרתעה של ישראל מול חמאס. ישראל תצא למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה שמטרתו הכרעת חמאס והפלת שלטונו. במצב זה, צה”ל יפעיל עוצמות אש אוויריות לריכוך שטח הרצועה, ולאחר מכן ישתמש בכוחות חי”ר ושריון, וביחידות מיוחדות, לתמרון בעומק הרצועה, ביתור הרצועה לחלקים שונים ושליטה בהם לאחר הכרעת גורמי חמאס וארגוני הטרור השונים. היתרון במבצע צבאי נרחב לכיבוש הרצועה נובע מחיסול גורמי הטרור המרכזיים ברצועת עזה. ישראל תוכל להחליט האם היא מעוניינת להחזיק בשטח ולהשליט בו משטר צבאי, או לנסות להעבירו לשליטת הרשות הפלסטינית – אם כי יש ספק רב בנכונותה לקבל לידיה שלטון שהושג בדרך זו. החיסרון במצב זה נובע לא רק מן העלות הגבוהה יחסית בחיי חיילים ובהקצאת משאבים של המבצע כשלעצמו, ומהעובדה כי צה”ל יצטרך להילחם בארגון טרור דומיננטי נוסף מעבר לחמאס – הג’יהאד האסלאמי – אלא בעיקר מן האפשרות שצה”ל יישאב לתוך מבצע ארוך או סדרה של מבצעי לוחמה נגד-טרור בעצימות נמוכה, שעלולים להימשך שנים רבות, נגד שאריות של חמאס או גרורות של ארגוני טרור אחרים שירימו את ראשם. מציאות זו כרוכה בהחזקת השטח והישארות ממושכת בו, בהוצאות גבוהות ובשימוש במשאבים רבים למטרות ביטחון שוטף, וכן בהוצאות כלכליות ומשאבים אזרחיים רבים שמדינת ישראל תיאלץ להתמודד איתם בשל החובה להעניק שירותים לאוכלוסיית רצועת עזה כל עוד היא בשליטתה. במקרה שהרצועה תימסר לשליטת הרשות הפלסטינית, אין זה אומר בהכרח שהיא תוכל לשמור על השקט והביטחון מול גורמי הטרור החדשים שיצוצו מן ההריסות.

המלצה למדיניות

בשקלול האפשרויות השונות, ובהתחשב במגוון הנסיבות והנתונים ברמה המדינית, הביטחונית והכלכלית, ההמלצה הינה לבחור בטווח הקצר-בינוני, בהעצמת התקיפות נגד חמאס – תוך הימנעות ממבצע צבאי נרחב ברצועת עזה. הקריטריונים למימוש אסטרטגיה זו הם כמותיים ואיכותיים: תקיפה של יעדים רבים יותר, משמעותיים (אסטרטגיים) יותר, ובעוצמת אש רבה יותר, דוגמת השמדת מספר רב של בניינים רבי-קומות המשויכים למנגנון חמאס או לבכירי הארגון כבר למן התחלת הפעולה הצבאית. אם ההרתעה לא תתחזק במסגרת העצמת התקיפות נגד חמאס, ההמלצה בטווח הארוך יותר הינה לצאת למבצע צבאי נרחב, ללא תמרון יבשתי בעומק הרצועה, לצורכי חיזוק ההרתעה מול חמאס.

בתחום הביטחוני יעמוד בעינו, בכל מקרה, הצורך בהשלמת המכשול התת-קרקעי בגבול רצועת עזה, שמטרתו שיפור משמעותי ביכולת של צה”ל לחסום פיזית מנהרות טרור התקפיות שחוצות מרצועת עזה לשטח ישראל. זאת כרובד אבטחה נוסף, לצד היכולת הטכנולוגית ההולכת ומשתפרת לנטר, לזהות, לאתר ולסכל מנהרות חודרות, וכן לפגוע במנהרות טרור הנמצאות בתוך הרצועה ומיועדות למטרות של הסתתרות, תמרון פעילים ואחסנה של אמצעי לחימה. ליכולות אלה תהיה תרומה משמעותית בעת מבצע צבאי של צה”ל ברצועת עזה. כמו כן, ישראל זקוקה לסוללות נוספות של “כיפת ברזל”, לצורך שיפור מערך הגנת העורף. בעת הזו ההגנה האווירית אינה מספקת מול כוח האש של חמאס וארגוני הטרור, שאומנם אינו מדויק ואיכותי, אך בכוחו להתיש את העורף ולגבות מחיר כלכלי הנובע מההוצאה הכספית של היירוטים הרבים ששיגורים אלה כופים על ישראל. לפי תוכניות צה”ל, עד סוף 2019 אמור הצבא להחזיק בעשר סוללות “כיפת ברזל” (שמונה סדירות ושתיים במילואים),¹⁵ כך שיש להתחשב גם במשתנה זה בתהליך קבלת ההחלטות של מדיניות ישראל מול חמאס. בנוסף, הבחירה בין האפשרויות השונות למדיניות צריכה לשקף סדר עדיפויות ברור: בעת הזו על מדינת ישראל למקד את רוב משאביה ואמצעיה האזרחיים והביטחוניים נגד האיום האיראני, שבא לידי ביטוי הן בהתבססות האיראנית בסוריה ובניסיונות לשפר את דיוק הטילים שנמצאים בידי חיזבאללה בלבנון, והן בתוכנית הגרעין הצבאית ותוכנית הטילים הבליסטיים של איראן.

בתחום המדיני, ישראל משתפת פעולה מאחורי הקלעים עם מדינות ערביות סוניות, בראשן ערב הסעודית, במגוון נושאים, בהם האיום האיראני. שיתוף פעולה זה עלול להיפגע אם ישראל תוצג באמצעי תקשורת מגמתיים, כמו אל-ג’זירה, שיש להם מהלכים רחבים בציבור הערבי, כמי שפגעה במזיד ובאופן משמעותי בפלסטינים “חפים מפשע” רבים במהלך מבצע צבאי בעזה. בנוסף, בכל הקשור לנושא הפלסטיני, ישראל מעדיפה את הפלסטינים מפוצלים בין רצועת עזה לבין שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. כיבוש הרצועה לשם העברת הסמכויות ליו”ר הרשות הפלסטינית – על חשבון חייהם של חיילים ישראליים – יחתור תחת האינטרס הישראלי.

בתחום הכלכלי, השארת המצב הקיים בתוספת חיזוק ההרתעה מול חמאס הינו מחיר נסבל וזול יחסית לחלופות האחרות, ויש בו כדי לתרום להמשך הצמיחה הכלכלית במדינת ישראל בכלל, ובעוטף עזה בפרט; מאז מבצע “צוק איתן” נהנים יישובי עוטף עזה מפיתוח משמעותי, כולל גידול בכמות האוכלוסייה המקומית.¹⁶ חמאס הינו אויב מוכר, שהתמסד מבחינה פוליטית ובירוקרטית, וצבר נכסים ותשתיות שהוא חושש לאבדם. חיזוק ההרתעה מולו – בין אם באמצעות העצמת כמות ואיכות התקיפות של נכסיו האסטרטגיים בשלב הראשון, ובין אם באמצעות הצבת איום אמין של פעולה נרחבת, בשלב השני – עשויי להוביל למצב שקט יותר ולהמשך מגמת הפיתוח בדרום, הגם שלא ליחסי שכנות אוטופיים.

במקרה שחיזוק ההרתעה במסגרת העצמת התגובות של צה”ל ייכשל בטווח הארוך, האפשרות הנכונה לישראל תהיה לצאת למבצע צבאי גדול ברצועת עזה (אך עדיין לא לחתור למיטוט חמאס). זאת לאחר שיושלם המכשול התת-קרקעי בגבול רצועת עזה, ותתבצע הצטיידות בסוללות נוספות של “כיפת ברזל”. מבצע צבאי זה צריך לצאת לפועל בעיתוי שיהיה נוח לישראל, בהתחשב במכלול הגורמים והמשתנים הרלוונטיים לתקופה.

בסופו של דבר, על אזרחי ישראל להפנים כי הם צפויים “לחיות על חרבם” למשך תקופה ארוכה, מכורח המציאות והאויבים המתדפקים על גבולות המדינה. במצב זה, האינטרס הישראלי הוא להתמודד מול אויב שמכיר את גבולות הסבלנות הישראלית ושניתן לקיים מולו שיח וקשרי גומלין עקיפים לצורך השגת יציבות יחסית, ולא מעבר.

[1] אליאור לוי, “51 שבועות, 262 הרוגים: המספרים מאחורי צעדות השיבה”, Ynet, 19 במארס 2019.

[2] רועי קייס, “בימ”ש במצרים: לסגור את האחים המוסלמים”, Ynet, 23 בספטמבר 2013.

[3] שלומי אלדר, “החלטה אסטרטגית של חמאס: מצרים מפויסת עדיפה על כסף קטארי”, אל-מוניטור, 31 בינואר 2019.

[4] אסף גבור, “בחמאס מוכנים לעזוב את קטאר: ‘נעבור למלזיה או לעזה’ “, מקור ראשון, 8 ביוני 2017.

[5] “ההתקרבות בין איראן לחמאס: תמונת מצב”, מרכז המידע למודיעין ולטרור, 7 בינואר 2018.

[6] שי לוי, “חונקים את עזה: צבא מצרים השמיד 350 מנהרות בין סיני לרצועה”, Mako, 26 באוגוסט 2013.

[7] “הפגנות מחאה ברצועה נגד חמאס בשל המצוקה הכלכלית”, מרכז המידע למודיעין ולטרור, 13 במארס 2019.

[8] “טרור ההצתות: שיטת פעולה חדשה שגיבשה חמאס במסגרת ‘צעדות השיבה’ שנועדה לפגוע ביישובי עוטף עזה ובשגרת החיים שלהם”, מרכז המידע למודיעין ולטרור, 18 ביוני 2018.

[9] יואב זיתון, “הערכה בצה”ל: חמאס ירה בטעות לגוש דן”, Ynet, 15 במארס 2019.

[10] “הפלגים הפלסטיניים קיבלו אחריות על הרקטות: הפגזה תיענה בהפגזה”, וואלה חדשות, 27 ביוני 2018.

[11] אליאור לוי, “מקורות פלסטינים בעזה ל-Ynet: המטח נעשה בניגוד לדעתו של חמאס”, Ynet, 27 באוקטובר 2018.

[12] יאסר עוקבי, “סבב הלחימה הסתיים: ‘מחויבים להפסקת אש עם ישראל’ “, מעריב, 15 במארס 2019.

[13] עומר דוסטרי, “פעילות חמאס נגד ישראל בממד הקיברנטי”, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 3 באוקטובר 2018.

[14] יאיר גולן, “אז מה עושים עם עזה?”, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 16 באפריל 2018.

[15] תומי שטוקמן, “זו תוכנית העבודה של צה”ל לשנת 2019”, אתר צבא ההגנה לישראל, 13 בפברואר 2019.

[16] כרמית פדן ומאיר אלרן, “יישובים ב’עוטף עזה’ – מקרה בוחן לחוסן החברתי בישראל (2006–2016)”, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמ’ 32–36.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock