ב-11 באוקטובר הודיעו מנהיגי לבנון וישראל על הגעה להסכם רישום גבולות ימיים בין המדינות. לפי פרטי ההסכם, שרוב תוכנו הופץ לציבור באמצעות כלי תקשורת, ישראל ויתרה הלכה למעשה על חלק גדול מדרישותיה הריבוניות, הכלכליות והביטחוניות במהלך העשור האחרון שבו נערך בתיווך אמריקני המשא ומתן בינה לבין לבנון. הוויתורים מהותיים ויש בהם כדי לפגוע בביטחון המדינה, ובמידה מסוימת גם בעצמאות האנרגטית וברווחים ממשק האנרגיה הישראלי.
המשא ומתן על רישום הגבולות בין ישראל ללבנון: מבוא ורקע היסטורי
סכסוך הגבול הימי בין ישראל ללבנון נסב הן על תיחום המים הטריטוריאליים (שכן המחלוקת מתחילה כבר במיקום נקודת הגבול בקו החוף) והן על תיחום האזור הכלכלי הבלעדי. תגליות מאגרי הגז הטבעי באזור המזרחי של הים התיכון העצימו את הצורך להגיע להסדר בין ישראל ולבנון, מכיוון שחלקן נמצאות באזורים שבמחלוקת בין שתי המדינות.
הדרישה הישראלית המקורית לרישום הגבול בין המדינות הייתה רישום הגבול בקו 1 כהמשך לקו המצופים (הקו שבו ישראל פועלת צבאית, ונחשב למים טריטוריאליים בסמוך לחוף הישראלי בראש הנקרה), ואילו לבנון הציעה שקו הגבול יעבור דרומה יותר, בקו 23 (צפונית למאגר “כריש”). גם הקו הישראלי וגם הלבנוני חצו את מה שמוכר בשם שדה “קאנא”. בפברואר 2022 הקצינה לבנון את דרישותיה, וטענה כי יש לסמן את הגבול דרומה יותר ממנה ומקו 23 לכיוון ישראל, בקו 29 (החוצה את מאגר “כריש”). מטרת המהלך הלבנוני הייתה להשיג פשרה שתוביל את ישראל להסכים למתאר הדרישה הלבנונית המקורי (קו 23).
המשא ומתן על רישום הגבולות הימיים בין ישראל ללבנון החל בשנת 2010, בתיווכו של ממשל אובמה. בשנת 2010 הציעה ארצות הברית פשרה, שזכתה להסכמה ישראלית, ולפיה בשטח המחלוקת תקבל לבנון 55 אחוזים וישראל 45 אחוזים. ההצעה יצרה למעשה את קו H שעובר בין הקו הישראלי והלבנוני, ושעליו היה אמור להתבסס ההסכם בין שתי המדינות. ההצעה הונחה בפני ממשלת לבנון, וזו סירבה לאשר את הפשרה. בריאיון לתקשורת הישראלית ב-3 באוקטובר 2022 טען דיוויד שנקר, המתווך האמריקני בתקופת ממשל טראמפ, כי “העובדה שישראל נסוגה אל קו 23 משמעותה, מבחינתי, היענות ל-100 אחוזים מדרישות לבנון”. מדבריו ניתן להסיק כי גם בתקופת ממשלת טראמפ התבססה הפשרה שהסתמנה על ההצעה מתקופת ממשל אובמה ב-2010. שגריר ארצות הברית בישראל בזמן ממשל טראמפ, דייוויד פרידמן, חיזק טענה זו ב-3 באוקטובר 2022, כשכתב ברשת החברתית טוויטר כי ישראל ולבנון היו קרובות להסכם על פי המתווה של 2010 מתקופת אובמה: “היינו קרובים כאשר דובר על חלוקה של 55–60 אחוזים ללבנון ו-40–45 אחוזים לישראל. אף אחד לא דמיין שהחלוקה תהיה 100 אחוזים ללבנון ואפס אחוזים לישראל”.
משמעויות הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון
מפרסום ההסכם עולה כי ממשלת ישראל לא רק הסכימה לוותר על דרישתה המקורית לרישום הגבול בקו 1, ולא רק שוויתרה לחלוטין על קו H (לפי הפשרה שהסתמנה לאורך העשור האחרון וזכתה לתמיכה ולגיבוי אמריקניים), אלא גם הסכימה לקבל את דרישת לבנון שהגבול יסומן בקו 23. ישראל גם ויתרה כליל על שדה “קאנא” (שכן גם לפי קו 23, חלק קטן משדה “קאנא” אמור היה להישאר בידי ישראל). בנוסף, לפי היועץ לביטחון לאומי אייל חולתא, ישראל אף ויתרה על כ-10 קילומטרים רבועים של מים טריטוריאליים.
באשר לתמלוגים על הפקת הגז, הרי שלפי ההסכם, החברה שאמורה להפיק את הגז בשדה “קאנא” (“טוטאל” הצרפתית) אמורה לפצות את ישראל על ״זכויותיה במאגר״, אך לא במסגרת ההסכם הכלכלי שלה עם לבנון. ישראל למעשה לא תקבל תמלוגים קבועים על הפקת הגז בחלק משדה “קאנא” אלא “תמכור” את “זכויותיה” בשטח. הסכם כזה אמור להיחתם בסמוך להסכם של המפיקה עם לבנון. בתחום הכלכלי, אם כן, ישראל עלולה להפסיד כסף אם תחתום על הסכם מכירה במחיר חסר.
גם בשדה המדיני ישראל אינה יכולה להציג הישגים. ההסכם בין ישראל ללבנון אינו דו-צדדי. ההסכם אינו מהווה נורמליזציה עם מדינה ערבית נוספת, ברוח הסכמי אברהם. ההסכם שישראל חותמת עליו הוא מול ארצות הברית והאו״ם. יתרה מזאת, סעיף 1 ב’ בהסכם אינו מכיר בגבול הימי (בקו המצופים) בין ישראל ללבנון כקו גבול בין-לאומי, אלא מתייחס אליו כשמירה על הסטטוס-קוו, שאמור להיפתר רק במסגרת הסכמה על הגבול היבשתי בין המדינות.
לסעיף 1 ב’ יש גם משמעות במישור הביטחוני, שכן לחיזבאללה תהיה אמתלה (בתקופות של הסלמה) לפעולה נגד כוחות צבא ישראליים שיימצאו באזור, לרבות פעולות מעקב ואיסוף מודיעין, הפעלת רחפנים, כטב״מים וכלי שיט בלתי מאוישים, ושיגור טילים נגד-ספינות. בנוסף, לבנון אומנם לא תוכל לחתום על הסכם עם חברת הפקת גז הנמצאת תחת עיצומים של האו”ם, אך היא תוכל לעשות זאת מול חברת הפקה הנכללת ברשימת העיצומים האמריקניים. סעיף זה בהסכם מהווה פתח מסוכן להתבססות גורמים עוינים במרחק נגיעה מהחוף הישראלי וממאגר “כריש”. למשל, לבנון תוכל לאפשר ל”חברת הפקת גז” איראנית (בפועל, משמרות המהפכה ומשרד ההגנה האיראני) לקדוח במקום ולהתבסס שם במסווה של קידוחי ומחקרי גז.
ישראל, אפוא, לא השיגה בהסכם פריצת דרך מדינית, לא הישגים כלכליים, ולא שיפור במצבה הביטחוני (להפך).
ההסכם על הגבול הימי בראי מאזן ההרתעה מול חיזבאללה
מעבר להסכם עצמו ולתוכן סעיפיו, יש להדגיש כי ההסכם הגיע לכדי בשלות דווקא בתקופה שבה חיזבאללה העלה את רף האיומים שלו נגד ישראל. בשנה האחרונה ניסה מזכ”ל חיזבאללה, חסן נסראללה, ליצור משוואה שלפיה הפקת גז ממאגר “כריש” על ידי ישראל, לפני אישור הסכם מול לבנון, תיענה בהתקפה של הארגון השיעי נגד מאגרי הגז של ישראל בפרט, ונגד יעדים נוספים בכלל בשטח מדינת ישראל. איומים אלה גובו בפעולות כמו שיגור שלושה כטב”מים לעבר המים הכלכליים של ישראל ב-2 ביולי 2022. איומי ופעולות חיזבאללה חיזקו את כוחו גם בזירה הפנים-לבנונית, אפילו בקרב המתנגדים לארגון, שטענו כי ל”התנגדות” היו משקל והשפעה בכל הנוגע לאישור ההסכם בצד הישראלי. גם אם ישראל לא באמת התרשמה מאיומי חיזבאללה כשמיהרה לאשר את ההסכם עם לבנון, הרי שנוצרה מראית עין של כניעה ישראלית וחשש מאיומי חיזבאללה. במצב כזה, טוב הייתה עושה ישראל אם הייתה דוחה את החתימה על ההסכם עד לאחר תחילת הפקת הגז ממאגר ״כריש״, על מנת להראות שלאיומי חיזבאללה לא היה קשר להסכם.
לטענת תומכי ההסכם, אישורו ימנע פתיחת מלחמה עם חיזבאללה, שהייתה לכאורה בלתי נמנעת לאור איומי נסראללה. ואולם, גישה זו אינה לוקחת בחשבון אפשרויות ותרחישים אחרים. למשל, ייתכן כי אם ישראל הייתה מאיימת על חיזבאללה ולבנון באופן תקיף ובוטה הרבה יותר, בתוספת להיערכויות צבאיות בגבול (שחלקן נעשה), המתיחות הייתה מסתיימת ללא פתיחת מלחמה. כמו כן, לא בטוח כלל כי אישור הסכם גאו-אסטרטגי ומסירת שטחים ריבוניים בכל מצב (כמו למשל בתנאים גרועים לישראל ובהסכמה תחת לחץ) עדיף בהכרח ובכל מקרה על פני סבב צבאי או כמה ימי לחימה בין ישראל לחיזבאללה. ישראל אינה צריכה לחשוש מעימות צבאי עם חיזבאללה בכל מחיר.
טענה נוספת של חלק מתומכי ההסכם הינה כי לאחר שלבנון תוכל לקבל גישה למאגר הגז יהיה לה, ולחיזבאללה בפרט, הרבה מה להפסיד במקרה של עימות. אלא שגם במצב ללא הסכם יש ללבנון ולחיזבאללה מה להפסיד. לבנון היא עדיין מדינה עם תשתיות לאומיות חיוניות הצפויות להיפגע במקרה של מלחמה. גם חיזבאללה סובל מהיחלשות וקשיים בזירה הפנים-לבנונית, כמו למשל איבוד הרוב בפרלמנט של המחנה השיעי הנתמך על ידי איראן בבחירות ב-2022. במציאות זו, סביר להניח כי לא אצה לו הדרך לפתוח במלחמה נגד ישראל, מלחמה שעלולה להביא להרס רב בלבנון שייוחס לארגון.
סיכום
ישראל ויתרה על כל דרישותיה (ואף יותר) באזור גאו-אסטרטגי חשוב, ומסרה שטחים ריבוניים ללא תמורה מדינית, כלכלית או ביטחונית. הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון אינו משפר את עמדת ישראל בזירה המדינית והבין-לאומית, שכן לבנון אינה מוכנה להכיר בהסכם כדו-צדדי. לבנון אף אינה מוכנה להכיר בקו המצופים הישראלי כקו גבול בין-לאומי, ובעקיפין כסיום הסכסוך הימי. ישראל גם ויתרה על הכנסות שאולי צפויות בשדה “קאנא”, ועל עוצמה מדינית של מדינה המחזיקה במאגרי גז נוספים. ישראל גם מאפשרת פתח לביסוס גורמים עוינים באזור שדה “קאנא” שעלולים לפגוע בביטחון הלאומי שלה. כל זאת בתמורה לכאורה למניעת מלחמה בין ישראל לחיזבאללה, שלא ברור שהייתה מתרחשת ממילא אם ישראל לא הייתה חותמת על ההסכם.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / APAimages
- בניית אתרים