לנוכח יחסי הכוחות בין הצדדים, ולנוכח העובדה כי ישראל זקוקה לסיוע ולתמיכה האמריקניים באספקת אמצעי לחימה, בסיוע לרכש ביטחוני ובהמשך התמיכה בזירה הדיפלומטית והמדינית (גם לאחר ההחלטה הנוכחית של ממשל ביידן להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון), אסור לה לפעול בפזיזות. עליה לשקול היטב את צעדיה ולמצוא פעולות שיאותתו לממשל האמריקני על חוסר שביעות רצון מצד אחד, אך לא כאלה שיחמירו את המצב בין המדינות מצד שני.
הימנעות ארצות הברית ב-25 במארס מהטלת וטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו”ם שבה קראה להפסקת אש מיידית ללא קשר לשחרור החטופים הישראליים שבידי חמאס, מעידה על העמקת המתיחות בין ארצות הברית לישראל בכל הקשור למלחמה בעזה.
לאחר השבעה באוקטובר 2023 התייצב הממשל האמריקני לצד ישראל ותמך באופן בלתי מסויג בזכותה של ישראל להגן על עצמה, ובמטרה להשמיד את חמאס בעזה כמסגרת צבאית ושלטונית. אולם, ככל שהמלחמה נמשכה, שינה ממשל ביידן את גישתו כלפי ישראל. החל מהחודש השלישי למלחמה ממשל ביידן מפעיל על ישראל אסטרטגיית לחץ מרבי במטרה לצמצם משמעותית את הפגיעה באוכלוסייה בלתי מעורבת, הרחבת הסיוע ההומניטרי, ומעורבות חסרת תקדים בניהול המלחמה, כאשר לאחרונה מועלות דרישות להפסיק כליל את הלחימה גם ללא הכרעת חמאס. בצעד תמוה, וחסר תקדים, ישראל אפשרה לערב גורמים אמריקניים בתהליך קבלת ההחלטות של המלחמה. כך למשל, מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, השתתף לפחות פעמיים בדיוני קבינט המלחמה של ישראל.
ההרג בטעות של שבעה מעובדי הסיוע של ארגון WCK ב-2 באפריל על ידי תקיפת צה”ל תרם אף הוא לערעור יחסי שתי המדינות לגבי המדיניות בעזה. נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן ניצל את האירוע כדי להפעיל עוד לחץ על ישראל. בהודעה שפרסם הבית הלבן לאחר שיחת ביידן וראש הממשלה נתניהו נכלל באופן חריג ביותר איום מרומז באשר להמשך התמיכה האמריקנית בישראל: “הנשיא הדגיש כי מדיניותה של ארצות הברית כלפי המלחמה בעזה תיקבע בהתאם להערכתה את הצעדים שנוקטת ישראל”.
במלחמה בעזה הממשל האמריקני מבחין באופן גס בין אזרחים בלתי מעורבים, לכאורה, לבין מחבלי חמאס. כך, מחבלי חמאס המוסווים כאזרחים ונהרגים בלחימה עם כוחות צה”ל עלולים להיחשב בקרב הממשל האמריקני כאזרחים. התוצאה היא שאף על פי שיחס ההרוגים מחבל-אזרח הינו קצת מעל 1:1 (על פי הנתונים שבידי ישראל), ארצות הברית מבקרת את ישראל באופן קבוע על מספר ההרוגים הכולל בעזה, העומד על פי נתוני החמאס על מעל 30 אלף איש. זאת אף על פי שמדובר ביחס נמוך בקנה מידה היסטורי, ודאי בהקשר של זירת לחימה בשטחי בנוי.
ארצות הברית לוחצת על ישראל שוב ושוב להגדיל את הכמות ואת סוגי המוצרים של הסיוע ההומניטרי הנכנס לעזה. ריבוי הדיווחים על רעב בעזה הגדיל את הלחץ האמריקני בסוגיית הסיוע. הלחץ המשמעותי מתבטא בין היתר באישור הישראלי להצניח סיוע הומניטרי מעל עזה על ידי צבא ארצות הברית וצבאות נוספים.
המרכיב השלישי בלחץ של ארצות הברית נוגע לרצון האמריקני לסיים את המלחמה, והוא התפתחות של דרישה אמריקנית קודמת לצמצם משמעותית את עצימות הלחימה והפעלת האש. אף על פי שממשל ביידן ממשיך לגבות פומבית את ישראל בכל הנוגע להכרעת חמאס (הגם אם בטונים פחות נחרצים ובמספר התבטאויות קטן משמעותית בהשוואה לתחילת המלחמה), הרי שמופעל על ישראל לחץ רב לסיים את המלחמה במסגרת דיונים פנימיים בין גורמים אמריקניים לגורמים ישראליים. לחץ זה בא לידי ביטוי יותר מכול בקריאות של ממשל ביידן לישראל להימנע ממבצע צבאי ברפיח, לפחות עד שהממשל יקבל מישראל תוכנית מעשית לפינוי תושבים עזתיים מהאזור ולמניעת פגיעה משמעותית באוכלוסייה בלתי מעורבת. זוהי רגישות מובנת במציאות האמריקנית הפוליטית הנוכחית.
רובד נוסף במדיניות האמריקנית הוא זירוז ישראל להגיע להפסקת אש, שכן האמריקנים חושבים שהדבר יאפשר להשקיט את הזירה הצפונית (וימנע מלחמה), ויאפשר עסקת חטופים בין ישראל וחמאס מתוך תקווה להפסקה כוללת של המלחמה. המטרה האמריקנית הכוללת היא לנצל את הפסקת הלחימה על מנת לקדם את מדיניות החוץ האמריקנית באזור, הכוללת הקמת מדינה פלסטינית באמצעות שליטה של רשות פלסטינית “מחודשת” על שטחי יהודה ושומרון ועל רצועת עזה, במסגרת פתרון שתי המדינות לשני עמים. פתרון מדיני זה אמור להגיע כחלק מארכיטקטורה מדינית כוללת שהממשל האמריקני מקווה לשזור בדמות הידוק היחסים בין ארצות הברית לסעודיה, ואגב כך הרחקת סעודיה מסין ורוסיה. כחלק מכך אמורה להתרחש נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שתחזק את המדינות המתונות באזור נגד הציר של איראן.
הלחץ של הממשל האמריקני נובע משתי סיבות עיקריות. ראשית, מבחינה אידאולוגית (לפחות בפן ההצהרתי), לאורך ההיסטוריה הקפידו ממשלים דמוקרטיים בארצות הברית להדגיש את חשיבות הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולסיוע הומניטרי. שנית, הבחירות המתקרבות לנשיאות ארצות הברית מחייבות את ממשל ביידן לקבל החלטות בהקשר הישראלי הנוחות לקהלי יעד חשובים לממשל הדמוקרטי, בראש ובראשונה המחנה הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, המחזיק בתפיסות עוינות לישראל ומאמץ בקנאות נושאים כגון זכויות אדם וזכויות הומניטריות (ככל שזה אינו נוגע לישראל), וכן המצביעים המוסלמים. שלישית, הממשלים הדמוקרטיים לאורך שנים אימצו את פתרון שתי המדינות לשני עמים עד כדי קיבעון תפיסתי שלפיו ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעתיד הקרוב, כי בעיות רבות במזרח התיכון תיפתרנה אם רק יסתיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכי הדרך לפתרון הסכסוך היא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם התאמות מסוימות.
המהלך של ממשל ביידן במועצת הביטחון של האו”ם נועד לאותת לישראל כי אם היא תמשיך להתעקש על תנאיה בעסקת חטופים ועל המשך ההכנות למבצע צבאי ברפיח ללא תיאום עם וושינגטון, ותטיל מגבלות על הכנסת הסיוע הומניטרי לעזה, יהיה הממשל האמריקני מוכן לפעול נגדה גם במחיר של שבירת מוסכמות מקובלות בין שתי המדינות. לאורך העשורים האחרונים, הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו”ם היה קלף מיקוח משמעותי בידי ארצות הברית להפעלת לחצים על ישראל מצד אחד, וערובה דיפלומטית ומדינית יקרה מפז עבור מדינת ישראל מצד שני. גם כאשר נוצרו מתיחויות ביחסי שתי המדינות בנושאים שונים – בעיקר בכל הנוגע לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני – נשמרו גבולות גזרה אלו, וארצות הברית הקפידה לא לשנות את המשוואה מול ישראל. אירוע חריג דומה התרחש בשלהי כהונת ממשל אובמה ב-2016 בהצעה במועצת הביטחון על מעמד שטחי יהודה ושומרון. מעבר לכך, ישנה סכנה כי הצעד האמריקני במועצת הביטחון של האו”ם מהווה קדימון לצעדים חמורים נוספים, כגון צמצום או הקפאת משלוחי הנשק והתחמושת לישראל.
לנוכח יחסי הכוחות בין הצדדים, ולנוכח העובדה כי ישראל זקוקה לסיוע ולתמיכה האמריקניים באספקת אמצעי לחימה, בסיוע לרכש ביטחוני (בחודש שעבר אישר הקונגרס האמריקני חבילת סיוע ביטחוני לישראל בסך של 3.3 מיליארד דולר) ובהמשך התמיכה בזירה הדיפלומטית והמדינית (גם לאחר ההחלטה הנוכחית של ממשל ביידן), אסור לה לפעול בפזיזות. עליה לשקול היטב את צעדיה ולמצוא פעולות שיאותתו לממשל האמריקני על חוסר שביעות רצון מצד אחד, אך לא כאלה שיחמירו את המצב בין המדינות מצד שני.
פעולה מדודה כזו עשויה להיות ביצוע הערכה מחדש בכל הנוגע למעורבות האמריקנית בתהליך קבלת ההחלטות שלה. ישראל צריכה להבהיר לממשל האמריקני כי התיאום והסנכרון בין המדינות בנוגע למלחמה יימשכו כסדרם, אך היא לא תאפשר עוד השתתפות של גורמים אמריקניים רשמיים בתהליך קבלת החלטות ריבוני של המדינה.
בנוסף, נדרשת חזית אחידה וחוצה מפלגות במערכת הפוליטית בישראל. הן מפלגות הקואליציה והן מפלגות האופוזיציה חייבות לצאת במסר לאומי רשמי, אחיד ותקיף כלפי וושינגטון כי ישראל דוחה מכול וכול את מניעת הטלת הווטו האמריקני, וכי מדובר ברוח גבית לחמאס ובצעד שרק יאריך את המלחמה ויפגע בחטופים. זאת לצד הבעת תודה על הסיוע האמריקני המדיני והביטחוני שהתקבל עד כה מוושינגטון.
במקביל, ישראל צריכה לצאת במסע הסברה נרחב בתוך ארצות הברית ובעולם כולו כדי להחזיר לתודעה את מאורעות השבעה באוקטובר 2023. מסע כזה נעשה בימים שלאחר מתקפת חמאס, אך מאז דעך. התוצאה היא התפוגגות הזיכרון העולמי לפשעי חמאס. כיום התקשורת, אנשי ציבור, משפיענים ומקבלי ההחלטות נחשפים בעיקר לתמונה חד-צדדית שמגיעה מעזה, המתווכת באמצעות תעמולה של חמאס.
מעל הכול, ישראל צריכה לנצל את המצב הנוכחי כדי לפתוח במבצע צבאי ברפיח להשמדת ארבעת הגדודים של חמאס באזור, או לכל הפחות לפתוח במבצע צבאי להשמדת כוחות חמאס שנותרו במחנות המרכז ברצועת עזה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Cover-Images / Saquan Stimpson / CNP / startraksph
- בניית אתרים