JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

מטרות הלחימה של ישראל היו ניצול ההזדמנות לשלילת חלק ניכר מהיכולות של חמאס להזיק לישראל, ושיקום ההרתעה כדי להאריך את תקופת השקט ככל האפשר.

כיצד לאמוד את תוצאות הלחימה?

היעד הראשון ניתן, לפחות חלקית, למדידה: ישראל הצליחה לגרום נזק גדול למערכי הלחימה של החמאס, ככל הנראה בממדים גדולים יותר מאלו שהתקבעו בתודעת הציבור בארץ. היעד השני, במהותו, מתקיים בממד התודעתי, והוא נשחק, בכל מקרה, עם חלוף הזמן. הנזק שנגרם והזמן הדרוש להתחמשות מחודשת הם אומנם בין המרכיבים הקובעים את תקופת השקט, אך למאבקים פנים-ארגוניים, לתחרות עם הרשות הפלסטינית ולהתפתחויות אזוריות יש כמובן השפעה על נושא ההרתעה. 

יש יסוד לסברה שלמרות “צהלות הניצחון” בשורות חמאס ובתעמולת תומכיו, מאיראן ועד תורכיה ואל-ג’זירה, מאזנם האמיתי של 11 ימי הלחימה נהיר להנהגת התנועה, ואולי גם לחיזבאללה ולטהראן. ברמה המדינית, ובהיבטי הלכידות החברתית, עצם הנכונות של ישראל להירתם לסבב לחימה מתמשך (אומנם רק מהאוויר) חיזקה את ההרתעה הישראלית. יתרה מזאת: למרות סדקים בשולי המחנה (בעיצומה של טלטלה פוליטית עזה), גם החוסן שגילתה החברה הישראלית תחת אש היה מרכיב חשוב במשוואה. דווקא אלו שהיו נתונים למטחים העזים ביותר הם גם אלה שצידדו בהמשך הלחימה ואף קיוו להתמיד בה עד להכרעת חמאס. בעמידתם זו קנו להם את הזכות לתבוע תגובות ישראליות נמרצות על הפרות עתידיות של הפסקת האש – “טפטוף” מתחדש – וגם אם אלה שוב יוגבלו לאזור “העוטף”. תגובות כאלה אכן יכולות להשפיע על תחזוק ההרתעה.

גם בהיבט הצבאי המובהק, חמאס כשל. מתוך למעלה מ-4,500 טילים שנורו, לשיטתם, כדי לפגוע באזרחיה (היהודים) של מדינת ישראל, מאות נפלו בשטח הרצועה, כ-90% מאלו שהיו במסלול פגיעה אפשרית יורטו, ובמשך המערכה כולה נהרגו מפגיעת טילים שבכל זאת חדרו ישראלים בודדים; שני יהודים נרצחו במהומות, וחייל נהרג מפגיעת טיל נ”ט. כל “האמצעים המיוחדים” שביקש חמאס להפעיל, מכלי שיט אוטונומי קטן ועד רחפנים, סוכלו, ולא התממש כל ניסיון חדירה מן הרצועה. 

בשאלת ירושלים, המאזן מעורב. חמאס פתח בירי טילים על ירושלים בעיקר כדי לזכות בנקודות במאבק הפוליטי הפנים-פלסטיני, במיוחד לאחר ביטול הבחירות, שהיה לחמאס סיכוי טוב לזכות בהן. כמו כן רצה להבליט את תפקידו כשומר על להבת ההתנגדות לישראל, ובמיוחד כמגן על ירושלים ואל-אקצא, לאחר שדימויו נשחק עקב “מזוודות הכסף” שהציגו את חמאס כסוחטי דמי חסות. הניסיון של חמאס לזכות בנקודות בזירה הפלסטינית עלה יפה. נושאי ירושלים (כולל המאבק בשיח’ ג’ראח) הם רגישים במיוחד בחודש רמדאן, ותהודתם בעולם הערבי והמוסלמי, כולל בפזורה במערב, הייתה רחבה. כך גם באשר להתלקחות האלימה בקרב מוסלמים בישראל. הצלחתו הגדולה של חמאס הייתה בגרירתם למאבק הלאומי-הדתי. המהומות במגזר הערבי, בדגש על הערים המעורבות, פרצו דווקא אחר עשור של שילוב מוצלח יחסית בתוך הכלכלה הישראלית ועל סף נכונות של מפלגות ציוניות (בשמאל ובימין) לשלב מפלגה ערבית במישור הפוליטי, כולל חברות מלאה או חלקית בממשלה. עם זאת, זמן לא רב לאחר סיום הלחימה נקטה ישראל צעדים הממחישים כי הסטטוס קוו בירושלים נותר, לפחות להלכה, על כנו, והחלה במהלך רחב של אכיפה משולבת בהרגעה מול המגזר הערבי.

במאזן האזורי ראוי לציין כי חיזבאללה, על אף רטוריקה מתלהמת, נמנע מלהצטרף נגד ישראל, אבל נראה כי התיר לארגונים פלסטיניים לירות מספר מצומצם של טילים על ישראל. התקפת המל”ט החמוש האיראני סוכלה על ידי חיל האוויר. תפקידה של איראן במלחמה האחרונה לא ברור עדיין, אם כי יש יסוד להניח שדרבנה את הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני לפעול. מנגד, אף לא אחת מבין שש מדינות ערב שיש להן יחסים עם ישראל בחרה לנקוט צעדים פעילים, ולו ברובד הסמלי של החזרת שגרירים להתייעצויות. למעשה הן מברכות בסתר ליבן על כך שחמאס, ארגון המזוהה עם האחים המוסלמים ונתפס כאויב, סופג מהלומות מישראל. מצרים, שהתייצבה תוך כדי הלחימה ובעקבותיה כשחקן העיקרי בהשגת הרגיעה ובמהלכי הסדרה אפשריים, ניצלה את המצב דווקא כדי להעמיק את קשריה עם ישראל, כולל ביקור ראשון זה זמן רב של שר החוץ הישראלי בקהיר וצעדים להידוק הקשר הכלכלי. גם בהיבט זה, מאזנו של חמאס שלילי בעיקרו. 

בזירה הבינלאומית, ארה”ב אפשרה לישראל לפעול נגד חמאס עד למיצוי המהלך (אם כי נשמעו גם נימות הסתייגות ממאפייני התקיפות בעזה), וסיכלה הצעות החלטה במועצת הביטחון של האו”מ לכפות הפסקת אש. גם חלק מהמערכת הבינ”ל צידדה באופן גלוי בישראל (בולטות יוון, גרמניה, סלובקיה וצ’כיה, ששרי החוץ שלה ביקרו בישראל, וכן אוסטריה, הונגריה ואף אוקראינה, שבהן הונפו דגלי ישראל בכיכרות). בה בעת ניכרה בחוגי השמאל הפרוגרסיבי, בדגש על ארה”ב, עוינות עמוקה כלפי הפרויקט הציוני, המשתלבת בשסע העמוק ובקיטוב המחמיר והולך בחיים הפוליטיים במערב. מציאות זו מחייבת את ישראל למאמץ מערכתי משולב, ש”הסברה” היא רק חלק – אומנם חשוב – מתוכו.

מה לעשות למוחרת המלחמה? 

רוב הציבור בארץ אינו מרוצה מתוצאות המלחמה, בעיקר כי קשה להשלים עם ההנחה שאין פתרון למצב שבו עזה אינה נרתעת משימוש בטרור נגד ישראל, ואין לצפות ממנו לשקול תחת אש את התמונה האזורית והעולמית על כלל מרכיביה. בראיית רוב ניכר של הציבור ראוי היה להמשיך עד לעקירת החמאס. מתברר אפוא שוב שהרגישות לאבדות בישראל היא נמוכה מזו שמעריכים בדרך כלל, והדבר בא לידי ביטוי בנכונות להמשיך בלחימה. הלך הרוח הציבורי לא השתקף נאמנה ברוב כלי התקשורת הישראליים, אך יש לו תימוכין בסקרים ובמגע עם “השטח”. בה בעת, בראייה רחבה ומפוכחת יותר, השיקול העיקרי עבור מקבלי ההחלטות צריך להישאר שימורו של חופש הפעולה מול האיום, החמור עשרות מונים, מצפון ומצד איראן. 

1. המלחמה היוותה תמרור אזהרה לגבי האפשרות למלחמה רב-זירתית, וצריך לברר את השלכותיה על בניין הכוח של צה”ל, לצד בדיקה מחדש של הסד”כ המשטרתי הנדרש לשמירת הסדר הציבורי בתוך ישראל. יש גם להיערך לקראת התמודדות עם הפרות סדר נרחבות והתקוממות בזמן מלחמה.

2. בנסיבות אלה, לא יהיה זה נכון להתפתות ולהיענות ללחץ הציבורי בארץ “להכריע את חמאס”, על אף האהדה למי שגילו חוסן תחת אש. למרות הקושי הברור, יש יתרונות במדיניות הקיימת של “כיסוח הדשא” כדי לא להסתבך בבוץ העזתי כל עוד יש אתגרים גדולים יותר בצפון. המכות שקיבל ארגון החמאס מצה”ל פגעו ביכולותיו המבצעיות ויצרו הרתעה ישראלית זמנית. כאמור, משך הזמן שיהיה שקט תלוי לא רק במחיר שישראל גבתה מהארגון, אלא גם בגורמים שאין לישראל שליטה מלאה עליהם.

3. יש צורך לבחון אם תפיסת ההפעלה של צה”ל במלחמה הייתה מיטבית, ובמיוחד את הצורך במהלך יבשתי מוגבל ומשלים. כמו כן יש לבחון האם יוכל צה”ל לפעול בצורה דומה במלחמה רב-זירתית, לאור צריכת התחמושת הגבוהה וריבוי האמצעים המופעלים במבצעים כאלה, כולל מיירטי כיפת ברזל.

4. נחוץ מסע הסברה בישראל פנימה, המבהיר את ההיגיון של המדיניות הקיימת והמדגיש את יתרונותיה על פני חלופות אחרות.

5. בה בעת, תחזוקה של הרתעה מחייבת תגובות נמרצות להפרת הפסקת האש מצד חמאס, ולכל סממן של שיבה ל”טפטופים”. יש לנצל הפרה של הפסקת האש לחיסול בכירים, אם יש מודיעין מתאים. 

6. אין למהר בשיקום עזה, שבאופן בלתי נמנע ישמש את שיקום כוחו הצבאי של חמאס. קשה להניח שהניסיונות של ארה”ב לבנות מנגנון שיקום ללא מעורבות של חמאס יצליחו. לישראל ולמצרים יש אינטרס משותף במהלך מבוקר והדרגתי שלא ישחרר משאבים לשימושים צבאיים, ושימיר את מעמדה הנוכחי של קטר במנגנון שיעצים את השפעתו של המשטר המצרי. 

7. יש להתעקש לקשור את שיקום עזה להחזרת שבויים ונעדרים כמחווה הומניטרית תמורת מחווה הומניטרית.

8. יש להכיר בכך שאין דרך מעשית לפרז את עזה ללא כיבוש מתמשך. דרישות לפירוז יכולות עם זאת לשרת תכליות טקטיות: דחיית שיקום עזה עד להשגת הסדרה רחבה, ו/או בניית מנגנון שיקום שיקטין את ה”קופון” שיגזרו אנשי חמאס.

9. יש למנוע את חידושה של זרימת הכסף מקטר לרצועה. כפי שהעידו הטילים לירושלים, אין הוא קונה שקט. בסופו של דבר, קטר תומכת באחים המוסלמים ומחזקת את אחיזתו של חמאס בעזה. 

10. יש לנתק את הזיקה בין חמאס לירושלים. טוב שחודשו ביקורי יהודים (ותיירים) בהר הבית, כהמחשה לכך שה”סטטוס קוו” הושב על כנו; “סטטוס קוו” זה חשוב גם לירדן, ומשמעותו בפועל היא השלמה שבשתיקה עם ריבונות ישראל בעיר. יש צורך להרגיל את הערבים בארץ ישראל ואת כל העולם שליהודים יש זכות עלייה להר הבית, המקום המקודש ביותר ליהודים, גם אם אין כוונה להתנכל לנוכחות המוסלמית בהר.

יש לנסות לדחות כמה שאפשר את מועד פסק הדין של בית המשפט העליון בנושא הבתים בשיח ג’ראח ולחתור לפתרון מעשי, אבל לא להיכנע ללחצים שיסדקו את הריבונות הישראלית בעיר הבירה. בכל מקרה, יש להמשיך את המדיניות במזרח ירושלים המעודדת “ישראליזציה” של תושביה הערבים.

11. המשקעים בין המגזר היהודי והערבי בתוך ישראל לא ייעלמו. דו-קיום מתוח ברמה זו או אחרת ילווה את חיינו בארץ בגלל הסכסוך האתנו-דתי הממושך. יש להמשיך בשילוב ערבי ישראל בכל המישורים, אבל חייבים לסמן בתקיפות גבולות ברורים להתנהגות מקובלת ולגבות מחיר עבור התנהגות אלימה. מבצע איסוף נשק במגזר הערבי הוא משימה ראשונית, וראשונה במעלה.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IDF Spokesperson’s Unit