ישראל אמנם הכריזה שלא תישאר בעזה בסיום המלחמה, וראש הממשלה לא נענה ללחצים של חסידי ההתנחלות ברצועה, אך יש להזהר ממצב של שהיה ממושכת ונטילת אחריות על תושבי עזה. מתבקש אם כן למצוא גוף שישלוט בעזה ב”יום שאחרי” נסיגת צה”ל, או להיערך לריק שלטוני שעלול להפוך לקרקע נוחה לחזרת החמאס.
ארה”ב והקהילייה הבינלאומית, רואות במיטוט כוחו הצבאי של החמאס הזדמנות להחזיר את השלטון בעזה לרשות הפלסטינית שגורשה משם בכוח הזרוע על ידי החמאס ב-2007 כדי למנוע ריק שלטוני בעזה. רוה”מ מתנגד לכך, אבל האינטרס הישראלי בעזה הוא למנוע חזרת החמאס כדי לשקם את ההרתעה הישראלית ולצמצם את פוטנציאל הטרור מהרצועה. לשם כך יש לשמר את חופש הפעולה של צה”ל שתלוי במידה מסוימת של לגיטימציה בינלאומית ולכן, רצוי להגיע להבנות עם ארה”ב בנושא זה.
ההתנגדות הישראלית להכנסת הרשות הפלסטינית, שיש בה גורמים תומכי טרור, מובנת, אבל בהעדר חלופות טובות יותר יש להיענות לגחמה האמריקנית.
התרחיש לפיו ביום שלאחר מיטוט שלטון החמאס בעזה יקום משטר חדש המבוסס על נכבדי עזה, שיהיה מסוגל לשמור על חוק וסדר ולמנוע התארגנויות טרור, וייתר את הצורך הישראלי בחופש פעולה צבאי בעזה – אינו מציאותי. ראינו כבר שניסיונות ישראליים ראשוניים בכיוון זה מסתיימים ברצח הנכבדים על ידי החמאס.
משטר נאמנות בינלאומי, או כוחות או”ם, או כוחות בין-ערביים, או יחידות ממדינות המערב (בהנחה בעייתית שיסכימו לבוא) – כולם ידאגו קודם כול לשרידותם ויעדיפו להעלים עין מהתארגנויות של מחבלים שמטרתם לפגוע בישראל. הניסיון הישראלי עם כוחות בינלאומיים הוא רע: יעילותם במניעת טרור מוגבלת, הם נעלמים בשעת מבחן, או מפריעים לפעולות צה”ל. כוחות שלום גם מהווים כשלעצמם מקור למתיחות עם המדינות מהן נשלחו.
יחס אמריקני אוהד חשוב מאוד לישראל בייחוד כאשר מחסני הנשק זקוקים למילוי בסיום המלחמה. ישראל תזדקק לתמיכתה של ארה”ב גם אם תרצה לתקוף ביתר שאת את החיזבאללה. יתר על כן, כול מה שישראל צריכה להגיד הוא כי תבחן את האפשרות להכנסת הרשות לאחר שתהפוך ל”רשות מתוקנת” בהתאם לחזון האמריקני.
יכולותיה ורצונה של הרשות הפלסטינית להגן על ישראל ידועות לשמצה. עם זאת, צריך לנסות לשכפל “ביום שלאחרי” את חופש הפעולה הצבאי שיש לצה”ל בשטחי הרשות הפלסטינית (שניתן לראותם כמעוגנים בהסכמי אוסלו). לרשות יש גם אינטרס למנוע את התחזקות החמאס בזירה הפלסטינית. זה הלוז של שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. כמו באיו”ש, צה”ל הוא זה שיצטרך לעשות את רוב העבודה בעזה, ואין לצפות להתנגדות גדולה מדי מצד הרשות.
החשש שמסירת עזה תסייע לתנועה הלאומית הפלסטינית לבנות מדינה אין לו על מה שיתבסס. לפלסטינים אין יכולת להקים מדינה בעלת צבא סדיר ומסודר ללא מיליציות (כלומר מונונופול על שימוש בכוח). הרשות נכשלה בכך, ואף חמאס בעזה לא הצליח לייצר מונופול על שימוש בכוח כי לידו פעלו הג’יהאד האסלאמי וחמולות חמושות. רוב הסיכויים שהרשות הפלסטינית תתפתח למדינה ערבית דומה לעיראק, סוריה, תימן, סודאן או לוב, שבהן מתנהלות מלחמות אזרחים. בהעדר סיכוי להתפתחות מדינה פלסטינית שוחרת שלום לצידה של ישראל, דווקא החולשה וחוסר היעילות של הרשות הפלסטינית הן יתרון עבור ישראל.
קשה להניח שהרשות המושחתת והלא יעילה תתפקד בעזה טוב יותר מכפי שהיא מתפקדת באיו”ש. אולי מעט מהכסף הרב שיגיע לשיקום הרצועה יטפטף לעזתים. יש להניח שהרש”פ תיכשל בעזה. אולי כישלון נוסף ישכנע חלק מהעולם, שברובו אינו מבין את הקורה במזה”ת, שזו תנועה כושלת שאינה ראויה לתמיכה.
תמורת הסרת ההתנגדות לשלטון הרשות בעזה, ישראל צריכה לדרוש מארה”ב להכנס למו”מ לבניית מדדים ל”רשות המתוקנת.” כמו כן, היא צריכה לעמוד על יצירת אזורי חיץ בשליטתה הצבאית בצפון הרצועה (להרחיק את עזה מיישובי העוטף) וגם בדרומה (לצמצם את ההברחות לעזה מסיני). אזורי חיץ אלו ורצועה מקבילה למכשול הביטחוני שלאורך הגבול צריכים להפוך לשטחי הריגה על מנת למנוע גישה אל יעדים ישראליים.
נסיגת צה”ל מעזה יכולה להפוך לעמדת מיקוח להשגת ההבנות המבוקשות עם ארה”ב שלא תרצה לראות את צה”ל נסוג ללא הסדר פוליטי, יציר כפיה, שיחליף בתהליך מסודר את הצבא הישראלי. ארה”ב זקוקה לשיתוף פעולה ישראלי בניסיון “הדון קישוטי” ליצור יציבות ושפע בעזה. אל לישראל להתנגד למאמצים הדיפלומטיים האמריקנים, אף על פי שברור שלאחר הנסיגה צה”ל יצטרך להמשיך “לכסח את הדשא” ברצועת עזה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Nasser Ishtayeh
