הרציף הצף האמריקני אמור לקום לחופי עזה בקרוב. התוכנית להפעלת הרציף בעזה יוצרת מציאות חדשה עבור ישראל, בהיבטי ההתמודדות עם האתגר ההומניטרי ברצועת עזה, ובכל הנוגע למערכת היחסים המורכבת עם ממשל ביידן. יש המתריעים, ולא בלי סיבה, כי הנוכחות האמריקנית כובלת את ידי ישראל ומחייבת נוכחות צבאית תומכת, אך יש כמה שיקולים התומכים בשיתוף פעולה עם הקמת הרציף:
- כדי לא לסכן את עתיד הסיוע מארה"ב, ישראל צריכה בשלב זה לסגל את עצמה לעמדת הממשל הגלומה במסמך המדיניות NSM20 )אפריל 2024( הדורש להוכיח מחויבות לסיוע לאוכלוסייה האזרחית תוך כדי לחימה.
- שיתוף פעולה בין כוחות צה"ל, שיאבטחו את סביבת הנמל, לבין הפעילות במתקן עצמו (לא תהיה נוכחות אמריקנית על אדמת עזה) מוביל בפועל להעמקת התיאום עם CENTCOM.
- הפעילות ההומניטרית בחוף עזה תורמת למהלך של משיכת אוכלוסייה לשוב צפונה מאזור רפיח, כהכנה לפעולה הקרקעית שם.
- בשולי הדברים, תפקידה של קפריסין ביצירת נתיב האספקה לנמל הצף תורם להתבססותה של השותפות האסטרטגית במזרח הים התיכון.
הנמל, מאפייניו ושאלת מיקומו
בראשית מאי 2024 הגיע לחופי עזה, כמתוכנן, המתקן – רציף צף, שהוא למעשה נמל מאולתר ונייד – שעל הקמתו הורה הנשיא ג'ו ביידן (7 מרס 2024) ואף בישר על כך בנאום "מצב האומה" שלו. תכליתו היא לאפשר אספקה נרחבת של סיוע הומניטרי בדרך הים, שעד כה הגיע במשאיות או בהצנחה, לאוכלוסייה האזרחית בעזה, שבראשית מרס נראה היה במערב שהיא עומדת על סף רעב.
דא עקא, שבנקודת הזמן שבו היה אמור להתחיל לפעול – ראשית מאי – החליט פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) כי תנאי הים אינם מאפשרים את הרכבתו והפעלתו המיידית לחופי עזה, והוא הועתק צפונה לקרבת אשדוד, שם תושלם הרכבתו, כשהמטרה היא עדיין להעבירו בהמשך ליעדו. יש יסוד להניח כי לצד האילוץ הפיזי התעורר גם חשש כי חמאס – שכבר השתלט שוב ושוב על משאיות סיוע, והמחיש בירי לעבר כרם שלום כי אינו נרתע משיבוש פעילות האספקה ההומניטרית כאשר הדבר משרת את מטרותיו – לא יהסס גם לפגוע במתקן האמריקני, אם סביבתו לא תאובטח באופן יעיל על ידי צה"ל (ממשל ביידן התחייב שלא תהיה נוכחות אמריקנית על החוף).
מדובר במתקן JLOTS (Joint Logistics Over the Shore System) של חטיבת התובלה ה-7 השייכת לגיס ה-18 של צבא היבשה (Army) – זרוע היבשה של CENTCOM. אומנם מדובר בספינות תובלה (ג'יימס לוקס, מונטריי, מאטאמורס, ווילסונ'ס וורף) ובמתקן ימי, אך הן אינן שייכות לצי משום שייעודן הוא לייצר בסיס אספקה לכוחות צבא היבשה הפועלים מעבר לים. אורכו של הרציף הצף לאחר הקמתו הוא כ-550 מ', והוא רחב דיו לאפשר תנועה של משאיות בשני מסלולים. בשל המים הרדודים, התכנון היה שמשאיות יעברו מספינות גלנוע אל מעבורות ייעודיות שיבצעו סבבים קצרים ויעלו את המשאיות אל הרציף, וממנו לחוף.
כאלף אנשי צבא אמריקניים מקימים ויפעילו את הרציף, כאשר על פי מדיניות משרד ההגנה, כאמור, אסור שכף רגלם תדרוך על אדמת רצועת עזה עצמה. כנגזר מכך, אבטחת נתיב האספקה מנקודת הפריקה והלאה אמורה להיות בידי הכוח השולט בשטח, היינו, בפועל, מדובר בכוחות של צה"ל שיוקצו לכך, ויפעלו בתיאום עם הפיקוד האמריקני.
מקור האספקה היחיד לרציף יהיה נמל לרנקה בקפריסין, בנתיב שיט מאובטח. נשיא קפריסין, ניקוס כריסטודולידס, העלה את הנושא במגעיו עם ישראל וארה"ב כבר בנובמבר 2023. הפלגה ראשונה של דוברה נושאת אספקה מלרנקה התבצעה במרס 2024 למתקן פריקה מאולתר של ארגון World Centarl Kitchen, אך פעילותו של ארגון זה הושעתה זמן קצר לאחר מכן, לאחר ששבעה מעובדיו נהרגו בשוגג בתקיפה של צה"ל, וחלפו שבועות עד שהתחדשה.
השלכות בעייתיות עבור ישראל?
ההכרזה על התוכנית להקמת הרציף באה בעיתוי משברי, בראשית מרס, ואכן רבים פירשו אותה כמהלך אמריקני נוסף – לאחר ההימנעות מווטו במועה"ב על החלטה 2728 (שקראה להפסקת אש) וגילויים אחרים של מורת רוח נוכח מדיניות ממשלת ישראל – שנועד להמחיש את נחישותו של ממשל ביידן לאכוף על הדרג המדיני בירושלים את סדר היום האמריקני בסוגיה ההומניטרית (ובתוך כך גם בשאלת הפעולה ברפיח).
על רקע זה עלו בשיח הציבורי בישראל טענות – לא חסרות בסיס – על כך שמדובר ביצירת אילוץ מכוון על חופש הפעולה של ישראל בעזה. יש הרואים במהלך תכתיב אמריקני בוטה היוצר עובדות בשטח וכופה על ישראל מדיניות מרחיבה בנושא ההומניטרי, שיש לה מתנגדים בישראל. שליטה במנוף האספקה, לפי תפיסה זו, היא מרכיב חיוני הן לניהול המערכה והן להפעלת הלחץ בסוגיית החטופים. יתרה מזאת: בפועל, מדובר ב"גרירת" יחידות של צה"ל לתפקיד הכרחי של "קבלן אבטחה" למתקן האמריקני, כאשר ישוב ויועתק לחופי עזה.
באקלים של מתח פוליטי בין ירושלים לוושינגטון, ורגישות גוברת של הממשל ללחצים מאגפו הפרוגרסיבי, יש לתת את הדעת לאזהרות אלה. עם זאת, חשוב לציין שאין זה מדויק לראות את המהלך האמריקני כסוג של מהלך כוחני מול ישראל על רקע מתחים אלה. הרעיון המקורי התגבש לא בראשית מרס אלא בשלבים מוקדמים יותר של המערכה, ועל בסיס הבנות עם ישראל ואף תמיכה שלה בחיפוש אחר פתרונות יעילים לסוגיה ההומניטרית. הרעיון של נתיב שיט מאובטח לעזה – ואף הקמת נמל באי מלאכותי מול חופיה – הועלה מעת לעת על ידי גורמים בישראל, ובכללם שר החוץ הנוכחי; וכאמור, גם קפריסין פעלה לקידומו זמן לא רב לאחר פרוץ הלחימה.
מול אילוץ אמריקני: 20NSM ומשמעויותיו
בכל מקרה, הדיון בשאלת המדיניות הישראלית בכל הנוגע לאספקה הומניטרית לעזה – בנוסף לשיקולים המעשיים והמוסריים המחייבים מתן תשומת לב נאותה לצורכי האוכלוסייה האזרחית (גם אם למושג "בלתי מעורבים" יש ממד בעייתי אחרי 7 באוקטובר 2023) – מתנהל, בהכרח, בצל האילוץ הנובע מעמדת יסוד של הממשל האמריקני בנושא.
זו גלומה במסמך מדיניות – "מזכר ביטחון לאומי" מספר 20 (20NSM) – שהוכן על ידי מטה המועצה לביטחון לאומי ונחתם בידי הנשיא; ושלא כמסמכי NSM אחרים הוא גם פורסם באופן רשמי (כל ממשל מתחיל מחדש את הספירה, ואף משנה את ראשי התיבות – NSC, NSDD ועוד. המספור מעיד על כך שמסמכים מסוג זה אינם מרובים, שהרי ממשל ביידן כבר מצוי בשנת כהונתו הרביעית). במרכזו, דרישה מכל מדינה הנהנית מסיוע ביטחוני אמריקני להוכיח כי היא עומדת באמות המידה שארה"ב מגדירה למתן סיוע לאוכלוסייה אזרחית בעת לחימה. קשה להימנע מן המסקנה שהמסר, גם אם הוא מנוסח בלשון כללית, מכוון בראש ובראשונה לאוזני ישראל.
הממשל אף חייב את עצמו, במסמך – ככל הנראה כאיתות למחנה הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית – לדווח לקונגרס תוך 45 יום על עמידתן של מדינות בדרישה זו בעת מלחמה (מול 180 יום לגבי מדינות שאינן לוחמות, אך נדרשות להוכיח רצון ויכולת לפעול כנדרש בעת מלחמה). התחייבות זו מחריפה את האילוץ שבפניו ישראל ניצבת, ומשפיעה כבר עתה על העברת הסיוע, וכבר עוררה הסתייגויות מצד תומכי ישראל בקונגרס.
מחד גיסא, הנשיא חתם על חבילת סיוע חסרת תקדים בהיקפה, לאחר שיו"ר בית הנבחרים סיכן את עתידו הפוליטי (מול מתקפות האלמנט הבדלני במפלגתו, רפובליקנים המתנגדים לסיוע לאוקראינה, וחלקם גם עוינים את ישראל והיהודים) והעביר את החקיקה הכוללת גם סיוע לאוקראינה וטאיוואן. מאידך גיסא, מימושה המלא – החיוני ליכולתה של ישראל להתמיד בלחימה, בייחוד מול מתאר של מערכה בצפון – יושפע ממידת עמידתה באמות המידה של 20NSM, כולל דפוסי שיתוף הפעולה עם הסדרת האספקה ההומניטרית בדרך הים. לא במקרה עמדה המחשתה של המחויבות הישראלית להגדלת היקפה של תנועת המשאיות – ולכלל אמצעי האספקה, כולל אפשור ההצנחות בעזה וההסדרה העתידית של פעולת הרציף – במרכז ביקורו של שר החוץ טוני בלינקן בישראל (30 אפריל – 1 מאי 2024), שכלל גם סיור בנמל אשדוד.
שיתוף הפעולה עם CENTCOM
אם תתממש העתקת ה-JLOTS שנית אל חופי עזה, הפעלתו תחייב בהכרח תיאום פרטני עם צה"ל והקצאת כוח משמעותי – סדר גודל חטיבתי – לאבטחת מרחב החוף ולארגון תנועת האספקה כך שלא תיפול (לפחות לא מייד ובמישרין…) בידי גורמי חמאס, החותרים לשוב ולבסס שליטה אזרחית יעילה גם באזורי צפון הרצועה שכבר נכבשו על ידי צה"ל. כאמור, עמדת הממשל היא כי בשלב זה לפחות לא יפעלו אנשי צבא אמריקניים בשטח הרצועה עצמו אלא במתקן בלבד, ומכאן נובע הצורך בנוכחות צה"ל ובתיאום מבצעי הדוק.
לצד הקשיים הנובעים מכך, יש להזכיר גם את המשמעות הכוללת של הידוק הקשר ברמה המבצעית בין צה"ל ומערכת הביטחון (כולל תיאום מודיעיני הדוק) לבין פיקוד המרכז האמריקני. ישראל עברה למרחב אחריותו בשנת 2021 אחרי כמעט ארבעה עשורים (הפיקוד הוקם ב-1983) שבהם ראה עצמו כמופקד על ביטחון המפרץ ומשימות נוספות בעולם הערבי, ולכן העדיף להותיר את ישראל בתחום הפיקוד האירופי. הסכמי אברהם שינו גישה זו – שכבר נשחקה לפני כן, וקשרי עבודה נוצרו עם מטה CENTCOM – וכיום הפיקוד רואה בישראל את המעצמה הצבאית החשובה ביותר בתחום אחריותו ושותפה אסטרטגית למימוש יעדיו.
תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיכול המתקפה האיראנית ב-14 אפריל 2024, שהתבצע בתיאום מלא עם CENTCOM, וחלק ממהלכיו נוהל מן ה"בור" של זרוע האוויר של הפיקוד, הממוקם בבסיס אל-עודייד בקטר. לשותפות עם הפיקוד ולהעמקתה יש חשיבות אסטרטגית ארוכת-טווח עבור ישראל, בדגש על ההקשר האיראני ועל מסגרות התיאום עם שותפות נוספות באזור.
מכאן החשיבות של הידוק הקשר המבצעי גם לצורך הפעלת המתקן בחוף עזה, אם וכאשר ישוב לשם. עצם היכולת של הצד האמריקני לעמוד במשימתו ולהסיר סיכונים תהיה תלויה, בהכרח, בתיאום בשטח עם צה"ל – בהיעדר כל אלטרנטיבה אחרת בשלב זה, להוציא חיכוך ישיר עם חמאס – כמו גם בתמיכה המודיעינית הנדרשת. כרוכה בכך, אומנם, גם הסכנה האפשרית של תקלות וחיכוכים, אך ככל שהנושא ינוהל בדרג מקצועי ועל פי נהלים מפורטים, שקופים הדדית ומוטמעים היטב, וללא שיקולים זרים, יגברו הסיכויים שיתרום לשותפות ולא יגרע ממנה.
האינטרס הישראלי – משיכה (מסודרת) של האוכלוסייה העזתית לשוב צפונה
בין אם במסגרת הסדרה בעסקה – שסיכוייה הולכים ופוחתים – ובין אם כתוצאה של הפעולה הצבאית הנדרשת ברפיח וברצועת הגבול, שיבה מדורגת ומבוקרת צפונה של חלק, לפחות, מאוכלוסיית העקורים הנמצאת בדרום הרצועה היא בלתי נמנעת. בשלב הנוכחי, בהיעדר גורם אחר, האחריות על מצב האוכלוסייה היא על ישראל, בין אם תקים ממשל צבאי בעזה ובין אם לא, ומכאן התועלת שביצירת מוקד תמיכה הומניטרי בצפון הרצועה שיסייע במשיכת האוכלוסייה ממרחב רפיח.
במצב שבו לחימה בעצימות גבוהה תביא בפועל, לפרק זמן ניכר, להשבתת מעברי כרם שלום ורפיח, יהיה תפקיד קריטי לנתיבי אספקה המובילים לצפון הרצועה, הן בדרך היבשה (כולל מנמל אשדוד, שייתכן שהאמריקנים ייבחרו להותיר את ה-JLOTS בקרבתו, אם האיום לא יוסר) והן מן הים. לאור האמור לעיל על מחויבותה הנדרשת של ישראל לסיוע הומניטרי, תמיכה בנמל האמריקני היא חלופה שיתרונותיה עולים על חסרונותיה.
התפקיד הקפריסאי
כסוגיה משנית, אך חשובה, יש ערך עבור ישראל גם למעורבותה של קפריסין, כבר בשלב מוקדם של המהלך, ונכונותה לאפשר הקמת נתיב אספקה ייעודי מנמליה לעזה. כאמור, נשיא קפריסין כריסטודולידס הוא שהעלה את הרעיון על הפרק כבר בחודשי הלחימה הראשונים. בין היתר מניע את קפריסין הרצון והצורך להציב חלופה לתפקיד הפעיל שטורקיה מבקשת למלא, שמאפיינת אותו תמיכה בלתי מסויגת בחמאס. ואכן, מדובר ברעיון שגרסה ראשונית שלו נבחנה על ידי קפריסין, יוון, ארה"ב וישראל כבר ב-2010, אחרי אירוע ה"מאבי מרמרה", אך ירד אז מהפרק לאור התנגדות נחרצת של נשיא מצרים דאז, חוסני מובארכ.
כעת, המעורבות הקפריסאית מעוגנת במערכת יחסים הדוקה מאוד עם ישראל, כשבמקביל מתנהל דיון גם על הסדרת מעגן בשליטה ישראלית מלאה בלרנקה שיוכל לשמש עוגן לוגיסטי לשעת חירום אם נמל חיפה יושבת בשל התלקחות בצפון. למערכת היחסים עם קפריסין (ועם יוון, שהציעה בעבר סיוע של הצי שלה באבטחת נתיב השיט) יש חשיבות אסטרטגית ארוכת טווח, כחלק מביסוס מעמדה של ישראל באגן המזרחי של הים התיכון, וגם שיקול זה צריך להילקח בחשבון.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire
