ברירת המחדל – תוהו ובוהו בשטחים

תוהו ובוהו בשטחים, כמצב זמני, אינו בהכרח התרחיש הגרוע ביותר • כשאבו מאזן וחבורתו הפכו לבעיה של שני הצדדים, ישראל אינה צריכה להצטמרר מהאפשרות שהרשות הפלסטינית תקרוס

אחד האתגרים שעומדים בפני ממשלת ישראל החדשה הוא המצב ביהודה ושומרון והחששות המתגברים מקריסת הרשות הפלסטינית והידרדרות במצב הביטחוני. נראה כי אבו-מאזן אינו מסוגל לשלוט ביעילות בשטחי הרשות, כלומר לשמור על חוק וסדר. הוא איבד את עזה כשהחמאס השתלט על הרצועה ב-2007, ובתקופה האחרונה אנו רואים את ה”לבנוניזציה” של שטחי הרשות הפלסטינית: הופעתן של מספר גדול של קבוצות חמושות, שחלקן מפגינות נאמנות מוגבלת לרשות הפלסטינית. אחרות, בייחוד איסלאמיסטיות, מנסות לערער את המשטר הנוכחי. בנוסף, ההידרדרות במצב הכלכלי, כתוצאה משנים של ירידה בסיוע הבין-לאומי ומדיניות כלכלית כושלת, מקרבת את הממשלה הפלסטינית ואת מגזר הבנקים לסף חדלות פירעון. כל זה מגביר את השחיקה בסמכותה ובלגיטימציה של הרשות הפלסטינית.

בין הפלסטינים גוברת התפיסה שהאליטה השלטת היא מושחתת ודיקטטורית. הרשות הפלסטינית עלולה להפוך ל”מדינה כושלת” – תופעה האופיינית למדינות ערביות אחרות כמו עיראק, לבנון, לוב ותימן, שממשלותיהן איבדו את המונופול על שימוש בכוח בשטחן. התפרקותה של הרשות הפלסטינית לאזורים שונים, בהנהגת שליטים מקומיים שלרשותם כנופיות חמושות, היא תרחיש סביר. ההסתברות לתרחיש כזה גדלה במסגרת מאבק ירושה צפוי ואלים אחרי מותו של אבו-מאזן.

תרחיש זה מפחיד את התומכים בפרדיגמת פתרון שתי המדינות ואת אלו החוששים מתוהו ובוהו בשטחים. הנחת היסוד של פרדיגמת פתרון שתי המדינות הייתה שבהינתן ההזדמנות, יוכלו הפלסטינים להקים מדינה ולמנוע טרור נגד ישראל, בדומה למצרים וירדן. יצחק רבין קיווה שהקמת ישות מדינית תצליח להביא לשליטה בצורה יעילה. אדריכלי תהליך אוסלו ניסו לשכנע את הישראלים שהפלסטינים יכולים להקים ישות פלסטינית שיהיו לה יחסי שכנות טובים עם ישראל. זה לא הצליח במיוחד.

יאסר ערפאת ויורשו, אבו-מאזן, לא היו מוכנים להתעמת עם קבוצות האופוזיציה החמושות (חמאס והג’יהאד האיסלאמי) שהמשיכו לעסוק בטרור נגד ישראל. הם נמנעו מלהיכנס למלחמת אזרחים כדי להבטיח את המונופול על השימוש בכוח, המאפיין הנדרש של מדינה מודרנית. הימנעות זו הובילה בסופו של דבר להופעתן של שתי ישויות פלסטיניות (עזה והגדה המערבית) ולפוטנציאל לפיצול נוסף.

יתרה מכך, הרשות הפלסטינית אינה מגלה כל נטייה להתפשר על מטרותיה המוצהרות ולחיות בשלום לצד ישראל. היא עדיין דורשת את חלוקת ירושלים, העברה של פליטים פלסטינים רבים לתוך ישראל, ונסיגה לגבולות 1967. מערכות החינוך והתקשורת של הרשות ממשיכות להפיץ עוינות אדירה כלפי יהודים, תוך האשמות ללא קץ שישראל אחראית לכל הבעיות הפלסטיניות. שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל נוגע בעיקר לתפיסת פעילים חמושים שהם מתנגדי המשטר (בעיקר אסלאמיסטים), כאשר הרשות הפלסטינית מעלימה עין מניסיונות רבים לפעולות טרור נגד ישראל.

מובן מאוד החשש מתוהו ובוהו המאפיין מדינות כושלות. זהו המניע העיקרי לניסיונות לחזק ולייצב את הרשות הפלסטינית. עם זאת, צריך לזכור את המגבלות של סיוע חוץ ללא תשתית פוליטית פנימית, היכולה לנצל בצורה טובה את העזרה המושטת. רוב מדינות העולם הנזקקות לסיוע חוץ אינן מצליחות לעלות על דרך המלך מבחינה כלכלית. התערבות מבחוץ לשנות או לשמר מערכת הפוליטית אינה מצליחה בדרך כלל, בייחוד לא במזרח התיכון. ישראל צריכה לזכור את כישלונה בלבנון, שם התגלתה יכולתה המוגבלת להינדוס פוליטי מעבר לגבולותיה. ארצות הברית, החזקה פי כמה מישראל, נחלה כישלונות דומים בעיראק ובאפגניסטן. האמונה שהפלסטינים ניתנים לשינוי ולהתנהגות סבירה, או שרשות חזקה מועילה לישראל, מוטלת בספק.

בקיצור, אבו-מאזן וחבורתו הם חלק מהבעיה ולא מהפתרון. לכן על ישראל לשקול בכובד ראש את קידום המאמצים לשמר את שלטון הרשות ולמנוע הידרדרות לתוהו ובוהו. כמו כן, אין להיענות לפיתוי לכבוש מחדש את הגדה המערבית ו”לעשות סדר”.

תוהו ובוהו יכול להניב גם תוצאות חיוביות

אכן, כאוס פוליטי איננו תרחיש מועדף. תוהו ובוהו בשטחים מהווה בעיה ביטחונית לישראל, אך בעיה כזו חריפה פחות אם המיליציות הפלסטיניות המתמודדות על השפעה מתחרות זו בזו. מאבק ירושה בעקבות מותו של אבו-מאזן עלול להסיט את תשומת הלב מלחימה בישראל השנואה ולמנוע תיאום בסכסוך הממושך נגד ישראל. בנוסף, האנדרלמוסיה בשטחים עשויה להעניק לגיטימציה לישראל לנקוט יד חופשית יותר בטיפול במחבלים.

תוהו ובוהו עשוי אולי גם להניב תוצאות חיוביות. קריסת הרשות תחליש את התנועה הלאומית הפלסטינית, שהייתה עד כה מקור לאלימות קבועה נגד ישראל ומהווה סיבה לאי-יציבות אזורית. הרשות הפלסטינית תמכה במדיניות של משטרים קיצוניים כמו איראן; היא גם במובהק אנטי-אמריקנית. יתרה מכך, היא מאיימת על לפחות שתי מדינות “סטטוס-קוו” – ישראל וירדן.

קריסת הרשות וכישלון התנועה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה עלולים להפחית את התיאבון של הפלסטינים לישות עצמאית. התפוררותה של הרשות הפלסטינית תהווה תקלה גדולה ביחסי ציבור עבור הפלסטינים ותצמצם את כוח המשיכה שלהם בקרב תומכיהם התמימים והמתחסדים ברחבי העולם ובין הישראלים. כישלונות התפקוד של הישות הפוליטית הפלסטינית יתבררו לכולם ויעוררו הבנה גדולה יותר לפחדים הישראליים מההשלכות ההרסניות של הלאומיות הפלסטינית.

אי-סדר בשטחים יכול להוות תמריץ לחשיבה רעננה על הנושא הפלסטיני מצד הפלסטינים ובמקומות אחרים. תוהו ובוהו בשטחים עשוי לפתוח הזדמנויות חדשות לייצב את המצב. האכזבה מהתפרקות הרשות עשויה להביא לקדמת הבמה מנהיגות מציאותית ופייסנית יותר. 

האלימות הפנימית של האינתיפאדה הקודמת הובילה לקבלת נוסחת ועידת מדריד מ-1991 – תסמין לריאליזם פוליטי גובר בקרב הפלסטינים. הניסוי הכושל של הרשות הפלסטינית יכול להיות גורם נוסף ליצירת גוף בוגר יותר מבחינה פוליטית. לדוגמה, הפלסטינים בעזה עשויים לבקש מהמצרים לחזור, בעוד שבגדה המערבית, שלטון ההאשמים עשוי להיראות נוח יותר ויותר בהשוואה לשלטון הרשות הפלסטינית.

למרות עליית כוחו של החמאס, מטעה להציג ארגון זה כחלופה יחידה להנהגת הרשות. שלטון חמאס בעזה אינו ניסוי מוצלח; והפיתוי של האיסלאם הקיצוני הולך ומתפוגג.

תוהו ובוהו, כמצב זמני, אינו בהכרח התרחיש הגרוע ביותר. ישראל אינה צריכה להצטמרר מהסיכוי שהרשות הפלסטינית תיפול.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Sipa USA