מאורעות הדמים של מאי 2021 מלמדים על עומק הסכסוך הלאומי בין הערבים אזרחי ישראל לבין המדינה היהודית, ומביאים את היחסים בין הצדדים לנקודת רתיחה חסרת תקדים. בצד המענה המשטרתי והביטחוני לאתגר נדרש גם מענה אזרחי משלים לטיפול בשבר שנוצר. מענה זה כולל הידברות עם המנהיגות הפרגמטית בציבור הערבי לאפשר חיים סבירים משותפים.
אחד המונחים הרגישים ביותר הקיימים בשיח הזהויות של החברה הישראלית הוא “הערבים אזרחי ישראל”. יהודים העושים שימוש במונח זה מבקשים לבדל באמצעותו בין הערבים “הישראלים” לבין הערבים “הפלסטינים” של יו”ש ולרמוז על הבדלי גישה הקיימים ביניהם, לכאורה, ביחס למדינת ישראל ומוסדותיה. אומנם יש הבדלים מהותיים בין מעמדם המשפטי של הערבים אזרחי ישראל לבין ערביי ירושלים (תושבים שאינם אזרחים) ולבין ערביי השטחים (תושבי הרש”פ), אך דומה כי בעולם הזהויות כוחה של המילה המדוברת חזק יותר מזה של המילה הכתובה בחוק.
כל הבקיא ברזי השיח בעולם הערבי יודע כי המונח “ערבי ישראלי” כמעט אינו נמצא בשימוש. הערבים אזרחי ישראל מכונים בו על פי רוב “ערביי 1948”. כינוי זה מדיר את הערבים אזרחי ישראל מהקולקטיב הפלסטיני ביו”ש, עזה, מזרח ירושלים והפזורה הפלסטינית בחו”ל, הואיל ויש בו ביקורת מרומזת על תעודת הזהות הישראלית שהם נושאים וקשריהם עם הממסד הישראלי. השיח היהודי-ישראלי והערבי גם יחד מתעלמים מהאופן שבו רואים עצמם רבים מקרב הערבים אזרחי ישראל כחלק מהקולקטיב הלאומי הפלסטיני. דוברים בולטים מקרב ציבור זה, דוגמת חבר הכנסת איימן עודה, לא רק שמבליטים את זהותם הפלסטינית, אלא אף מדגישים כי העובדה שלא גלו מפלסטין ב-1948 או ב-1967 היא שמעצימה את זהותם הפלסטינית השורשית.
סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מצביעים, אומנם, על כך שכחמישית מהערבים אזרחי ישראל מגדירים עצמם כישראלים,[1] אך לפי אותם סקרים הזהות הישראלית היא משנית לזו האסלאמית והערבית. בכל עת שבה מתעצם העימות הישראלי-פלסטיני, ובפרט ההקשרים האסלאמיים הנוגעים לירושלים והר הבית, מתחדד גם הרצון של הערבים אזרחי ישראל לצדד בצד הפלסטיני. במובן זה, דומה כי האירועים האלימים הקשים בימים האחרונים בלוד, עכו, יפו, טמרה, קלנסווה, טייבה, חיפה, כבישי הנגב ועוד מערערים במידה רבה את החלוקה שהייתה קיימת בתודעה הישראלית בין הקבוצות השונות של הקהילה הפלסטינית בין הירדן לים – עזה, יו”ש, ירושלים והפלסטינים אזרחי ישראל – ומעצימים את החיבוריות והזיקה שביניהן.
גורמים רבים במגזר הערבי מגנים בתוקף את האלימות, הננקטת על ידי קומץ בלבד מתוך הציבור הערבי, ובין הפורעים ישנם גם גורמים עברייניים רבים אשר מנתבים את עשייתם הפלילית לכיוון לאומני. למרות כל זאת, אין להמעיט מהממד הלאומני של האירועים. הפורעים מבקשים להצהיר במעשיהם כי מבחינתם זמנה של החלוקה המלאכותית בין ערבים “ישראלים” לערבים “פלסטינים” תם. לפיכך, מאורעות הדמים של מאי 2021 מחדדים את הצורך בהפנמה מהצד הישראלי כי העיסוק בגבולות 1967 הוא מלאכותי. מבחינת הפלסטינים, ובכלל זה הפלסטינים אזרחי ישראל. הנושא היה תמיד ונותר גבולות 1948. צעירים בלוד ובעכו אשר התראיינו לכלי התקשורת הישראלית אף ציינו מפורשות ש”עכו היא ערבית כמו ירושלים, כמו חיפה ויפו ורמלה ולוד ופלסטין כולה. הגיע הזמן שניקח את מה ששייך לנו”.[2]
תוכנית השלבים של אש”ף, שאותה אימץ הארגון ביוני 1974, הבהירה אף היא כי חזרה לגבולות מלחמת 1967 (המכונה בפי הפלסטינים “הנכסה”, כלומר המפלה/התבוסה) היא שלב ראשון בלבד לקראת חזרה למצב שקדם ל”נכבה” (“האסון”) של 1948. מגמה דומה בולטת גם במסמכי החזון של הציבור הערבי בישראל (2006), שבין כותביהם נמצאים ח”כים מהרשימה המשותפת. מסמכים אלו מבקשים לבטל את סדר החיים האזרחי של מדינת ישראל החל מ-1948 בדבר קיום דמוקרטיה רובנית (שבה יש יתרון לרוב היהודי במדינה בקביעת דמותה של המדינה), ולכונן תחתיה דמוקרטיה הסדרית, שבה לקבוצות מיעוט יש יכולת להטיל וטו על החלטות שאינן עולות בקנה אחד עם עמדותיהן.
המרכיב הלאומי השורשי של המאורעות מלמד כי גם לאחר שיחזור השקט לרחובות הערים תיוותר בפני המנהיגות הפוליטית בישראל שאלת יסוד: מאחר שנגזר על שתי הקהילות הלאומיות לחיות זו בצד זו בתוך גבולות מדינת ישראל, כיצד ניתן לייצר מסגרת שיתופית אזרחית על אף המחלוקת הלאומית הקשה? המפתח למענה לשאלה זו מצוי בעיקר בידי ארגוני החברה האזרחית והמנהיגות ברשויות המקומיות בשני הציבורים, אשר ביכולתם לייצר מסגרת של “כללי משחק” מוסכמים לניהול חיים משותפים בצד קונפליקט לאומי קשה. בכלל זה, גינוי תקיף לאלימות מכל צד ומחויבות לשימור חוק וסדר, תוך יצירת מנגנוני שיח אינטימיים בין הצדדים בעת שגרה וחירום. מגנוני ההידברות – שנראה כי נשחקו עד למאוד סביב האירועים האחרונים – הינם כלי יסוד בהשבת הסדר על כנו, בצד פעילות משטרתית תקיפה והטלת עונשים כבדים על ידי בתי המשפט על פורעי החוק.
על אף האמור עד כה, הרי שבצד הדגש הלאומי-אידאולוגי יש לתת את הדעת גם על מרכיבים נוספים העומדים בבסיס מאורעות הדמים. ראשית, במאורעות אלו נוצרה לראשונה הזנה הדדית בין מאורעות אלימים מהצד היהודי והערבי גם יחד, שתורמת להסלמת המצב. שנית, המאורעות חושפים את הכוח שצברו כנופיות חמושות אלימות וגורמים עברייניים ערביים בקרב ערים מעורבות ורשויות מקומיות ערביות. אלו מטילים את אימתם על ראשי רשויות, מנהיגי ציבור ואנשי חינוך וקהילה ערבים. במובן זה, מאורעות הימים האחרונים והמעורבות של גורמים עברייניים בהם מוכיחים שוב כי סופה של “פאודה” (כאוס/אנדרלמוסיה) פנימית במגזר הערבי להתנפץ גם אל דלתותיו של הציבור היהודי. לפיכך, הטיפול המשטרתי והביטחוני בכנופיות אלו בשגרה נדרש לשם שמירה על ביטחונם של אזרחים יהודים וערבים גם יחד.
הניסיון להטיל את האשמה למצב על כתפיה של המשטרה בלבד מבטא ראייה צרה ובלתי מאוזנת. מעבר לאחריות המוטלת על כתפי הציבור הערבי ומנהיגותו ביחס למאורעות הדמים, הרי שמהצד הישראלי עמידה באתגר המשילות והריבונות באזורים אלו מהווה שילוב של מרכיבים חינוכיים, קהילתיים, תעסוקתיים, זהותיים ותשתיתיים שלא ניתן להביא להם מזור באכיפה המשטרתית בלבד, אלא מחייב שילוב נכון של משילות אזרחית ומתן שירותים מוניציפליים ראויים בערים הערביות, בד בבד עם העצמה ממשית של מנהיגות מקומית פרגמטית, בדגש על ראשי הרשויות הערבים. הרשויות המקומיות הערביות בצפון, במרכז ובדרום מצויות ברובן במשברים קשים ביותר בתחומי המרחב הציבורי – ניקיון, תשתיות דרכים, מחסור בכיתות לימוד, אבטלה ומצב סוציו-אקונומי קשה של התושבים – שהחמיר בעת משבר הקורונה. לכך יש להוסיף התמקצעות נמוכה של כוח האדם ברשויות המקומיות והתנהלות פיננסית וארגונית בלתי יעילה בתוך הרשויות – דבר המקשה גם על מימוש מיטבי של תקציבי החלטות הממשלה מספר 922 (15 מילארד ש”ח בחמש שנים ליישובים הערביים) ו-2397 (3 מילארד ש”ח לחמש שנים). לפיכך, בצד הקצאת התקציבים יש צורך בליווי מקצועי רחב-היקף מהרמה הממשלתית לרשויות המקומיות הערביות, שיוביל לחיזוק לבנת הבסיס העירונית של הקיום האזרחי בכל עיר ועיר.
כדי לטפל בכלל האתגרים כבדי המשקל שצוינו לעיל, יש לרכז פעילות בארבעה מאמצים מרכזיים: 1. שיח קהילתי מעמיק וקונסטרוקטיבי מצד הרשויות הישראליות מול מנהיגות מקומית וארצית; 2. שיפור האכיפה המשטרתית והשלטת חוק וסדר; 3. קידום איכות החיים האזרחיים בדגש על תחומי התכנון והבנייה, פיתוח מתחמי מסחר, בילוי ופנאי, הניקיון ותשתיות הדרכים; 4. פיתוח ההון האנושי בתחומי חינוך, תעסוקה והשכלה גבוהה.
חלק ניכר ממאמצים אלו מבוצע בשנים האחרונות בידי רשויות המדינה, אך נראה כי אחד הגורמים המרכזיים להשפעה המוגבלת של מהלכים אלו על המתרחש בשטח הוא שמאמצים אלו מתקיימים בנפרד, ללא הכוונה ותיאום בידי גורם אינטגרטיבי שרואה את התמונה הכוללת ומנתב מאמצים ומשאבים לזירות פעולה מגוונות לפי צרכים שעולים מהשטח. בנוסף, בולטת היעדרות מרכיב הסברתי מתאים שיאפשר להבליט את העשייה המגוונת לציבור הערבי וישקם במעט את רמת האמון הנמוכה הקיימת בין האזרחים הערבים והרשויות.
בעבר פעל במערכת הממשלתית הישראלית משרד מיעוטים (פורק ב-2011 לאחר זמן פעילות קצר), אך הוא היה נעדר סמכויות של ממש. בפברואר האחרון מינה ראש הממשלה את ניצב בדימוס אהרן פרנקו ל”פרויקטור” לנושא המאבק בפשיעה בציבור הערבי, אך גם אם האחרון יוכל אכן למלא את תפקידו, הרי שללא גוף מתכלל עם סמכויות אינטגרטיביות כלפי כלל משרדי הממשלה וגורמי הביטחון לא ניתן יהיה לייצר פעולה ממשלתית בת תוקף לשינוי תמונת המצב. לפיכך מוצע כי עם הקמתה של ממשלה עתידית יקום גוף אינטגרטיבי בעל סמכויות של ממש לריכוז כלל המאמצים הנדרשים מצד הממשלה, בתקווה כי ראייה מתכללת מסוג זה תייצר שינוי בתמונת המצב, תוך עבודה משותפת עם מנהיגות ערבית פרגמטית המבקשת ליצור עתיד טוב יותר בכפרי וערי המשולש, ואדי ערה, הערים המעורבות והיישובים הבדואים בנגב.
[1] ראה לדוגמה סקר החברה הערבית של ארגון שחרית מ-2019, וסקרי עמדות של פרופסור סמי סמוחה והמכון הישראלי לדמוקרטיה.
[2] דניאל סיריוטי, “עכו בצל ההתפרעויות: התושבים הערבים חלוקים, הרס בעיר העתיקה”. ישראל היום 12/5/21.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO
- בניית אתרים