JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר דוד קורן

ד"ר דוד קורן

ירושלים, מזרח ירושלים, ערביי ישראל.

ה”נוסחה” להרגעת העיר נעוצה בראש ובראשונה בהתנהלות בעת שגרה וביכולת של התנהלות זו להשפיע על ההתמודדות עם מצבי החירום.

המאורעות האלימים שפרצו בשבועות האחרונים בירושלים העלו שוב למרכז השיח את השאלה מה גורם לירושלים “לבעור” על רקע דתי-לאומי. השאלה המרתקת והחשובה יותר שבה יש לעסוק היא דווקא מה גורם לעיר להיות שקטה ורגועה למשך תקופות ממושכות, למרות הממשק היומיומי האינטנסיבי הקיים בה בין יהודים וערבים.

השקט הזה הוא יחסי כמובן. ישנם מוקדי עימות קבועים בירושלים על רקע לאומני, דוגמת שכונות עיסאווייה וסילוואן, אך, על פי רוב, השקט נשמר למשך פרקי זמן ממושכים הן ברוב שכונות מזרח ירושלים עצמן והן בנקודות התפר בין יהודים לערבים בעיר. ניתוח הגורמים לשקט, וחתירה לחיזוק הגורמים המרסנים של מתחים במזרח העיר, יוכלו להוביל להארכת משכי הזמן בין גל אלימות אחד למשנהו, וגם לקצר את משך תקופות האלימות. בדברים אלה מובלעת ההנחה שלאור עוצמת המאבק הדתי והלאומי על ירושלים, עימותים אלימים בירושלים הם תרחיש שיש להיערך אליו באורח קבוע כל עוד מתקיים המצב המדיני הנוכחי.

מזרח ירושלים משולה לתבשיל מבעבע ורותח שמכוסה על פי רוב במכסה. המכסה מסתיר מעינינו את הבעבוע הפנימי המתחולל מתחת לפני השטח. מעת לעת, בעיקר בעיתות שבהן מתעצם המרכיב הדתי של התבשיל המזרח-ירושלמי, הוא גולש על גדותיו. כל הבקיא בנעשה במזרח ירושלים יודע כי הבעבוע אינו חדל לרגע גם כשהמכסה מייצר מראית עין של שקט בהיעדר התרחשויות אלימות. מרכיבים מספר משפיעים על הנעשה בקדרה. במאמר זה נעסוק בציבור הערבי בעיר בלבד, אם כי אירועי השבועות האחרונים נוגעים גם במגעי הגומלין בין יהודים וערבים בעיר.

מרכיב היסוד הראשון והמרכזי ב”קדרה” המזרח-ירושלמית הוא המאבק הדתי והלאומי על הבעלות על העיר. מאורעות שער שכם הינם ביטוי ישיר של מאבק יסוד זה, ויש לראותם כחלק מהתמונה הרחבה יותר. ישראל אומנם שולטת בירושלים, אך הפלסטינים אינם מוותרים ולו במעט על רצונם להפגין ריבונות ואדנות ביחס למזרח ירושלים. במרוצת השנים האחרונות השקיעו הרשויות הישראליות קשב ניהולי רב ומשאבים תקציביים רחבי היקף בקידום איכות החיים של תושבי מזרח ירושלים. בחלק מהתחומים, כגון חינוך, רווחה, תעסוקה ותשתיות ניתן להצביע על הישגים ממשיים בקידום איכות חייהם של ערביי מזרח ירושלים. למרות זאת, בסוגיות הליבה של המאבק על הריבונות על העיר, כגון תחום התכנון והבנייה הנוגע לבעלות החוקית וההיסטורית על הקרקע; סוגיית מעמדם האזרחי של ערביי מזרח ירושלים כתושבים או כאזרחים, ומעל לכול סוגיות הנוגעות להר הבית והאגן הקדוש, נותר במלוא עוצמתו סלע המחלוקת בין הצדדים, והוא מייצר תמהיל רב-עוצמה של מתח דתי ולאומי. תמהיל זה מתעצם בתקופת הרמדאן – שבה אנו מצויים – והרגשות הדתיים מציפים את צעירי מזרח ירושלים. 

רגשות אלו מתחברים לאופן שבו ממצבים וממתגים ערביי מזרח ירושלים את עצמם כמגיני הר הבית (אלחרם אלשריף) ומסגד אלאקצא. הקמת גדר הביטחון בשנים 2005–2007 ניתקה את מזרח ירושלים מרמאללה ויתר יו”ש. הנתק, והמעמד של תושבות בירושלים, הוביל בהדרגה ליצירת זהות ירושלמית ייחודית של ערביי מזרח ירושלים (“אלמקדיסיין” בשיח הערבי), שבליבה עומדת הזיקה אל הר הבית ומסגד אלאקצא לא רק כסמל אסלאמי אלא גם כסמל לאומי פלסטיני. שער שכם, אשר עמד בלב המהומות, מוביל אל תוככי הרובע המוסלמי ומהווה ערוץ מרכזי לגישה להר הבית (והכותל). המאבק הפלסטיני על הריבונות, והיכולת להכתיב סדר יום בשער שכם, מהווה אמירה ברורה מצד המזרח-ירושלמים לאחיהם ביו”ש ובעזה כי הם נאמנים באורח מלא לזהות הפלסטינית והאסלאמית כבדת המשקל של ירושלים, ובאותה עת צעירים אלו משתלבים בכלכלת העיר ונוהרים בהמוניהם ללמוד עברית. כדי להבין את הדיסוננס שערביי מזרח ירושלים חיים בו סביר מאוד להניח שרבים מהמוחים בלילה בשער שכם נגד הרשויות הישראליות למדו ביום את שפתן, מתוך תקווה להשתלב בכלכלה הישראלית. ייתכן כי המאורעות האלימים של השבועות האחרונים היוו ניסיון של צעירי מזרח ירושלים “לבחור צד” במתח הפנימי הקיים בתוכם בין הזהות הפלסטינית שלהם לבין היחס הפרגמטי למוסדות הישראליים וקבלת סוג של “נורמליזציה” עימם. 

המרכיב השני של התבשיל המזרח-ירושלמי נוגע לתהליכי העומק החברתיים בקרב ערביי מזרח ירושלים – היחלשותן של מסגרות קהילתיות ושבטיות-משפחתיות בעלות אופי מרסן. החברה המזרח-ירושלמית חווה זעזועים פנימיים שיוצרים בחלק מהמקומות “תוהו ובוהו פנימי” שמתפרץ לעיתים בתוך השכונות עצמן ולעיתים בנקודות המפגש עם הציבור היהודי. הרחוב המזרח-ירושלמי חווה יותר מקרי אלימות במרחב הציבורי והפרטי (ביתי); החמרה קשה במצב הכלכלי והתעסוקתי; היחלשות במעמדן ובסמכותן של מנהיגויות חמולתיות, שבטיות ומשפחתיות שהיוו גורם מרסן; לכך יש להוסיף את הזעזוע שעובר על משפחות מסורתיות במזרח ירושלים עם העלייה בשיעורי הגירושין. הקשיים והעימותים הפנימיים גורמים לעלייה באלימות במרחב הציבורי, בין היתר גם במפגש עם הרוב היהודי בירושלים או עם כוחות המשטרה. כלל המגמות הללו התעצמו ביתר שאת בשנה האחרונה בעת עידן הקורונה, אשר החמיר במאוד את המצוקות.

המרכיב השלישי התורם להלהטת הרוחות הוא המעורבות של גורמים לאומניים או אסלאמיסטיים המבקשים לשמר רמה גבוהה של מתח בירושלים ולקעקע את השליטה הישראלית במזרחה של העיר. גורמים אלו כוללים את הרש”פ, פת”ח, חמאס, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל ועמותות המזוהות עם טורקיה או אף פועלות רשמית מטעמה. גורמים אלו ניצלו את גל המהומות האחרון ועשו כל שביכולתן בכדי להעצים את רמת האלימות בהן. שאלת קיומן של בחירות לרש”פ בירושלים המזרחית, וסירובה של ישראל להיענות לבקשה של הרש”פ לאפשר זאת, אומנם הקלו על הרש”פ לקשור בין המהומות לסוגיית הבחירות בתודעה הפלסטינית, אך סביר להניח כי גם אילו לא היו מתקיימות הבחירות ברקע היינו רואים מעורבות גלויה או סמויה של שלל שחקנים פלסטינים ואסלאמיסטים במהומות. הבחירות לא היו גורם מחולל לתבערה, אך סיפקו לשחקנים הפוליטיים בצד הפלסטיני תירוץ שהקל על העלאת גובה הלהבות. 

המרכיב האחרון שיש להתייחס אליו הוא החדירה העמוקה של תקשורת ההמונים אל ההוויה המזרח-ירושלמית כגורם מעצב תודעה ופעולה. ערביי מזרח ירושלים נוטים לעשות שימוש נרחב ביותר ברשתות החברתיות, ככל הנראה בשיעור גבוה יותר מזה הנעשה בחברה היהודית בצידה המערבי של העיר. מתוך כ-350 אלף ערביי מזרח ירושלים, ההערכה הרווחת היא כי ל-150–180 אלף מתוכם יש חשבונות פייסבוק פעילים. שימוש נרחב נעשה גם באינסטגרם, טיק טוק ושאר פלטפורמות תקשורת נגישות. לפיכך, התפרצות גל האירועים האלימים סביב סרטוני הטיק טוק חשפה רק טפח מתוך עולמם של הצעירים המזרח-ירושלמים שמבקשים לנכס לעצמם תהילה ופרסום בקרב חבריהם סביב אירועי האלימות הלאומנית.

לנוכח ארבעה גורמים כבדי משקל אלו התורמים להתססת המרחב המזרח-ירושלמי מתחדדת השאלה כיצד אם כן ניתן להסביר את השקט היחסי שירושלים נהנית ממנו במשך תקופות ארוכות, ובכלל זה בנקודות המפגש שבין יהודים לערבים. נראה כי התשובה לכך נעוצה בשלושה גורמים: התעצמות המוטיבציה של ערביי מזרח ירושלים להשתלב בכלכלת העיר; התגובה האכיפתית והמשטרתית הנוקשה מהצד הישראלי לגלי האלימות של 2014–2017; פעילות מרסנת של מנהיגות מהצד הפלסטיני, שיש לה עניין בהרגעת הרוחות ובהשבת הסדר על כנו.

ערביי מזרח ירושלים מגבירים בעשור האחרון את מאמציהם להשתלב בכלכלה הירושלמית ומוכנים להפגין גמישות מסוימת בכל הנוגע לסוגיות הנוגעות לזהות לאומית וקהילתית. כך לדוגמה, עברית היא אומנם שפתו של “הכובש הישראלי”, אך מכונים ללימוד עברית הם כיום אחד העסקים הפורחים ביותר בנוף המזרח-ירושלמי. בנוסף, הביקוש למעבר מסטטוס של “תושב”, שבו מצויים רוב ערביי מזרח ירושלים, לסטטוס של “אזרח” באמצעות פנייה לרשות האוכלוסין של משרד הפנים, עלה בארבע שנים האחרונות בקרוב ל-50%. כמו כן, מסלול הלימודים הישראלי, שמהווה חלופה לזה הפלסטיני – הנלמד ברוב בתי הספר במזרח ירושלים – מצוי בתנופה משמעותית במזרח ירושלים. אחוז הלומדים במסלול זה מקרב כלל תלמידי בתי הספר במזרח ירושלים הכפיל את עצמו מ-7% ל-15% תוך כשלוש שנים.

מאמצי השתלבות אלו – שגולת הכותרת שלהם הינה השתלבות מואצת בשוק האקדמיה או התעסוקה הישראלי – גוררים מטבעם גם היגיון מרסן על התנהלות הצעירים המזרח-ירושלמים. זאת מאחר שמתחדד עבור צעירים אלו המחיר שנגבה עבור מעצר על רקע לאומני בעת התפרעויות. מעצר מסוג זה חוסם במידה רבה את הגישה אל עולם התעסוקה בצד הישראלי. יתרה מזו, ההיכרות ההולכת וגדלה עם השכן “הזר” הישראלי באמצעות לימוד שפתו, עבודה משותפת והשתלבות במערכות האקדמיות שלו מביאה, במידת מה, להיווצרות של דינמיקה שיתופית יותר מול מרכיביו האנושיים והמוסדיים של הצד הישראלי.

גורם מרסן נוסף הוא התגובה הנוקשה בהיבט האכיפתי וההרתעתי שבו נקטו הרשויות הישראליות בראשות משטרת מחוז ירושלים אל מול גלי האירועים האלימים ותקיפות הסכינים של 2014–2017. התגובה כללה ירי במפגעים; מעצרים נרחבים; הגבלות תנועה מהכפרים ואליהם והכבדת עול מצד הרשויות הישראליות. כל אלה צרבו בתודעה המזרח-ירושלמית את מחירו של עימות אלים עם הרשויות הישראליות.

לבסוף, יש לתת את הדעת גם על מקומה החשוב של מנהיגות מרסנת הפועלת בצד הפלסטיני, בדגש על סוחרים ואנשי עסקים שיש להם עניין כלכלי בהרגעת הרוחות, בצד אנשי חינוך, קהילה וחברה שפועלים בשגרה ובחירום להרגעת הרוחות והעצמת מודלים שיתופיים יותר של חיים בירושלים. הפנייה אל מנהיגות זו בחירום עשויה להתאפשר אך ורק מכוח קיום קשר רציף אינטנסיבי ועמוק בשגרה. 

בנוסף לכל האמור עד כה, מרכיב יסודי שעליו יש לשמור בצד הישראלי הוא השארת הר הבית מחוץ לתמונת העימותים הירושלמית. דומני כי דווקא בסבב העימותים האחרון הקפיד על כך הצד הישראלי בתבונה ובהצלחה רבה. 

לסיכום, נראה שה”נוסחה” להרגעת העיר נעוצה בראש ובראשונה בהתנהלות בעת שגרה וביכולת של התנהלות זו להשפיע על ההתמודדות עם מצבי החירום. שילוב בין העצמת תהליכים אזרחיים שעניינם שיפור איכות חייהם של ערביי מזרח העיר, בצד טיוב הקשר הרציף מול מנהיגות אזרחית, בדגש על זו הכלכלית-עסקית מצד אחד, לבין הגברת יכולותיה ומשאביה של משטרת מחוז ירושלים מצד שני, יוכלו להוביל להתמודדות עתידית טובה יותר עם מצבי החירום והעימותים בעיר, בתקווה כי אלו יהיו מעטים ביותר וקצרי מועד.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock