JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

תמיכתה הפומבית של מצרים בהסכמי השלום ובנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין וסודאן היא אחד מסממניה ויתרונותיה של השותפות בין ישראל למצרים באגן המזרחי של הים התיכון.

ממשלת מצרים קידמה בברכה ואף בחום את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לשלוש ממדינות ערב, ביניהן גם סודאן, שעימה יש למצרים יחסי השפעה מסועפים ומורכבים. היא גם מנעה דיון בליגה הערבית בדרישות הפלסטיניות. כל זה שונה מאוד מדפוסי ההתנהגות של קהיר בעבר, ויש לראותו, בפועל, כאחד התגמולים החשובים שישראל זוכה להם בשל מחויבותה למערך הכוחות החדש בים התיכון.

בכל הנוגע לסימון גבולות המים הכלכליים ולמאבק הכרוך בכך על עתידה של לוב, העניקה ישראל גיבוי מפורש לעמדה היוונית והמצרית, לנוכח פרובוקציות מצד ארדואן, תוך דחיית התביעות התורכיות-לוביות. עמדה זו היא חלק חשוב בשותפות שהתהוותה בין ישראל לבין מצרים, איחוד האמירויות וצרפת. כמו כן, במקביל לפגישת הפסגה בניקוסיה של סיסי, אנסטדיאדס ומיצוטאקיס ב-21 באוקטובר התקיימו באתונה ביקורים של השר לשיתוף פעולה אזורי, אופיר אקוניס, שחתם על תוכנית לשיתוף פעולה שבה ישולבו יוון, קפריסין, האמירויות ובחריין לצד ישראל, ושל שר החוץ גבי אשכנזי, שנטל חלק במפגש תקופתי משולש עם עמיתיו מקפריסין ויוון.

התפתחויות אלה הן בגדר אבני בניין של מערך אזורי חדש שחשיבותו רבה מאוד בשעה זו, במיוחד עבור מצרים. חיוני עבור ישראל לקיים שיתוף פעולה ים-תיכוני הדוק בעידן אי-הוודאות שלפנינו, ולהסתמך על הסימנים הגוברים לכך שארה”ב ואירופה מאבדות את סבלנותן לנוכח עמדותיו התוקפניות של נשיא תורכיה, ארדואן.

עמדת מצרים

מפגש הפסגה התלת-צדדי השמיני של מנהיגי מצרים, יוון וקפריסין התקיים בניקוסיה ב-21 באוקטובר 2020. ההודעה המשותפת שפורסמה בתום הפסגה התמקדה בצורך להתמודד עם ההשלכות של שאיפותיו הנאו-עות’מאניות הגלויות של ארדואן, שהולכות ונעשות מסוכנות. רשימת הפרובוקציות שלו הולכת ומתארכת, וכוללת הפרות של הריבונות היוונית והקפריסאית. מצרים מאשימה את תורכיה במה שהיא מתארת כתמיכה בטרור, וכוונתה לתפקידה של תורכיה במתן חסות ומקלט לפעילי האחים המוסלמים שנמלטו ממצרים ולאנשי חמאס. הוזכרה גם הנוכחות התורכית המתהדקת והולכת בצפון סוריה. חשיבות מיוחדת נודעת לשני מזכרי הבנה שנחתמו עם “ממשלת ההסכמה הלאומית” של פואד סראג’ במערב לוב. הראשון מביניהם מתיימר להתוות גבול משותף בין המים הכלכליים של תורכיה ולוב במזרח הים התיכון, באופן הנוגד את אמנת חוק הים של האו”מ, UNCLOS, והשני מסדיר אספקת נשק וסיוע צבאי, כולל כוחות תורכיים וגורמי מיליציה סוריים, לממשלת ה-GNA, באופן הנוגד את החלטת מועצת הביטחון על אמברגו נשק ללוב.

מטבע הדברים, רשימה זו של אתגרים חמורים היא הניצבת בראש מעייניהם של שלושת המנהיגים – סיסי, מיצוטאקיס ואנסטדיאדס. בפועל, סיסי כבר איים בהתערבות צבאית מצרית בהיקף מלא אם תימשך ההתקדמות של כוחות ה-GNA מזרחה לעבר בנגאזי (ומתח “קו אדום” בין ג’ופרא לסירת). האיום הספיק כדי לשוב ולייצב שיווי משקל רופף בזירה הלובית, ולאפשר את תחילתן של שיחות בין הצדדים הלוחמים בסוגיות מעשיות.

למיקוד זה של סדר העדיפויות יש, בהכרח, השפעה גם על היחס כלפי ישראל. ההצהרה המשותפת כללה אומנם אזכור סטנדרטי של הצורך בפתרון ישראלי-פלסטיני על בסיס קווי 1967 ובירה פלסטינית בירושלים, בדומה לקודמותיה במפגשי פסגה אלה. עם זאת היא גם קידמה בברכה, בלשון מפורשת, את “הסכמי אברהם” עם איחוד האמירויות ועם בחריין, והגדירה אותם כתרומה לשלום וליציבות באזור. זהו שינוי חד בהשוואה לגישה המצרית בעבר, שהייתה צוננת מאוד, שלא לומר עוינת, כלפי ה”תטביע”, נרמול, עם ישראל. רבים באזור זוכרים עדיין היטב כיצד נהג לפני שנות דור שר החוץ המצרי דאז, עמרו מוסא, להוקיע את ה”הרוולה”, ריצת רגליים להרע של מדינות באזור לחיקה של ישראל. כעת פרסמה מצרים, בנוסף להודעה המשותפת, הצהרות ברכה משלה ל”הסכמי אברהם”, ובהמשך העניקה גיבוי מלא וחד-משמעי להחלטתה של סודאן להתחיל בצעדים לקראת נורמליזציה.

שני מכלולי הנושאים, האיום התורכי והתגובה להסכמי הנורמליזציה, כרוכים זה בזה. עבור יוון, האתגר התורכי היה הראשון במעלה בחשיבותו מאז ומתמיד, היינו מאז קמה יוון המודרנית בשנות ה-20 של המאה ה-19 תוך כדי התקוממות נגד העות’מאנים. כך הם פני הדברים גם עבור קפריסין, בוודאי מאז הפלישה בקיץ 1974 והקמת “הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין”, TRNC. לאחרונה, פתיחתה למבקרים של העיר הנטושה וארושה בקרבת פמאגוסטה, שהתרוקנה מתושביה היוונים והפכה לעיר רפאים בשטח ההפקר, נתפסה באתונה ובניקוסיה כפרובוקציה נוספת, בהמשך לפעילות הימית התורכית. החששות בצד היווני הם עמוקים ומבוססים.

מדוע גם מצרים מתמקדת כעת באתגר התורכי? בראייה היסטורית, ההנהגה המצרית הרי לא ראתה בעין יפה את האפשרות ש”השכנה הקטנה בצפון מזרח” (ישראל) תמלא תפקיד אסטרטגי מוביל במערכת האזורית. הלכי הרוח בציבור המצרי כלפי ישראל עדיין עוינים, במיוחד בקרב העילית האינטלקטואלית והתרבותית. אף על פי כן, עדיפויות פוליטיות ואידאולוגיות אחרות, כמו גם שיקולים גאו-אסטרטגיים וכלכליים, הובילו לתפנית מהותית בהתייחסותה של מצרים, כמדינה, כלפי ישראל.

ההנהגה המצרית הנוכחית נתפסת ומוצגת על ידי ארדואן כחבורה של חומסי שלטון בלתי לגיטימיים. כך הם פני הדברים מאז הדחתם של הנשיא מוחמד מורסי והאחים המוסלמים מן השלטון ביולי 2013, והדיכוי העקוב מדם של מפגיני האח’ואן ברובע ראבעה אל-עדוויה בקהיר כחודש לאחר מכן. יש בתורכיה נוכחות פעילה של אלמנטים מקרב האחים המוסלמים שהנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי רואה בהם איום קיומי. במושגים כלליים יותר, ארדואן הציב את עצמו ואת מפלגתו, AKP, כפטרון של הכוחות הפוליטיים האסלאמיסטיים באזור ומעבר לו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בתגובתו הקיצונית להתבטאויותיו של נשיא צרפת. הוא גם מפגין בראש חוצות סממנים של שאיפות נאו-עות’מאניות. עד כמה שהדברים נוגעים לנשיא מצרים, עמדות אלה הופכות את תורכיה לאיום החמור ביותר עבור מצרים, ועבורו אישית – על מעמדו ואף על שרידותו.

מאז 2014 באה יריבות זו לידי ביטוי במלחמה באמצעות שליח (proxy) בלוב. המצב בזירה זו החמיר ב-2019: ראשית, כאשר “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) בהנהגתו של הפילדמרשל ח’ליפה חפתר, הנתמך על ידי מצרים, עלה על טריפולי והטיל מצור על “ממשלת ההסכמה הלאומית” (GNA) המסתייעת בתורכיה. בתגובה, כאמור לעיל, חתמה תורכיה על שני מזכרי ההבנה עם סראג’, ואז התערבה תוך שימוש בכוח. במאי 2020 הובילה התערבות תורכית זו למפלה של ה-LNA, לאובדן הבסיס האווירי אל-וואטייה במערב לוב ולנסיגת כוחותיו של חפתר לקו סירת-ג’ופרה. מכאן החשיבות, עבור מצרים, של מתיחת ה”קו בחול” בלוב והאזהרה כי אם תחצינה אותו המיליציות של הGNA- תתערב מצרים צבאית במלוא כוחה, ובמקביל של בניית מערך כוחות במזרח הים התיכון, ובכלל זה גם ישראל, כגורם מאזן כנגד כוחו של ארדואן.

יתרה מזאת, מפת המים הכלכליים, כפי ששורטטה על ידי תורכיה וממשלת סראג’ במזרח הים התיכון, מאיימת למנוע ממצרים גישה לשווקים האירופיים עבור הגז המופק משדה “זוהר” ושדות נוספים בים התיכון. גם במקרה זה, האינטרסים של מצרים עולים בקנה אחד עם אלו של ישראל וקפריסין. המדיניות התורכית נראית כמכוונת להציב אתגר לכל השלוש, וכן ליוון, שהמפה התורכית מתעלמת באופן בוטה מזכויות המים הכלכליים שלה סביב האיים שבריבונותה, כמו כרתים ורודוס. המשבר החריף בשבועות האחרונים, ואף בימים שלאחר רעידת האדמה, למרות הצעות העזרה של ישראל, מצרים ויוון, בשל התעקשותה של תורכיה לשגר ספינות מחקר סייסמי (“ארוצ’ ראיס” ו”ברבארוס”) לאזורים בים התיכון שהיא תובעת לעצמה במסגרת תפיסת “המולדת הכחולה” (Mavi Vatan) שאותה אימץ ארדואן בשנים האחרונות.

יתרה מזאת, הצורך המצרי בשיתוף פעולה עם ישראל מעוגן לא רק בהתמודדות עם האתגר התורכי, אם כי הוא מתבלט כגורם העיקרי והמיידי. מזה שנים מספר, שתי המדינות פועלות בשיתוף פעולה הדוק כדי להביס את האיום הנובע מן הפעילות בסיני של גורמים המזוהים עם דאע”ש. התמיכה של ישראל בעמדות מצרים בוושינגטון, ובייחוד בגבעת הקפיטול, גם היא חשובה מאוד לסיסי. הקשרים האסטרטגיים עם ארה”ב נותרו חיוניים וללא תחליף עבור ההנהגה המצרית ועבור צבאה, למרות יחסיה הטובים עם סין ורוסיה.

בכל מקרה, גם שיקולים אלה של הביטחון הלאומי המצרי ארוגים כיום במהודק עם הממד הים-תיכוני. כפי שמציינת ההודעה המשותפת של 21 אוקטובר, מצרים רואה במערכה נגד הטרור במזרח הים התיכון מאמץ משותף, על-לאומי. גם מעמדו של סיסי בוושינגטון צפוי להתחזק אם יוכל להציג את עצמו במרחב הציבורי והפוליטי האמריקני כבעל בריתן של ישראל ויוון, שלשתיהן יש בסיס תמיכה ציבורי רחב וחזק בארה”ב. התחזקות זו של סיסי צפויה לחול משני עברי המתרס הפוליטי בארה”ב, אף על פי שדמוקרטים רבים אינם חשים אהדה כלפיו.

תפקידה של ישראל

לפיכך הממד הים-תיכוני של המדיניות המצרית, כמו גם שיקולים אחרים וביניהם המצב בסיני, מתבלט כאחת הסיבות העיקריות למפנה שחל בהתייחסות המצרית לנורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות. במהלך השנים האחרונות הפכה ישראל לשחקן מרכזי במהלכים לכינון מערך כוחות (;alignment המונח “ברית”, alliance, עדיין אינו הולם) במזרח הים התיכון. יוון וקפריסין בנו שתי מערכות משתלבות של ועידות פסגה משולשות; שמונה כאלה התקיימו עד כה עם מצרים, ושבע עם ישראל. אלו, בתורן, הביאו להחלטה על הקמתן של שתי מזכירויות קבועות ומקבילות בניקוסיה, שעדיין לא אוישו כנדרש, לניהול כל אחד מן המשולשים. לאחר מכן הוסכם בינואר 2019 על הקמת פורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF), ובספטמבר 2020 על הפיכתו לארגון אזורי רשמי.

התפקיד הישראלי מתבטא גם בפעילות צבאית ענפה. חיל האוויר, יחד עם עמיתים ממצרים ואיחוד האמירויות, נוטל חלק באופן סדיר בתרגיל השנתי Iniochos של חיל האוויר היווני, ומתקיימים תרגילים משותפים נוספים, כולל תרגיל ימי משותף בשילוב הצי האמריקני. חיל האוויר היווני משתתף בתרגיל הרב-לאומי הדו-שנתי Blue Flag בבסיס עובדה בנגב. בתוך כך, הכוחות המיוחדים של צה”ל מתאמנים באופן סדיר בלוחמה הררית בקפריסין, במתארים המדמים מבצעים בעומק לבנון.

באשר לעמדותיה הרשמיות והמשפטיות, ישראל כמו איחוד האמירויות הביעה תמיכה חד-משמעית בהסכם המצרי-יווני (6 אוגוסט 2020) שהציב מפה נגדית לזו של לוב ותורכיה. כאמור, ישראל גם יזמה את שילובן של מדינת איחוד האמירויות ושל בחריין בדיאלוג עם יוון וקפריסין לגבי תוכניות פיתוח אזוריות והשקעות כלכליות. הן אומנם אינן חלק מן הים התיכון, אך הן מעורבות מזה זמן במאבק על לוב ובתמיכה במשטר המצרי.

ביקורו באתונה של שר החוץ גבי אשכנזי לסבב של שיחות תלת-צדדיות בדרג שרי חוץ הוא נקודת ציון נוספת. עצם קיומו בתקופה המתוחה הנוכחית הוא ביטוי חשוב של תמיכה ביוון וקפריסין, ולכן גם במצרים. מעניין לציין שבאותו עיתוי כמו הסבב הטרילטרלי של שרי החוץ הגיע ליוון גם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. בנסיבות שבהן רוסיה ותורכיה מתעמתות כל העת בסוריה, בלוב, ובמידת מה גם בנגורנו-קרבאך, מוסקבה רואה ככל הנראה בחיוב את ההתקרבות בין המדינות ההלניות יוון וקפריסין לבין ישראל. עבור מצרים, אשר פעלה בשיתוף פעולה הדוק עם הרוסים כדי לתמוך בכוחותיו של חפתר בלוב, זו הוכחה נוספת לכך שזירת הים התיכון היא המפתח לעתידה.

עקב כך, הנורמליזציה בין ישראל לבעלות ברית אחרות של מצרים, ובראשן האמירויות, הפכה בעיני קהיר לנכס, לא לנטל. מצרים ממשיכה אומנם להשמיע את הסיסמאות הפרו-פלסטיניות השגורות, והלכי הרוח ב”רחוב” המצרי, וליתר דיוק בקרב אלמנטים קולניים של העילית התרבותית והאינטלקטואלית, עדיין רוויים שנאה, אך בוויכוח הנוכחי על הנורמליזציה, שהפלסטינים נוקטים בו עמדה זועמת ושלילית, תגובתה החיובית של מצרים היא בעלת משמעות אסטרטגית.

המלצות למדיניות ישראל

כדי לתת ערך נוסף לשיקולים אלה בצד המצרי, המדיניות והפעילות הדיפלומטית של ישראל צריכות:

  • לשקף במישרין, בדרג הבכיר ביותר, את ההערכה ושביעות הרצון נוכח עמדותיו של המשטר המצרי. נוכח האווירה במרחב הציבורי, נדרשה מן ההנהגה המצרית מידה של תעוזה כאשר בחרה להציג קו עקבי ותקיף של תמיכה בנורמליזציה.
  • להמשיך במאמצים לחזק את מערך הכוחות בים התיכון על ידי מתן תוכן אופרטיבי ל-EMGF. כמו כן יש להקים ולאייש את המזכירות הטרילטרלית בניקוסיה, להכין את הפסגה המשולשת הבאה בין ישראל, יוון וקפריסין ולקדם קשרי סיוע ביטחוני וייצור משותף עם יוון וקפריסין.
  • להתמקד בגיוס תמיכה בוושינגטון, משני עברי המתרס, למערך הכוחות הים-תיכוני. יש להיערך לדיאלוג אינטנסיבי עם הממשל ו/או עם צוות המעבר מייד לאחר הבחירות.
  • לרתום את צרפת למעורבות פעילה בחיזוק מערך הכוחות הים-תיכוני, על רקע הקרע בינה לבין ארדואן, לאחר ששגריר צרפת באנקרה נקרא הביתה להתייעצויות בתגובה להשתלחויות של ארדואן במאקרון. צרפת יכולה למלא תפקיד במיתון או בשינוי העמדה האירופית בכללותה.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / ZUMA Wire


תמונה: Bigstock

Egypt’s public welcome of the normalization between Israel and the UAE, Bahrain and Sudan is one of the payoffs emerging from the important Egypt-Israel partnership in the eastern Mediterranean.

The Government of Egypt has warmly welcomed the normalization agreements between Israel and three Arab countries (including Sudan, with which Egypt has a deep and influential relationship). This is a sharp departure from Egyptian practices of the past and constitutes one of the rewards of Israel’s commitment to a new Mediterranean alignment of forces.

Regarding the question of EEZ delineation (and the related struggle for the future of Libya), Israel has lent open support for the Greek and Egyptian position, in the face of Turkish provocations and in rejection of the Turkish-Libyan claims. This is an important aspect of strategic commonality between Israel and the positions of Egypt, the UAE and France. In parallel with the recent Greek-Cypriot-Egyptian summit, Israel’s Minister for Regional Cooperation visited Greece to sign a cooperation plan which brings together Israel, Greece, Cyprus, the UAE and Bahrain. This was followed by Foreign Minister Gabi Ashkenazi’s trilateral talks, also in Athens, with his Greek and Cypriot colleagues.

These are all building blocks of a new regional alignment which is particularly important at this time especially for Egypt. It is vital for Israel to sustain close Mediterranean cooperation in the period of uncertainty which lies ahead, building upon the signs of American and European impatience with the aggressive postures of Turkey’s President Erdogan.

The Egyptian Position

The Joint Declaration of the 8th trilateral Egyptian-Greek-Cypriot summit, held in Nicosia on October 21, focused upon the need to confront the increasingly dangerous aspects of Erdogan’s overt neo-Ottoman ambitions. The list of Erdogan’s provocations includes infringements of Greek and Cypriot sovereignty; support for terrorism (which is Egypt’s way of describing the role of Turkey in hosting the Muslim Brotherhood and Hamas); the Turkish extended presence in northern Syria; and the two memoranda of understanding signed with the Fu’ad Sarraj “Government of National Accord” in Libya. One agreement sought to delineate an EEZ in the eastern Mediterranean (which contradicts the UN Convention on the Law of the Sea). The other agreement provided for the supply of weapons as well as the deployment of Turkish troops (and Islamist militiamen from Syria) in Libya, which contradicts the UN arms embargo.

Clearly, it is this set of challenges which is uppermost on the three leaders’ minds. President Sisi has threatened to respond with a full-scale military intervention of her own in Libya. Egypt has been able to impose – for now – an uneasy equilibrium there, which has led to the beginning of practical negotiations between the warring sides.

This set of priorities has an impact, in turn, on attitudes towards Israel. True, the Joint Declaration did include (as did those issued after previous tripartite summits) a standard reference to the need for a Palestinian-Israeli solution based on the 1967 lines, and a Palestinian capital in Jerusalem. But it also fully welcomed and supported the “Abraham Accords,” the agreements between Israel, the UAE and Bahrain, as a contribution to peace and regional stability. This is a notable departure from past Egyptian attitudes, which used to be chilly, if not worse regarding Israel. (Once upon a time, yet still within the living memory of many in the region, former Egyptian Foreign Minister Amr Musa had been speaking of harwala, an indecent rush, towards Israel). Egypt has issued its own welcoming statements of the Abraham Accords too, and then added a firm message of support for Sudan’s decision to commence procedures towards normalization.

The two sets of issues, the Turkish threat, and the Egyptian response to the normalization agreements, are interconnected. The Turkish challenge is historically of uppermost importance for Greece (essentially since the country’s modern birth in a rebellion against the Ottomans in the 1820s). So too for Cyprus, certainly after the Turkish invasion of 1974 and the creation of the TRNC. Recently, the opening of the ghost town of Varosha, near Famagusta (which had been depopulated by the invasion and left in no-man’s land) came to be seen in Nicosia and Athens as another Turkish provocation. Their concerns are acute and well-established.

Why is Egypt now focused upon the Turkish challenge? Historically, Cairo has not favored the prospect of Israel playing a strong strategic role in the region. Popular sentiments towards Israel in Egypt remain hostile (and specifically so, those of the intellectual and cultural elite). However, other political and ideological priorities, as well as geo-strategic and economic considerations have brought about a profound change in Egyptian preferences.

  1. The present leadership of Egypt is viewed by Erdogan as illegitimate usurpers of power. This has been the case since the overthrow of Mohammed Mursi and the Moslem Brotherhood in July 2013 (and the bloody suppression of the Moslem Brotherhood demonstrators in the Rab’ah al-‘Adawiayyh quarter of Cairo, one month later). There is an active presence on Turkish soil of active elements of the Moslem Brotherhood, which Sisi looks upon as a mortal threat. More generally, Erdogan has positioned himself and his AK Party as the patrons of Islamist political forces across the region (and beyond it), while openly trumpeting neo-Ottoman ambitions. As far as President ‘Abd al-Fattah al-Sisi is concerned, these are positions that turn Turkey into the most dangerous threat to Egypt and to his own standing and even survival.
  • Since 2014, this rivalry has also taken the form of a proxy war in Libya. The situation there took a turn for the worse in 2019, first when the “Libyan National Army” of Field Marshal Khalifa Haftar, backed by Egypt, advanced on Tripoli and laid siege to the Turkish-backed “Government of National Accord.” Then, as mentioned above, Turkey signed the two MoUs with Sarraj and then intervened with force. By May 2020 this had led to the defeat of the LNA in western Libya and a retreat to the Sirte-Jufra line. This explains the importance for Egypt of drawing “a line in the sand” in Libya; and of building an alignment of forces in the eastern Mediterranean (including Israel) to balance against Erdogan’s power.
  • Moreover, the Turkish-Libyan map of the EEZ delineation in the eastern Mediterranean also threatens Egypt’s ability to access European markets for the gas from Zuhr and other offshore gas fields. Here again, Egypt’s interests cohere with those of Israel and Cyprus. Turkish policies seem to be designed to challenge the positions of all three countries (and obviously of Greece, whose EEZ rights off Crete and Rhodes are blatantly ignored by the Turkish map). Matters have been aggravated in recent weeks by the aggressive assertion of Turkey’s right to carry out seismic surveys in waters which Ankara claims as part of its “Blue Homeland” (Mavi Vatan) concept. 

Egypt’s need to work closely with Israel is rooted not only in the Turkish challenge. For several years, the two countries have been working in close coordination to confront the threat posed by the presence in Sinai of elements affiliated with the Islamic State. Israel’s support for Egypt in Washington, particularly on Capitol Hill, is also of great importance to Sisi. The strategic relationship with the United States remains indispensable for the Egyptian leadership (and the Egyptian military), despite Egypt’s good relations with China and Russia.

Still, even these aspects of Egyptian national security strategy are interwoven now with the Mediterranean dimension. As indicated by the Joint Declaration of October 21, Egypt looks upon the counter-terrorist struggle in the eastern Mediterranean as a common effort. Moreover, Sisi’s standing in Washington is enhanced if he can make his case there as an ally of Israel and Greece (which are countries with strong supportive constituencies in the US). 

Israel’s Role

Thus, the Mediterranean aspect of Egyptian policy (as well as the other considerations listed above, such as the situation in Sinai) looms large as one of the main reasons for the shift in Egypt’s position towards Arab normalization with Israel. Within the last few years, Israel has become a key player in the emergence of a new alignment in the eastern Mediterranean. Greece and Cyprus have engaged in two parallel sets of trilateral summits (eight so far with Egypt, seven with Israel). These, in turn, led to the decision (yet to be implemented) to create two parallel permanent secretariats in Nicosia, one for each trilateral group. Then came the emergence of the EMGF (created in January 2019) and its establishment as a regional organization (September 2020).

This Israeli role is also reflected in military practices. The IAF, as well as the Egyptian and the UAE Air Forces, have been taking part in the annual Iniochos exercises in Greece, and other large-scale joint exercises. The Greek Air Force reciprocates by joining the bi-annual “Blue Flag” international exercises in the Negev. Meanwhile, elite IDF special forces units regularly train in Cyprus, in high mountainous terrain.

At the level of formal and legal positions, Israel (and again, the UAE) have lent firm support for the Egyptian-Greek EEZ delineation agreement signed on August 6. Israel also took the initiative to bring the UAE and Bahrain into a framework of cooperation on regional development and economic investment. Although the latter nations cannot be considered Mediterranean, they have been deeply involved in the struggle in Libya and elsewhere in the region for the last decade.

The visit in Athens by Israel’s Foreign Minister (former Chief of Staff Gabi Ashkenazi) for a round of trilateral talks at the ministerial level is another significant milestone, coming as an unequivocal message of support at this tense period. Interestingly, the trilateral meetings also coincided with the visit in Athens of Russian Foreign Minister Sergei Lavrov. With Russia often dealing with acute challenges from Turkey – in Syria, Libya, and to some extent, Nagorno-Karabakh – Moscow apparently favors Israeli-Hellenic cooperation as a check on Turkish ambitions. For Egypt, which had been working closely with the Russians to support Haftar’s LNA in Libya, this is another indication that the Mediterranean arena is the key to Egypt’s future.

Thus, the normalization between Israel and other allies of Egypt (such as the Emirates) has become an asset, not a liability, from Cairo’s point of view. Egypt does continue to raise the standard pro-Palestinian slogans, and the attitudes of the Egyptian “street” (or to be more precise, of noisy elements among the cultural and intellectual elites) remain hostile to Israel. But in the context of the current debate on normalization – on which the Palestinians have taken a fiercely negative stance – Egypt’s affirmative response is strategically significant.

Policy Recommendations

To lend further weight to these considerations, Israeli policy and diplomacy should:

  • Directly reflect, at the highest level, appreciation and gratification. Given the atmosphere in the public domain, it took courage for the Egyptian leadership to stake out a firm and consistent line in favor of normalization.
  • Continue the present efforts to enhance the alignment by giving the EMGF practical content. Create and man the planned trilateral secretariat; plan the next trilateral summit; and promote closer relations on military supply and production with Greece and Cyprus.
  • Focus upon securing support for the alignment in Washington on a bipartisan basis, and plan for engagement with the Administration (or the transition team) after the elections.
  • Build upon the French-Turkish rift. France has recalled its Ambassador from Ankara in response to Erdogan’s lashing at Macron. Work to draw Paris firmly into the alignment and use its stance and authority within the EU to modify the latter’s positions.

JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.


Photo: Bigstock