בשבחו של ניהול הסכסוך

בעיצומם של אירועים אלימים קל להתפתות לחיפוש “פתרונות” לבעיה הפלסטינית באמצעות פעולה צבאית דרסטית, או באמצעות ויתורים לא פחות דרמטיים. אך בהתחשב באירועי התקופה האחרונה, כמו גם בטבעם הבלתי צפוי של האירועים באזור, נראה דווקא הגיוני לדבוק ב”ניהול הסכסוך” ובהסכמים חלקיים. אין זו בחירה פחדנית של מנהיגים פוליטיים, אלא בחירה הגיונית בנסיבות חסרות היגיון כאשר האיום האיראני מרחף מעל עתידה של ישראל. לסבלנות יש יתרונות משלה.

הדחף “לעשות משהו”, להמציא פתרון הולם וקבוע למצב הקשה של ישראל עם הפלסטינים, מושרש היטב בתרבות שלנו. הוא נובע ממסורת מערבית ומתפיסה אמריקנית פרגמטית המחפשת לכל בעיה פתרון. כשדברים רעים קורים – רצח מזעזע בברקן, טיל נופל בבאר שבע – הדחף מתחזק עוד יותר, וכמוהו גם מקהלת הקולות מימין ומשמאל כאחד הנוזפים בהנהגה ובפיקוד העליון של הצבא על העדר חזון אסטרטגי או תוכניות גדולות שיביאו את הסכסוך אל קיצו.

עבור חלק מהדוברים, התוכנית המועדפת תכלול שימוש בכוח מוחץ כדי להפיל את שלטון החמאס בעזה. במקביל, הם ואחרים יבקשו ניצחון חד-משמעי על הרשות הפלסטינית ברמאללה, והם מייעצים לממשלה לבטל את ההסכמות שהושגו, ולחזור למצב שהיה לפני אוסלו.

בצד השני של הקשת הפוליטית, קוראים לחידוש המו”מ עם הפלסטינים בתנאים שלהם, כלומר להציע מראש ויתורים נרחבים לטובת סדר היום הלאומני הפלסטיני; או לנסיגה חד-צדדית מחלקים ניכרים של יהודה ושומרון, שתבטיח לפלסטינים ולעולם כולו שהסיכוי למדינה פלסטינית נעשה בלתי הפיך (כיצד זה יגרום להם לשאת ולתת עימנו בעתיד, על משהו שכבר הובטח להם?).

למוחות פוריים ויצירתיים מסלול נוסף. הם מציעים הסכם עם המדינות הסוניות המתונות שישמש מטרייה להסכם עם הפלסטינים. כל החלופות משתייכות לקטגוריה הרחבה של אסטרטגיות ל”פתרון הסכסוך”.

אולם דחף זה הוא מוטעה, ובנסיבות הנוכחיות באזור (ובעולם) מדיניות מפוכחת שמכוונת לניהול הסכסוך היא בחירה הגיונית יותר ואפילו מוסרית יותר, והיא אינה בבחינת התחמקות של פוליטיקאים וחיילים מפוחדים. גם בזמנים קשים, ולמרות הכאב המתמשך של אלה הנתונים תחת איום ישיר – ביהודה ובשומרון או בעוטף עזה – אפשר לטעון להבלגה מבלי לנסות לפתור את הבעיה.

ואכן, היו מקרים בהיסטוריה שבהם ההצעה “לפתור” בעיות עמוקות וכאובות הובילה בפועל לתוצאות טרגיות ומסוכנות. זה עולה בקנה אחד עם מה שהסופר והעיתונאי האמריקני הנודע תיאודור וייט כינה “חוק התוצאות הבלתי צפויות”. הישראלים טעמו ממנו בעשורים הקודמים.

בהרפתקה בלבנון ב-1982 ניסה שרון להפעיל כוח מוחץ ובעל ברית אכזר כדי להפוך מדינה שכנה לשותפה לשלום; גם יוזמת אוסלו ב-1993 שאפה להביא שלום על ידי העצמה ומתן לגיטימיות ליאסר ערפאת, מנהיג טרור שעבורו הונאה הייתה טבע שני. אלו היו תוכניות גדולות לשינוי, שהתברר שהיו בהן פגמים קטלניים.

אותו חוק חל על התוצאות העצובות שהניבה ההתערבות האמריקנית בעיראק ב-2003, שהתחילה מתוך רצון עז לשינוי – המאמץ לפטור את האזור מעול העריצות.

ההיבטים המפורטים של מה שהשתבש בשלושת המקרים נמצאים מעבר ליריעת הדיון הנוכחי; הנקודה היא בפשטות שהדברים השתבשו, בדרכים שנצפו באופן חלקי בלבד או שלא נצפו כלל על ידי מעצבי האסטרטגיה. רצח אחד מתוזמן היטב הספיק כדי לחבל בפרויקט אחד; אופיו של השותף החריב את הפרויקט השני; ואילו בעיראק, העדר תכנון מספיק ל”יום שאחרי” הביא לביטול ההישג שלשמו נשלחו החיילים.

בכל המקרים האלה, ובאחרים, תמיד יהיה קול שיטען – אולי אפילו בצורה משכנעת – שהתוצאה הפגומה לא הייתה בלתי נמנעת, ושעצות טובות יותר היו אולי מובילות לתוצאות טובות יותר. אך גם זאת לא הנקודה.

ממשלים מפולגים, תחזיות גרועות, תככנים שמטרתם לקלקל – כל אלה וגורמים אחרים תמיד יהיו נוכחים. לכן יש להעריך תוכניות גדולות על פי מידת חסינותן בפני סיכונים שיובילו לכישלון. המזרח התיכון במיוחד הוא הפכפך ובלתי צפוי.

די אם נהרהר בתוהו ובוהו שנחת רק עכשיו על המדיניות הנוכחית של ארה”ב (ואפילו של ישראל) במזרח התיכון בגלל מעשה אחד מצד סעודיה. איראן, טורקיה והטרוריסטים האסלאמיסטים – כולם שואפים לשנות את הסטטוס-קוו ולצאת מנצחים. ישויות מדיניות אחדות צומצמו למצב של אי-מדינה, שבו הדאגה לאינטרס הלאומי אינו קיים.

הפלסטינאים, תחת שתי “ממשלות” ששונאות זו את זו, נעולים בדפוס המוכר של דאגה לחורבננו יותר מכפי שהם דואגים לעתידם. כשזהו הנוף שיש לנווט בו, אין להאשים את הקברניטים שלנו על כך שהם נזהרים לפני שהם מפליגים אל תוך הסערה.

ניהול הסכסוך אומנם כרוך במחיר. הוא עלול להתפרש על ידי גורמים מסוימים באזור כחולשה (ולכן הוא מחייב מדי פעם הוכחה מהדהדת לכך שזה אינו המקרה). הוא מכעיס רבים בישראל המאשימים את הממשלה ו/או את הפיקוד העליון של צה”ל בכך שאינם מכים בפלסטינים חזק יותר. הוא גורם ייסורים לאחרים הרוצים לראות את תקוותיהם לשלום מתורגמות לכלל פעולה.

המדיניות של ישראל תלויה לעיתים על חוט השערה, כפי שקרה כאשר תגובתה המהירה והאמיצה של אם צעירה בבאר שבע הצילה את ילדיה ממוות שהיה מאלץ את הממשלה לפעול. המדיניות מחייבת איזון זהיר בין יותר מדי עשייה לפחות מדי עשייה.

נדרשה לכך חבורה מלוכדת של מפקדים בכירים ומקצועיים, שלמדו בצעירותם בקרבות נגד הפלסטינים, ובמלחמה שלא הוכרעה עם חיזבאללה ב-2006, כיצד לתרגל את האומנות העדינה הזו ביעילות במשך הזמן. אבל התוצאות מדברות בעד עצמן.

חוויות חיי היומיום בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית ובשטח C (שלא לדבר על שכונות ערביות תחת ריבונות ישראלית בירושלים) רחוקות מלהיות אידיאליות, אך הן טובות בהרבה מכפי שהיו כאשר ניסיון כושל “לפתור” את הסכסוך במכה אחת, בקמפ דיויד בשנת 2000, הוביל לפיצוץ עקוב מדם. המחסומים הנודעים לשמצה צומצמו בכ-95% עד כדי המינימום האפשרי. פרויקטים חדשים הגיעו לכלל הגשמה, כמו העיר ראוואבי. שיתוף הפעולה קיים, ולא רק בין כוחות הביטחון.

רמת האלימות נמוכה בהרבה מזו שקיימת ברוב עריה של ארה”ב. אפילו בעזה, למרות הדחיפה מצד חמאס בתקופה האחרונה לפרוץ את הגדר, יש פוטנציאל ל”ניהול הסכסוך” שיעשה את החיים קלים יותר – אם ניתן יהיה להתגבר על הטקטיקות השליליות של מחמוד עבאס. החלופות – אופציות שונות “לפתור את הבעיה” על ידי יוזמות גדולות חדשות או פעולה צבאית – עלולות לגבות מחיר כבד משני הצדדים.

ניתן להבין את הדחף ל”פתרון”. אך לפעמים, ההצהרה ההיתולית “אל תעשה משהו, פשוט עמוד”, עשויה להתברר כהגיונית יותר מאשר התנעת שרשרת של תוצאות לא צפויות. זה נכון במיוחד כשישראל עומדת בפני סיכוי אמיתי להסלמה בצפון שבה תצטרך לנקוט פעולה כדי למנוע את התבססותה של נוכחות אסטרטגית איראנית בסוריה.

אין להתייחס לנאמר לעיל כאל תמיכה במצב הנוכחי לנצח. הכוונה היא רק שבצומת הספציפי הזה בהיסטוריה של ישראל ושל האזור, סימני שאלה מכריעים נערמים כנגד כל מיזם גדול לשינוי שעשוי לצוץ. התבונה מחייבת נקיטת מדיניות של הרווחת זמן, והמתנה להופעתן האפשרית של נסיבות מתאימות יותר ליוזמות מדיניות בהמשך הדרך.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock