תרגיל “אלוני בזלת” (Juniper Oak 23) בסוף ינואר 2023 היה נקודת מפנה בהעמקת קשרי הביטחון בין ישראל לארה”ב, וספציפית, בין צה”ל ל”פיקוד המרכז” (CENTCOM) האמריקני, המופקד על הגנת המזרח התיכון. לא רק היקף התרגיל, שהוגדר כ”כלל ממדי” (All Domain) – אוויר, יבשה, ים, חלל וסייבר – היה יוצא דופן, אלא גם המתארים שנבחנו בו, שכוונו במובהק (אך לא במפורש) לאפשרות של מהלומה נגד איראן. זהו חלק חשוב, אך לא יחיד, במהלך להידוק הקשרים בין הצבאות וקהילות המודיעין של שתי המדינות, כולל היבטים מבצעיים ובזיקה ל”מערכה בין המלחמות”.
מעבר לתרומה המקצועית, יש לכך משמעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה. תפיסתה של ישראל כנכס בעיני הממסד הביטחוני בארה”ב חשובה לנוכח מרכיבי שחיקה פוטנציאליים בהיבטים אחרים של “היחסים המיוחדים”. היא גם תורמת במישרין להרתעה, ולהצבת האפשרות של פעולה משותפת מול איראן, אולם יש לכך גם מחיר. הממשל מאותת בעדינות, אך באורח ברור, שיכולתו לבסס את הקשרים עם ישראל ולשרטט אפשרויות לשימוש בכוח מול טהראן תתממש רק אם תושג רגיעה מול הפלסטינים, ויישמר המסד הערכי והדמוקרטי המשותף. לנוכח אופיו הקיומי של האיום האיראני, לא יהיה זה נכון להקל ראש בעמדות ארה”ב. בה בעת, חשוב להמשיך ולהבהיר – לאיראן, לארה”ב, לעולם ולעצמנו – כי בנושא האיראני, לצד ביסוס האופציה לפעולה משותפת, ישראל תשמור גם על חופש הפעולה על בסיס שיקול דעתה האסטרטגי ותמונת המודיעין שבפניה.
הידוק הקשר, רקעו ומשמעויותיו
תמורה מרחיקת לכת התחוללה במאפייניו של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לארה”ב מאז שהועברה ישראל (1 בספטמבר 2021) מתחום האחריות (AoR) של הפיקוד האירופי, EUCOM, לזה של “פיקוד המרכז”, CENTCOM. ראוי להזכיר כי בעת הקמתו של האחרון בשנת 1983 חשש ממשל רייגן שהשלכות המלחמה בלבנון יכבידו על יכולתו לשתף פעולה עם מדינות ערב בהגנה על מרחב המפרץ – משימתו העיקרית של הפיקוד. ישראל (ובשעתן גם לבנון וסוריה) הושארו בתחום אחריות EUCOM, ובמשך תקופה ארוכה נמנעו מפקדי CENTCOM מכל מגע ישיר עם ישראל, להוציא מצבים חריגים כמו המלחמה במפרץ ב-1991.
בהדרגה התרופפה “חומת ההפרדה” וזוהו תחומי מגע ודיאלוג מודיעיני. בעשור הקודם נבנתה מערכת יחסים סדורה, כולל קשר אישי בין מפקד CENTCOM דאז, גנרל לויד אוסטין (כיום שר ההגנה), לרמטכ”ל. עם זאת, התרגילים המשותפים מסדרת Juniper Falcon המשיכו להתבצע מול הפיקוד האירופי. הייתה בהם משום תועלת מקצועית לא מעטה לשני הצדדים, בדגש על סוגיות ההגנה נגד טילים, אך בחשבון אחרון הם היו שוליים עבור הצד האמריקני ולא התייחסו למתארי לחימה ריאליים של הפיקוד.
לא כך לגבי CENTCOM, שנקודת מבטו השתנתה באופן חד משעה שפריצת הדרך של “הסכמי אברהם” הסירה את החסמים המדיניים האחרונים לאינטגרציה של צה”ל במערך הבריתות האזוריות של ארה”ב במזה”ת. ישראל היא המעצמה הצבאית המשמעותית ביותר בתחום אחריות הפיקוד, ויכולתה לתרום להצלחתו במשימותיו בעת חירום מומחשת שוב ושוב, הן בפעילות מבצעית משותפת שכבר מתקיימת (בים האדום), הן בתרגילים דוגמת “אלוני בזלת” והן בדיאלוג השוטף, כולל בדרגי הפיקוד הבכירים. מפקד CENTCOM גנרל מייקל “אריק” קורילה ביקר בישראל כבר חמש פעמים, ובין היתר נכח בטקס חילופי הרמטכ”לים (16 בינואר 2023); ולצה”ל נציגות קבועה מול הפיקוד, כולל זרוע הים שלו, NAVCENT, שמושבה בבחריין.
שיתוף הפעולה מול איראן
מאז הקמתו, משימתו הראשונה במעלה של הפיקוד היא להגן על מדינות המפרץ, בשל חשיבותן לאסטרטגיה הלאומית של ארה”ב (ולכלכלתה); מחויבות שהתקבעה כבר בדוקטרינת קרטר משנת 1980 בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן. תפקיד מרכזי זה עומד בעינו, אך עם השנים השתנתה זהות האויב: ברה”מ קרסה, סדאם הובס, דאע”ש ודומיו הוכו, וכיום עמדותיה של איראן ושאיפותיה להגמוניה אזורית הן המגדירות עבור CENTCOM את איום הייחוס שלו.
אף שתרגיל Juniper Oak לא הוגדר פורמלית כמכוון נגד איום קונקרטי כלשהו, גורמי ממשל אמריקניים ומקביליהם בישראל התייחסו במפורש, בתדרוכי רקע שלא לייחוס, לחשיבות התרגיל הן כמסר הרתעתי כלפי איראן והן כביטוי למחויבותו של הממשל להגן על מדינות האזור מפני תוקפנות, ובמידת הצורך לממש את הבטחת הנשיא ביידן שלא לאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני. המתאר המתורגל לא היה הגנתי בלבד ונכללו בו אלמנטים מובהקים של היערכות לתקיפת יעדים בעומק, כולל הפעלת מטוסי תדלוק, ובכללם אלה האמורים להיות מסופקים לישראל.
מרכיב זה בתרגיל עולה בקנה אחד עם מערכת המסרים המדיניים שהוצגו לדרג המדיני בישראל במהלך ביקוריהם של היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבן, ראש ה-CIA וויליאם ברנס ושר החוץ טוני בלינקן. הם עלו גם מול שר הביטחון בשיחותיו עם שר ההגנה אוסטין. לנוכח השבר המתמשך בשיחות הגרעין עם איראן, גוברת ההכרה בארה”ב כי ללא “איום צבאי אמין” לא ניתן יהיה להסיט את המשטר האיראני ממסלולו הנוכחי.
מרכיב נוסף – ומעודכן – של שיתוף הפעולה קשור להחלטה בישראל על הרחבת מעגלי התקיפה נגד יעדים המשרתים את מאמץ ההתעצמות האיראני בכללותו, ולא רק על אדמת סוריה. מדובר בהחלטה המתממשת והולכת, כפי שמעיד (“על פי פרסומים זרים”) האירוע במפעל ביטחוני באיספהאן. ארה”ב מיהרה, אומנם, להכחיש כי רחפנים אמריקניים הם שביצעו את התקיפה, אך יש יסוד להניח שמרכיבים אחרים של שיתוף הפעולה בין קהילות המודיעין – החל בחילופי מידע פרטניים וזיהוי מטרות, וכלה בהתארגנות לחילוץ בעת חירום – באים לידי ביטוי יומיומי במסגרת ה”מערכה בין המלחמות”.
בהיבט זה, שיתוף הפעולה עם ארה”ב, שבהיבט המודיעיני והטכנולוגי יש לראותו כחלק מחיזוק מעמדה של ישראל בקרב קהילת הביטחון המערבית בכללותה, עולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקני לנוכח המלחמה באוקראינה והסיוע האיראני לרוסיה. המתקן באיספהאן, ספציפית, מילא תפקיד מרכזי באספקת המל”טים האיראניים, שהיה להם תפקיד משמעותי בפגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית באוקראינה. גם ההתייצבות הסינית לצד טהראן בנושא הגרעין מחדדת ומבהירה את האינטרס המשותף.
המחיר המדיני המבוקש
הממשל נמנע אפוא, ובדין, מלהציב זיקה או התניה מפורשת בין המכלול האיראני לבין מרכיבים אחרים ביחסיו עם ישראל. עם זאת, המסר המדיני המשתמע ממסריהם של סאליבן, ברנס, בלינקן ואוסטין, כמו גם מהתבטאותו של הנשיא ביידן במכתבו הקצר ל”ניו יורק טיימס” לגבי הרפורמה המשפטית בישראל, מצביע על כך שנכונותו ואף יכולתו של הממשל להגיע לתיאום מלא עם ישראל (ושכנותיה) מול איראן תושפע בפועל ממידת הקִרבה הערכית בין שתי המדינות – קִרבה שהיא אחד מעמודי התווך של “היחסים המיוחדים”.
במילים אחרות, ממשלת ישראל תיטיב לעשות אם תימנע ככל האפשר, לפחות בתקופה הקריטית שלפנינו,
- מצעדים חד-צדדיים מרחיקי לכת מול הפלסטינים, שיתפרשו כחתירה לריסוק הרש”פ ולסיכול כל מתווה עתידי של “פתרון שתי המדינות” שארה”ב נותרה מחויבת להשגתו בבוא העת, גם אם היא מבינה שבנסיבות הנוכחיות הוא אינו בר מימוש.
- ממהלכים דרמטיים מבית שאינם נשענים על קונצנזוס רחב, ויש בהם כדי לעורר חשש של שינוי בצביונה הדמוקרטי של ישראל. יש יסוד להניח שבסוגיה זו הממשל נותן ביטוי למסרי דאגה העולים בקרב יהדות ארה”ב, שרוב ניכר בתוכה הצביע לדמוקרטים ויש לה ייצוג נרחב בדרגי הממשל הבכירים, ובכלל זה שר החוץ, שרת האוצר ושר ביטחון הפנים.
יש מקום לטענה כי מדובר בבחישה של ארה”ב בסוגיות פוליטיות פנימיות, החורגת מנורמת אי-ההתערבות המקובלת ביחסים הבינלאומיים, אך מדובר בדפוס פעולה שיש לו תקדימים לא מעטים (משני עברי האוקיינוס…) והוא משקף דאגה אותנטית של ראשי הממשל. בעידן שבו האתגר הקיומי העיקרי שבפני ישראל גלום בהאצת ההתקדמות האיראנית לעבר צבירת חומר בקיע באיכות צבאית, ובתרחישי העימות הנגזרים מכך, לא יהיה זה מופרך לגלות גמישות בסוגיות המטרידות את הממשל אם התמורה לכך אכן גלומה בהידוק הדפוסים של שיתוף הפעולה מול איראן, כפי שבאו לידי ביטוי בתרגיל האחרון עם CENTCOM.
בין חיבוק ללפיתה: ממה יש להיזהר?
בה בעת, ישראל נדרשת לנהוג זהירות בכל הנוגע לקו הדק והמעורפל המבחין בין חיבוק מחזק לבין לפיתה משתקת. עבור הממסד הצבאי האמריקני, שיתוף פעולה עם ישראל הוא אינטרס אותנטי העומד בפני עצמו, המשרת את מטרותיו המקצועיות ומשפר את יכולתו לעמוד במשימות שייתכן שתוטלנה עליו. יחסו כלפי ישראל – היפוך מוחלט של עמדות הפנטגון בעשורים הראשונים לקיום המדינה – הוא נכס אסטרטגי רב-ערך בפני עצמו. אולם עבור הדרג המדיני העליון בוושינגטון, שיש סימנים לכך שעדיין לא ויתר סופית על החתירה לחידוש הסכם הגרעין אם איראן תגמיש את עמדותיה, יש משמעות נוספת להידוק תלות הגומלין.
לפחות להלכה, יש בעצם קיומם של מתארי שיתוף פעולה מבצעיים מול איראן משום “תמריץ שלילי” לפעולה צבאית ישראלית עצמאית, שמחירה גבוה בהרבה וסיכויי הצלחתה נמוכים במידה ניכרת, גם בשל פערים ביכולת הטכנית (פצצות חודרות, תדלוק) וגם בשל הצורך בפעולות מתמשכות להכלת התגובה האיראנית ברחבי האזור. הנכונות, המבורכת כשלעצמה, להעמיק ולהרחיב את העיסוק המקצועי באופציה של פעולה משותפת נועד לבסס הרתעה מול איראן, אך אולי גם ליצור רסן מובנה על חופש הפעולה הישראלי.
בפני מערכת הביטחון, המטה לביטחון לאומי, שרי הקבינט ובעיקר בפני ראש הממשלה ניצב אתגר מורכב, אך לא בלתי אפשרי:
- מחד גיסא, לפעול באופן עקבי להידוק הקשר עם CENTCOM ולהעמקתו, תוך התמקדות באופציה החשובה ורבת הערך של פעולה משותפת ושידור מסרי אזהרה והרתעה אמינים לטהראן.
- מאידך גיסא, להבהיר הן לאמריקנים בדרג המדיני העליון, הן לאיראנים, הן לשותפותינו באזור – הרואות בישראל משענת אסטרטגית, לנוכח העמדה המדינית הדו-משמעית של וושינגטון – והן לנו עצמנו, כי ישראל מכינה את עצמה גם לפעולה עצמאית אם למיטב שיקול דעתה זו תהיה הברירה היחידה. למסר זה יש השלכות עבור המערכת הצבאית והמודיעינית הנערכת לאתגר, כמו גם עבור הציבור הישראלי, שייתכן שיהיה עליו לשאת בנטל ובמחיר של מערכה רב-זירתית.
בחשבון אחרון, זהו גם האינטרס האמריקני: ישראל כבעלת ברית עצמאית, שאינה במעמד של גרורה, היא נכס אסטרטגי חשוב בפני עצמו, במערכת אזורית מעורערת ובמציאות שבה ארה”ב מבקשת לצמצם את מחויבותה במזה”ת ולהפנות את מבטה מזרחה, ובימים אלה גם כלפי מעלה, על רקע שרשרת היירוטים של “עצמים בלתי מזוהים” שבפועל זוהו כאמצעי איסוף של המודיעין הסיני.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / IDF
- בניית אתרים